שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בוא תספר לנו מה חושבים בדמשק

• הזמנתו הרשמית של הנציג הלא-רשמי של סוריה, אייב סולימן, לדיון בוועדת החוץ והביטחון היא עוד הוכחה לכך שארה"ב וישראל מבקשות לחדש את השיחות עם סוריה • פרוטוקולים של מועצת העיר ירושלים מראים שאולמרט הוא עולב סדרתי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עקיבא אלדר

לפני שבועיים פורסם ב"הארץ" שבעת ביקורה בירושלים, בינואר האחרון, דרשה שרת החוץ האמריקאית, קונדוליזה רייס, שישראל תתנזר מכל מגע עם סוריה, כולל בחינת הצעותיה של דמשק לנהל שיחות שלום.

למען האמת, במקרה הזה רייס התפרצה לדלת פתוחה בלשכת ראש הממשלה. גם בלי לפתוח בשיחות עם סוריה ולמשוך אליו אש מיישובי רמת הגולן, לאהוד אולמרט יש מספיק צרות. אבל מתברר שגם בירושלים, אצלו בבית, יש כאלה שמתעקשים לחפש דרך ליצירת מגעים עם סוריה. למען האמת, גם בוואשינגטון, בבית של רייס, בודקים אם אכן נפתח חלון הזדמנויות דרכו תוכל סוריה לצאת מציר הרשע.

ביום שבו פורסמה הידיעה של זאב שיף ב"הארץ", הונח על שולחנה של חברת הכנסת זהבה גלאון מכתב קצר מיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. צחי הנגבי הודיע לראש סיעת מרצ בכנסת כי בעקבות בקשתה, הוא החליט שהוועדה תקיים ב-12 באפריל דיון מיוחד בסיכויים לתהליך מדיני בין ישראל לסוריה. הנגבי הוסיף במכתבו: "במסגרת הדיון, נשמח לקבל עדכונים בדבר המגעים שנוהלו בהשתתפות ד"ר אלון ליאל ומר אייב סולימן". הנגבי ביקש שגלאון תאשר את השתתפותם של ליאל, האיש שיזם את השיחות ב"ערוץ השווייצי", ושל סולימן, שייצג את סוריה.

ליאל וסולימן כבר הודיעו לגלאון שישמחו לדווח לוועדה על ההבנות שהושגו באותן שיחות. קשה להניח שפוליטיקאי מנוסה כמו הנגבי לא היה מודע לכך שאין תקדים להזמנה של גורם זר, שמייצג מדינת אויב, להעיד בפני ועדה של הכנסת. מן הסתם, הח"כ מקדימה גם מודע לעמדתו של אולמרט בנוגע למגעים עם סוריה, וגם שמע שהוא הדביק לסולימן את התואר "הזוי". ייתכן שאפשר ללמוד מהאירוע הזה עוד משהו על יחסי האחווה והרעות בצמרת מפלגת השלטון, אבל "הערוץ השווייצי" מציע אבחנה חשובה שבעתיים לגבי השילוש ישראל-סוריה-ארה"ב. אם היה איסור אמריקאי להיענות לחיזורים של באשר אסד, הרי שהאיסור הזה כבר אינו קדוש.

זמן לא רב אחרי הפרסום הראשון ב"הארץ" על "הערוץ השווייצי", הוזמן ליאל לשגרירות ארה"ב בתל אביב כדי לדווח על המגעים שניהל עם הסורים. במפגש נטלו חלק כל אנשי הצוות המדיני של השגרירות, פרט לשגריר עצמו. זאת היתה רק ההתחלה. המתווך השווייצי המיוחד, ניקולס לנג, שהיה איש הקשר בין המשתתפים הישראלים לממשל הסורי, הוזמן לוואשינגטון ועידכן את בכירי מחלקת המדינה והמועצה לביטחון לאומי בפרטי המגעים ותוצאותיהם.

סימן נוסף לאיחוי השבר הסורי-אמריקאי אפשר לזהות בהזמנתה של דמשק לשלוח נציג לוועידה לפתרון המשבר בעיראק. סימן אחרון, בינתיים, הוא שיגורה של עוזרת שרת החוץ האמריקאית, אלן סורבריי, לביקור עבודה בבירה הסורית. דובר משרד החוץ טרח אמנם להבהיר שלא מדובר ב"ביקור בילטראלי", וציין שהפקידה הבכירה "רק" נלווית לנציב העליון של האו"ם לענייני פליטים, כדי לדון בגורלם של 600 אלף הפליטים העיראקים שמצאו מקלט בסוריה. ובכל זאת, קשה להתעלם מכך שסורבריי תהיה הפקידה האמריקאית הבכירה ביותר שכף רגלה דרכה בסוריה בשנתיים האחרונות.

