בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רסקולניקוב עשה את זה טוב יותר

"על תנאי", הרומן השני של הסופר היפאני אקירה יושימורה המתורגם לעברית, עוסק בשאלות אוניברסליות של אשמה וחטא

תגובות

על תנאי אקירה יושימורה. תירגמה מיפאנית: עינת קופר. הוצאת שוקן, 261 עמ', 75 שקלים

זהו סיפורו של אדם מן היישוב, מורה בתיכון, שברגע של אובדן עשתונות ביצע פשע מחריד, נשפט למאסר עולם, והשתחרר על תנאי. לכאורה הנתונים לטובתו, והרבה אנשים בעלי רצון טוב חוברים לעזור לו לשקם את חייו. החברה נותנת לו הזדמנות שנייה. מה יעשה בחייו החדשים?

שירו קיקוטאני יוצא מהכלא לאחר 15 שנות מאסר אל עולם שהשתנה, ועליו להסתגל אליו. שירותי המבחן מסדרים לו עבודה בחוות תרנגולות, הוא מוצא דירה בטוקיו ומארגן את חייו מחדש. בעידודו של קצין המבחן הוא אפילו חוזר לשתות אלכוהול ולעשן, הרגלים שמהם נגמל בכלא. אבל קיקוטאני מרגיש שחייו אינם מלאים. כשהיה בכלא התנהג למופת כדי לשוב ולזכות בחופש, אך הוא חש כי החופש האמיתי נמנע ממנו: הוא חייב להישאר בפיקוחו של קצין מבחן ולדווח על כל תנועותיו. פשעו לא זכה למחילה אמיתית וגמורה. הוא משוחרר על תנאי. גם החרדה שמא ייוודע עברו לסביבתו החדשה מוסיפה להציק לו.

העובדות על מעשהו מתבררות בהדרגה. קיקוטאני דקר למוות את אשתו, פצע את מאהבה, רדף אחריו, שרף את ביתו וגרם את מותה של אמו. כשנשפט הביע חרטה, אבל למען האמת הוא אינו מצליח למצוא חרטה בנפשו. הוא חש כי עשה את הדבר הנכון. לאחר השחרור מתברר לו שבהיעדר חרטה מצדו, לא תבוא גם המחילה השלמה מצד החברה, אך בכל זאת אין הוא מסוגל להביא את עצמו לכך. זוהי נקודת המפתח בסיפור, והגיבור עצמו שואל מה הועילו כל שנותיו בכלא אם לא הצליחו להביאו לידי חרטה.

שאלות של חטא ואשמה הרבו להעסיק את אקירה יושימורה, מסופריה הבולטים של יפאן בעשורים האחרונים, שהלך לעולמו בשנה שעברה בגיל 79. יושימורה פירסם עשרות ספרים, אבל תרגומים מהם לשפות מערביות החלו להופיע רק לפני כעשור. שאלת החטא והעונש עמדה גם במרכז ספרו הקודם שתורגם לעברית, "ספינות טרופות", סיפורו של ילד בכפר דייגים עני, שתושביו נוהגים בלילות סערה לפתות ספינות להתרסק על שרטון כדי לזכות במטען שהן נושאות.

סיפור זה מתפרש במונחים של גורל: אנשי הכפר עושים את מעשיהם מפני שזה גורלם, והצלחתם או עונשם באים אף הם מיד הגורל. גם הסיפור הנוכחי מסתיים בתחושתו של הגיבור כי הגורל הבלתי נמנע הוא שהכריע את חייו. אבל מה שהתאים בסיפור הקודם, שהתרחש על רקע חברה מסורתית, מתאים פחות לסיפור הזה, המתרחש על רקע עכשווי. הקריאה מלווה בתחושה מתמדת שמשהו חסר. במודעות הפרסומת לספר כתוב כי "הסיפור חושף את הקורא לתפיסת הגורל והמוסר שאינה מוכרת לקורא המערבי"; בעיני יש בניסוח הזה משהו מקומם: הקורא מוזמן לכאורה להתבסם בניחוחה האקזוטי של תרבות זרה, בעוד שהבעיה שביסוד הסיפור היא אוניברסלית ואנושית במובן הבסיסי ביותר.