ארה"ב כבר הפתיעה את ישראל באחרונה, כאשר לירושלים הגיעה הבשורה על הפיוס בין ארה"ב ללוב של קדאפי. פקיד ישראל שביקר באחרונה בוואשינגטון מספר שבני שיחו בממשל האמריקאי התלוצצו באוזניו שארה"ב מדברת עם סוריה, אבל ביקשו "שלא יספר לאף אחד".

ניכר בכעסו

ההשתלחות של ראש הממשלה במבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס בתחילת השבוע, ובשר הביטחון שלו, עמיר פרץ, כעבור יומיים, הזכירה לענת הופמן את אהוד אולמרט הישן והרע מהימים הנוראים שלו בעיריית ירושלים. הידיעה על סתימת פיו של שר הביטחון והפסקת ישיבת הממשלה, החזירה אותה לשנים שבהן שימשה חברת מועצת העירייה מטעם מחנה השמאל. הופמן, מנהלת המרכז לפלורליזם יהודי בירושלים, היתה אחת מאלה שאיתרע מזלם ליפול קורבן ללשונו הארסית של אולמרט.

ב-1997 סרקה הופמן 48 פרוטוקולים של ישיבות שראש העירייה ניהל בשנות ה-90, ותיעדה וניתחה את ההערות הגסות שלו כלפי חברי האופוזיציה. במיוחד נגד החברות. במסמך הנושא את הכותרת "ניכר בכעסו", שהופץ בקרב חברות כנסת ופעילות בכירות בתנועת הליכוד, הופמן מגלה כי הסיכוי של חברת מועצה ליפול לפה הגדול של אולמרט היה גדול פי שבעה מזה של חבר מועצה ממין זכר. חברות מועצה צייתניות, לעומת זאת, נהנו אצלו מחופש דיבור רב פי כמה מזה שניתן לחברות "בעייתיות", כמוה.

הכינויים החביבים עליו, ושתועדו בפרוטוקולים היו: "מכשייפה", "יכנע", "קלפטע", "מתחסדת", "פטפטנית" ו"היסטרית". באחת הישיבות הוא שלח לעברה של הופמן את ההערה: "הארת את עינינו בדברי השטות שלך", ובישיבה אחרת אמר לה: "לא אשיב לניבול הפה המזוהם שלך, לכי תגישי נגדי בג"ץ. כבר הגשת פעם תביעה ונכשלת. שיקרת".

קודם שאולמרט משחרר את חרצובות לשונו, הוא מאתר את נקודות התורפה של הקורבן. הופמן מספרת שאולמרט גילה שבעלה קשור לענף הנדל"ן, ולמרות שב-14 שנות כהונתה במועצה היא הדירה את רגליה מישיבות הוועדה לתכנון ובנייה, לשכת ראש העירייה הפיצה שמועה שהיא מקדמת את עסקי הבנייה של משפחתה. בנוסף, אף שלא היה שמץ של אמת בדבר, אולמרט זרק לעברה באחת הישיבות שהיא מעסיקה עוזר פרלמנטרי "על חשבון הציבור".

אצל חברת המועצה נורית ירדני-לוי, ממפלגת העבודה, אולמרט איתר חולשה במיתרי הקול. "תרנגול הודו אפשר להבין - אותך לא", הטיח בה. במקרים אחרים אמר: "יש לך החוצפה הזאת, עם הצפצופים שלך, לדבר אתי?" או: "מה לעשות שהצווחות שלך לא משנות את העובדה שאת משקרת", ו"את באה עם הקול הצווחני הזה ומטיפה לי מוסר?" הופמן מספרת שכאשר קראה את הציטטות הללו של אולמרט באוזני ירדני-לוי, חברתה פרצה בבכי.

כל אימת שחבר אופוזיציה מהשמאל היה מעז להתלונן על אפלייתם של ערביי ירושלים, או סתם מעצבן את ראש העיר, אולמרט היה שולח אותו ל"חבר ערפאת". חברי מרצ פפה אללו ומאיר מרגלית זכו אצלו לתואר "נציגי אש"ף". על חברם, אודי ארנון, אולמרט אמר בוועדת הכספים שהוא "עבד בעיתון המזדהה עם חמאס ותנזים". אולמרט התכוון למקומון "כל העיר", שדיווח באדיקות על נסיעותיו הרבות של ראש העיר לחו"ל, ושילם על כך בחרם מודעות מטעם העירייה. ארנון הגיש נגדו תביעת דיבה ואולמרט התנצל בפניו בישיבת המועצה האחרונה שלו.

עורך דין דני זיידמן, מייסד עמותת "עיר עמים" שפועלת נגד אפליית ערביי העיר, זכה גם הוא להתנצלות, לאחר שתבע את אולמרט בעקבות ראיון ברדיו שבו אמר ראש העיר שזיידמן הוא "סוכן של הרשות הפלשתינית". במודעת ההתנצלות הבהיר אולמרט כי דבריו לא שיקפו את עמדתו ואת עמדת העירייה. למרות זאת, משרד הפנים אישר את החלטת המועצה לשלם לפרקליטו-ידידו, עו"ד אורי מסר, שכר טרחה בסך עשרת אלפים דולר תמורת שירותיו המשפטיים בפרשה. הנימוק: "הדברים נאמרו במסגרת ביצוע תפקידו".

חברי קואליציה שלא הלכו בתלם למדו אף הם שלא כדאי להם להתעסק עם אולמרט. שמואל יצחקי מש"ס, שהתנגד באחת הישיבות לעמדתו של אולמרט בנוגע לתשלומי ארנונה, מצא למחרת היום מנעול על דלת חדרו. חברו לסיעה, אלי שמחיוב, שהחזיק בתיק הכספים, סטה מדרך הישר בעניין שהיה קשור להקמת מתנ"ס ומיד הופשט מכל סמכויותיו. בדומה לסתימת הפיות ולהשמצות, אולמרט הביא עמו מהעירייה למשרד ראש הממשלה גם את שיטת פיזור הישיבות כעונש על הפרת משמעת מצד יריבים ושותפים פוליטיים.

הופמן מספרת שאחרי פרסום מסמך "ניכר בכעסו", אולמרט נזהר בדבריו כלפי חברות המועצה וחדל לספק חומר לפרויקט המעקב שלה. היא מציעה ללמוד מכך שהוא ניחן בשליטה עצמית מרשימה. מההתקפות של אולמרט נגד המבקר ומסתימת פיו של פרץ אפשר להסיק שתי מסקנות, אומרת האולמרטולוגית. "או שאלו היו מהלכים מתוכננים, או שמשהו לא טוב קרה לכושר השליטה שלו".

יהדות הדממה

אחרי שראש ממשלת אוסטרליה, ג'ון הווארד, הביע תמיכה פומבית בהחלטתו של הנשיא בוש לשגר כוחות נוספים לעיראק, הציע הסנטור ברק אובמה, המתמודד על המועמדות הדמוקרטית בבחירות לנשיאות, שהווארד לא יסתפק במלים וישלח עוד כמה אלפי חיילים אוסטרלים לזירת הקרבות בעיראק.

כדאי שאולמרט ירשום לפניו את דבריו של אומבה לקראת ביקורו הבא בבית הלבן. בביקורו הקודם, פלט ראש הממשלה את השטות הבאה: "ישראל ועמים אחרים צריכים להיות אסירי תודה לנשיא בוש על הפעולה בעיראק, שהיתה לה תרומה דרמטית לביטחון וליציבות באזור".

בניגוד לאוסטרליה, לישראל אין אף חייל בעיראק. אבל באמריקה, וגם בשדות הקרב בעיראק, יש יהודים. מ-13 סקרים שערך מכון גאלופ מאז ראשית 2005 עולה כי אין מגזר שמתנגד למלחמה יותר מהקהילה היהודית. במדגם של 12 אלף אמריקאים התברר כי לעומת 52% מכלל האוכלוסייה שמתנגדים למלחמה, 77% מ-303 הנשאלים היהודים, סברו כי "המלחמה היא טעות". הסקר גם מגלה כי בקרב שיעור היהודים תומכי הדמוקרטים, ההתנגדות מגיעה ל-89%, לעומת 78% בקרב כלל הציבור הדמוקרטי.

התומכים הנלהבים ביותר במלחמה בעיראק הם המורמונים (72%), שנחשבים גם לידידי הימין הישראלי ולשותפים נאמנים של הזרם המרכזי בממסד היהודי. נראה איפוא שהרוב היהודי הדומם באמריקה הרבה פחות מיליטנטי מהמנהיגות הצעקנית (והלא נבחרת) שלו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