גם בסיפור עצמו יש משהו מקומם. אנו שומעים על שופטים, שוטרים, סוהרים וקציני מבחן, אבל לא על פסיכולוגים, שהיעדרם בולט בהתחשב בנסיבות המקרה. היעדר זה משקף אמנם בעיה בחברה היפאנית, שבעיות נפשיות עדיין נחשבות בה לבושה הראויה להסתרה ולאו דווקא לטיפול. יפאן מדווחת על ממוצע נמוך יחסית של מחלות נפש, אבל מנגד, ממוצע ההתאבדויות בה הוא מהגבוהים בעולם, ובולט במיוחד בקרב המדינות המפותחות, מה שמעיד על היעדר טיפול והתייחסות נאותה. עובדה זו פוגעת גם ברמי המעלה; מקורות זרים מדווחים כבר זמן רב על הדיכאון החמור שממנו סובלת נסיכת הכתר מסאקו, דיכאון ההולך ומתמשך בהיעדר טיפול נאות, בשעה שהרשויות ביפאן עושות כל שביכולתן להסתיר את הבעיה במקום לטפל בה.

אם אפשר לדבר על הבדל תרבותי הרי זהו הבדל כואב ומרגיז, שהשימוש בטיעונים מסורתיים כגון "גורל" כבר אינם יכולים להצדיקו בימינו. ובהקשר הספרותי, מטבע הדברים עולה על הדעת "החטא ועונשו": גם רסקולניקוב ביצע רצח כפול, וגם במקרה שלו היתה הנרצחת השנייה קורבן מזדמן; ומה שחשוב יותר, גם הוא נותר ללא חרטה בלב, ומייסר את עצמו על הכישלון כשם שקיקוטאני מייסר את עצמו על שלא הצליח להרוג גם את המאהב. כמו קיקוטאני, גם רסקולניקוב מאשים את הגורל העיוור. אבל איזה הבדל במורכבות ובעושר של הדמות, וכמה הרבה אנחנו לומדים על רסקולניקוב לעומת קיקוטאני, שנותר דמות בלתי שלמה: אין הסבר פסיכולוגי משכנע להתנהגותו, ודמותו מוגבלת לכמה דחפים בסיסיים ולא יותר.

חוקר הספרות פיליפ ראב כתב כי דוסטויבסקי מצא את הדרך לתאר בצורה סבירה לחלוטין גיבור המנותק מהחברה ופועל על סף הטירוף מבלי להשתעבד לו, ומבלי שהעולם כולו ייראה דרך נקודת מבטו. יושימורה הצליח בכך הרבה פחות. העולם נראה בעיקר דרך עיניו של הגיבור, שנותר במידה רבה דו-ממדי. ראב כתב גם כי אמני הסיפור לא יטפלו מרצונם בגיבור קליני, פח שבו נופלים הסופרים הפחות מוכשרים (דמות של פסיכופת מתאימה לסיפורי אימה או לסרטי מתח, אבל בספרות לשמה אין בה עניין, כי לא ניתן למצוא בה דקויות של רגש).

לרגעים נדמה שקיקוטאני איננו חסר רגש. הוא מתאבל קשות על מותו של קצין מבחן אבהי, אבל דומה שאפילו האבל הזה הוא אגואיסטי מעיקרו. הרגשות העיקריים שהוא מביע לסירוגין הם פחד וזעם, מלווים בטינה כלפי העולם, וברחמים עצמיים. בסיכומו של דבר, התחושה היא שמדובר באדם שלא התבגר אלא מבחינות רבות נותר תקוע בילדות, ובאמת אינו אחראי למעשיו. דווקא הילד שמתבגר בטרם גילו ב"ספינות טרופות" היה דמות מעניינת ושלמה יותר מהמבוגר הילדותי בספר הנוכחי.

*

מהמודעות שפירסמה הוצאת שוקן לרגל צאת הספר החדש של יושימורה, בולט בהיעדרו שמה של עינת קופר, שתירגמה את שני הספרים מיפאנית. היחס המזלזל למתרגם ולתרגום מצד רוב הוצאות הספרים אינו חדש, אבל צריך לשוב ולתבוע את עלבונם של המתרגמים בכל הזדמנות, ולהזכיר למו"לים שאלמלא המתרגמים ומלאכתם המפרכת, הנעשית לרוב תמורת שכר פעוט, לא היו יכולים לפרסם את כל אותן היצירות מספרות העולם שהם ששים להתנאות בהן.

עבודתה של המתרגמת ראויה לכבוד, אך גם לביקורת; קשה להתעלם בספר זה ממידה ניכרת של חופש, ואפילו רישול, הן בתרגום והן בעריכה. מחמת קוצר המצע אביא רק דוגמאות אחדות בקצרה. בעמ' 12 מסופר על גלויה ששולח הגיבור לאחיו מהכלא. בתרגום היא מופיעה פעם כ"פתק", פעם כ"גלויה" ופעם כ"מכתב", בעוד שבמקור מדובר בשלושת המקרים ב"גלויה". קשה למצוא סיבה שתצדיק את החופש שנטלה לה המתרגמת במקרה הזה.

ודוגמה נוספת: בעמ' 18 מקבל הגיבור שתי קופסאות קרטון לארוז בהן את חפציו; בעמ' 21 מדובר פתאום על "קופסה", ואילו בעמוד הבא שוב מופיעות שתי קופסאות. דוגמה שלישית: בעמ' 125 מסופר שהגיבור היה מורה בבית ספר תיכון לבנות, אבל בעמודים הבאים מדובר על "תלמידים" במקום על "תלמידות"; כמו כן, המשחק המתנהל בחצר בית הספר (עמ' 127) איננו "כדוריד" אלא סופטבול (גרסה של כדור-בסיס, בייסבול). אלה הן רק דוגמאות אחדות למה שנראה כחוסר תשומת לב מספקת בתרגום ובעריכה.

למתרגמת גם יש נטייה להפוך משפט ארוך ומורכב לכמה משפטים קצרים, והתוצאה לעתים מסורבלת. לדוגמה: "לאחר מדידה קנה איגארשי זוג מגפיים שחורים. שוב רכש אף קיקוטאני זוג מגפיים" (עמ' 50). יש כמובן דרכים רבות לתרגם את המשפט המקורי, אבל לי נראה טבעי יותר לתרגם: "לאחר שווידא את הגודל, קנה לו איגארשי זוג מגפיים שחורים ומבריקים, וגם קיקוטאני עשה כמוהו". אם המחבר מעדיף משפטים מורכבים וארוכים על פני משפטים קצרים וקטועים, גם התרגום צריך ללכת בעקבותיו בעניין זה. גם ההסברים שנוספו בהערות השוליים אינם תמיד מאירי עיניים, ויש בהם גם אי-דיוקים.

בכל האמור לעיל אין כוונה לתפוס את המתרגמת בשגיאות מקריות שעלולות ליפול בכל תרגום, אלא להצביע על גישה תרגומית ועריכתית שבעיני איננה מספקת. יתר נאמנות ויתר הקפדה הן מטלות שצריך לשוב ולדרוש אותן ממתרגמים ועורכים, ובמיוחד ממי שעוסקים בספרות איכותית.

ומתחייבת הערה גם בנוגע לכריכה, שעליה מתנוססת תמונתו של בחור צעיר, כנראה יפאני, הנראה מהגב ובפרופיל חלקי, עירום בפלג גופו העליון וטובל בבריכה של מעיין חם. מה הקשר בין התמונה לבין תוכנו של הספר, פרט להקשר היפאני? לא רק שאין קשר של ממש, אלא שהתמונה אפילו מטעה: היא מקבעת בדמיונו של הקורא דמות של אדם צעיר, בעוד שגיבור הספר הוא בשנות החמישים לחייו. כל הדברים הללו, קטנים ושוליים לכאורה, חוברים יחד כדי לקלקל במידה לא מועטה את איכותו של הספר המוגש לקוראים. ובכל זאת, הקורא שיתעלם מכל המעקשים הללו ויתרכז בסיפור עצמו, עשוי למצוא בו עניין ובנקודות מסוימות אפילו להזדהות עם הגיבור המנסה לשקם את חייו, אבל בסיום הוא גם עלול לחוש מאוכזב, אולי אפילו קצת מרומה.

ספרו של דורון ב. כהן, "יש לך משהו לקרוא? ביקורת ומאמרים על ספרים וסופרים", ראה אור בהוצאת כרמל




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו