בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוצאת מהמרחב המוגן

בעוד המופע שלה ממשיך למלא אולמות, חוה אלברשטיין מוציאה אלבום שירי ערש, "שביל החלב". גם מפני שהיא סבתא, אבל גם כאלטרנטיווה לכך ש"בשירים של השנים האחרונות יש מין רגשנות טכנית, תעשייה של רגשנות. אני חיפשתי את התום". ראיון

תגובות

רק פעם אחת במשך הראיון חוה אלברשטיין מתקשה, או לא רוצה, לדבר בצורה ישירה וגלויה. זה קורה כשהיא נשאלת מדוע בעצם לא הופיעה בישראל כל השנים האלה, מסוף שנות ה-90 ועד אותה הופעה מלכותית בתיאטרון נגה ביפו לפני חודשיים וחצי, שאחריה יצאה לסיבוב שמסרב להיגמר בשל לחץ הקהל. "אין לי תשובה", היא אומרת, "אין לי תשובה מדוע חזרתי, כמו שאין לי תשובה מדוע הפסקתי".

ובכל זאת.

"לא", היא אומרת וצוחקת. "ממש לא. ממש לא. בוא נישאר מסתוריים. סתם, אני לא מתכוונת לזה, אבל אני לא באמת יכולה לענות על השאלה הזאת. אלה דברים פנימיים שקורים בתוכך: רצון לעשות דבר אחד, רצון לעשות דבר אחר, רצון לא לעשות כלום - לא הכל ניתן לפירוט, להסבר ולניתוח מעמיק. אלה דברים מאוד אינטימיים בינך לבין עצמך".

אז לא היה בהימנעות הזאת שום ממד של מחאה פוליטית, כמו שרבים חשבו? זאת מחשבה מופרכת, לא לעניין?

"הכל לעניין. אני מתארת לעצמי שהכל לעניין. אחד הדברים היפים בשתיקה, או באי-עשייה, הוא שיש להן הרבה פרשנויות. הדיבור חד משמעי; השתיקה - יש לה הרבה פנים, שאתה בעצמך מגלה אותם עם הזמן".

לא אחת מהדודות האלה

על מניע אחד לחזרה לבמה, שלדבריה היה בעל חשיבות רבה, אלברשטיין דווקא שמחה להצהיר. הוא קשור ל"שביל החלב", אלבום שירי הערש שהיא מוציאה היום. "כשעבדתי על הדיסק הייתי בקשר עם הרבה אנשים צעירים, בני 20 ומשהו או 30 ומשהו, והופתעתי לגלות עד כמה הם סקרנים לגבי היצירה שלי. זה החמיא לי מאוד ועשה לי חשק לחזור אל הצעירים, להופיע לפניהם. לחלקם לא היתה הזדמנות לראות אותי בהופעה, אז הנה, עכשיו יש להם".

"שביל החלב" היה אמור בתחילה להיות המשכו הישיר של "לעמעלע", אלבום שירי היידיש הנפלא שאלברשטיין הוציאה בתחילת השנה שעברה. "אחרי 'לעמעלע' הרגשתי שמתבקש לעשות אלבום שירי ערש ביידיש. כשסיפרתי לכמה אנשים על הרעיון הם פלטו 'אוי' כזה של עונג, שגרם לי להבין עד כמה המושג שירי ערש מרגש אנשים. ואז חשבתי, רגע, להקליט שירי ערש ביידיש זה מובן מאליו. יש ביידיש מין רוך כזה, חום, סנטימנטליות. מי שלא מבין את השפה הזאת, חושב שכל שיר הוא שיר ערש. הרבה יותר מעניין לנסות לקחת את הטמפרמנט הזה ולהביא אותו לעברית.

"העברית נעשתה בשנים האחרונות נוקשה קצת, עוקצנית קצת. השירים של השנים האחרונות, גם המנגינות וגם המלים, יש בהם משהו טכני, מין רגשנות טכנית, תעשייה של רגשנות. זה לא באמת מרגש, זה מין משחק כזה: אני עושה את עצמי שאני מרגש אותך ואתה עושה את עצמך מתרגש. משהו לא טבעי, שאין בו תום. אני חיפשתי את התום הזה, ואולי אני חרדה בתוך תוכי שאנשים מבוגרים איבדו את היכולת להתחבר לסוג כזה של טמפרמנט. אצל ילדים זה קורה בצורה הכי טבעית".

אלברשטיין היא סבתא (היא אומרת ספתא, בפ' דגושה) לשני נכדים: איתי, בן 4, ויעל, בת שנה. "העובדה הזאת בוודאי תרמה לרצון שלי להתעסק עם שירי ערש", היא אומרת. "אני לא זוכרת פרץ כזה של אהבה, גם לא כשהייתי אמא. איך יצור קטן מעסיק את המחשבות שלך 24 שעות ביממה". האם היא מרבה לשיר להם? "בוודאי, מה זאת אומרת. אני שרה ומקשקשת כל הזמן".

כשניגשה לעבודה על האלבום ידעה מיד שהיא לא מעוניינת בשירי ערש מהסוג שהיא מכנה "שירי האמא המתלוננת" - "שירי ערש מדכאים, מפחידים, שבהם האמא שופכת את לבה ואומרת לילד, 'אבא עזב את הבית, אין כסף, מה יהיה, אבל תישן, תישן'. אפילו המופלא בשירים, 'לילה לילה', יש בו אלמנט של טרגדיה: שלושה פרשים, אחד היה טרף, שני מת בחרב. אני רציתי שירים מסוג אחר: שירי ערש של אמא שמרגישה מספיק חזקה ובטוחה בשביל להרגיע את הילד. לא להגיד שתהיה מלחמה או תהיה רעידת אדמה. חיפשתי דברים נקיים, בלי הפחדות וגם בלי קריצות ובדחנות. משהו אסתטי".

היא מצאה את מבוקשה בשיריה של עדולה - השם שבו משתמשת המשוררת סבינה מסג בשירי הילדים שלה. "זה היה כאילו שלחתי לעולם ויברציות 'עולם, אני צריכה אותך'. סבינה פשוט התקשרה ושאלה אם במקרה אני רוצה שירים. לא הכרתי אותה אישית, אבל הקראתי שירים שלה לילדה שלי כשהיא היתה קטנה. היא באמת משוררת, לא אחת מהדודות האלה שגם כותבות שירים. אז שאלתי אם יש לה שירי ערש, והיא אמרה 'המון', והם היו בדיוק מה שחיפשתי. הפשטות הזאת: 'אני במיטה/ המיטה בחדר/ החדר בבית/ הכל בסדר'. התאהבתי בשירים, והתחילו הלחנים".

שירי האלבום, שלצדם משובצים קטעי קריאה, מתרחשים בחדר הילדים בזמן ההשכבה ומשקפים לסירוגין את התודעה של הילד ואת זו של האם. אלברשטיין מכנה את אתר ההתרחשות הזה "מרחב מוגן". "המושג הזה נכנס לי לראש, כנראה בגלל המלחמה האחרונה. אחד הדברים המדהימים במכבסת המלים שלנו היא שלוקחים ביטויים שיש בהם עומק ותוכן ומשתמשים בהם לצרכים צבאיים, למבצעי כיבוש. חומת מגן, רוח סערה, קשת בענן. בשיח הישראלי מרחב מוגן הוא מקום גיאוגרפי, אבל מרחב מוגן הוא גם משהו רוחני, חלל שבו העולם החיצוני ומכאוביו לא יכולים לפגוע בך.

"אתה יכול ליצור את המרחב הזה במוסיקה, במלים. זה מרחב שמחבק אותך, מנחם אותך, מרחיק אותך. מרחב שהוא נקודת אחיזה. מפה יוצאים, לפה הולכים, וכל זה בזמן שהעולם מסביב נמצא במצב של התפרקות והרס. כששרתי את השירים, ממש ראיתי לנגד עיני את המרחב הזה, שבשביל הילד הוא דבר חשוב מאין כמוהו. ואגב, תמיד חשוב להזכיר שלא לכל הילדים יש בית וחדר עם מיטה. צריך להעריך את מה שיש".

לא נביאת זעם

אלברשטיין לא רק הלחינה את שירי האלבום, היא גם עיבדה את כולם - בפעם הראשונה בקריירה שלה: "שיר ערש אמיתי לא צריך בכלל עיבוד, אמא שרה וזהו. גם אני כשאני שרה לנכדים, אני לא רצה להביא את הגיטרה. לכן רציתי שהעיבודים יהיו מינימליים".

אחד הכלים המפתיעים שמשתתפים באלבום הוא קאנון, שבאחד השירים מנגן את המנגינה באוניסונו (קול אחד) עם השירה של אלברשטיין. "זה אחד הדברים שאני אוהבת במוסיקה המזרחית, שהתזמורת מנגנת יחד עם הזמר", היא אומרת. "יש בזה משהו אצילי, כמו צייר עם מכחול שגומר את הציור בקו אחד. זה לא מקושקש, לא עמוס, וזה מתאים לשיר ערש. ידעתי גם שאני רוצה הרבה חליליות, שתהיה מעין מחווה לשירי הרועים של עמנואל זמיר ומתתיהו שלם שאני כל כך אוהבת. שירים כל כך מלבבים, כל כך ישראליים, אם מותר להגיד, אני כבר לא יודעת מה זה ישראלי".

האם היא חושבת שילדים שנולדו במאה ה-21 יוכלו להתחבר לשירי ערש שמהדהדים בהם זמר עברי ישן ומנגינות יידישאיות? "אין לי ספק. לא מזמן תפסה אותי אמא אחת בחנות ילדים, הצביעה על התינוקת שלה שזחלה על הרצפה וסיפרה לי שהיא קנתה לה את 'לעמעלע' ושהתינוקת שומעת את זה באוטו ומבסוטית. מוסיקה זה דבר כל כך רגשי, כל כך ספונטני, ובניגוד לאנשים מבוגרים, לילדים לא אכפת אם משהו הוא אופנתי או לא. אם הם אוהבים אז הם אוהבים. מובן שלהורים יש תפקיד קריטי מהבחינה הזאת - לחשוף את הילד לדברים מסוימים, לסנן דברים אחרים".

לפני כשנה היא התבטאה בחריפות נגד תוכניות כמו "כוכב נולד", אבל היא רחוקה מלהיות נביאת זעם. "אני לא מאלה שפוחדים שסוף העולם הגיע והריקנות תמשול בכל", היא מבהירה, "תראה כמה מוסיקה נהדרת יש בארץ בתחומים שלכאורה אין להם שום סיכוי מסחרי - ג'ז, מוסיקה קלאסית עתיקה, פתאום צעירים לומדים אופרה. אז מה, סוף העולם? לא סוף העולם. אסור לפחד, כמו שאומרים החסידים. רק לא לפחד.

"סכנת הרדידות וההשטחה היתה קיימת תמיד, זאת לא מחלה של השנים האחרונות. העילית, האנשים שרצו לחנך ולגרום לאחרים להקשיב, תמיד נאלצו להיאבק. אני הכי לא אוהבת את החצי-אינטלקטואלים, החצי-חכמים, אלה שמנסים להיות בסדר עם שני הצדדים, גם להתחנף לדברים הפופוליסטיים וגם לשמור על כבודם התרבותי. כשאני לא אוהבת משהו - ובדרך כלל מה שאני לא אוהבת, אוי ואבוי, נהיה להיט היסטרי - אז אני לא אומרת, 'תראו, זה לגיטימי'. ודאי שזה לגיטימי. עובדה שזה קורה. אבל אל תצפו ממני להגן על זה. אני מגינה על התרבות שלי, אני מאמינה שיש לה קהל, יש לה אוזניים".

מה זה התרבות שלך?

"עברית עשירה, תכנים, התבוננות על העולם, הקשבה לעולם. לא הכל זה אני. רוב השירים היום זה אני אוהב אותך, את אוהבת אותי, אני עזבתי אותך, את עזבת אותי. למה לא להרחיב את ההתבוננות? אפשר, אפשר. אין סוף לדברים".

לא רובוטית

התחושה הזאת, שיש איןסוף חומרים ושחשוב ליצור כמה שיותר, גרמה לכך שהתקופה האחרונה היתה אחת הפורות ביותר בקריירה של אלברשטיין: בארבע השנים האחרונות היא הוציאה ארבעה אלבומים. "אני ממש לא מבינה את האמנים שלוקחים הפסקה של עשר שנים בין תקליט לתקליט", היא אומרת.

בשל העבודה הבלתי פוסקת באולפן, היא לא החשיבה את שבע השנים שבהן הפסיקה להופיע בארץ כתקופה של האטה, בוודאי לא של היעלמות. לכן הופתעה מהתגובות הנלהבות לשובה לבמה. "לא חשבתי שיזרקו עגבניות, אבל לא תיארתי שהתגובה תהיה כל כך אוהדת. חשבתי שאנשים יהיו פחות מופתעים ונרגשים, שיקבלו אותי כמובן מאליו. שמחתי לגלות שטעיתי". לא בכל הופעה הקהל נעמד על רגליו כשהיא עולה לבמה, כפי שקרה בהופעת הבכורה, "אבל תמיד יש איזו התרגשות ושמחה, ואני מאוד מוחמאת. כמו יהודייה טובה, אני אומרת לעצמי שזה לא יימשך לנצח".

כיצד החליטה אילו שירים לבצע בהופעות מתוך הרפרטואר העצום שלה? "אחרי 40 שנות הופעה יש לך ניסיון, תחושות שלפיהן אתה עובד. וגם רציתי להעביר את ההרגשה והנושאים והטמפרמנט שמשקפים את מי שאני היום. לא היה לי צורך בשירים נוקבים כמו 'חד גדיא'. התחושה היא של משהו יותר נינוח, פחות אירוני, פחות ציני, פחות ביקורתי. אבל יכול להיות שעוד חודשיים זה ישתנה".

מה את חושבת על הטענה שהושמעה, שאת שרה יותר מדי שירים חדשים על חשבון נכסי צאן ברזל מן העבר?

"אין לי מה להגיד. זה מה שהלב שלי נמשך אליו. זה מצב הרוח. מאוד קשה לספק את רצון כל האנשים, ויש לי הרגשה שאם הערב היה בנוי רק מנכסי צאן ברזל ונוסטלגיה, אנשים היו יוצאים די מבואסים. מה, לא קרה כלום בכל השנים האלה? אני לא משתנה ומתחדשת? לא הכל זה התרפקות על מה שהיה. ככה זה אצלי: כשכל העניין של ארץ ישראל היפה והנשכחת והנמתחת והנלקחת נהפך להיות יותר מדי דביק, אני קצת בורחת מזה.

"ויש עוד דבר. איבדתי את היכולת להבחין בין ישן לחדש ברפרטואר שלי. כבר קרה שמישהו ניגש אלי ושאל: 'תשירי שירים ישנים כמו 'לונדון', נכון?' ובאותו יום ניגש אדם אחר ושאל: 'תשירי שירים חדשים כמו 'לונדון', נכון?' אני הולכת לפי מה שכיף לי, ואם יש שיר שאני מרגישה שאני יכולה לחדש בו, אני אבחר אותו. אני לא רובוטית".

חובבי נכסי צאן ברזל עשויים להרים גבה לנוכח אחד הפרויקטים שבהם אלברשטיין עסוקה עכשיו - עבודה משותפת עם המפיק והמעבד המחונן אבי ליבוביץ'. השניים נפגשו כשאלברשטיין נענתה לבקשתו של הזמר שאנן סטריט והקליטה עמו דואט שיופיע באלבומו החדש, אחרי שנים שבהן סירבה להצעות לשיתוף פעולה מצד זמרות וזמרים. ליבוביץ' הפיק את האלבום של שאנן סטריט ואלברשטיין אומרת שהראש שלו הדליק אותה. "התאהבתי בגרובים שלו", היא מסבירה. "הוא לוקח למקומות אחרים, הפוכים לגמרי משירי ערש - מין שילוב עדין ומסקרן בין ג'ז להיפ-הופ".

חוה אלברשטיין עושה היפ-הופ?

"למה לא? מאוד יכול להיות. אנחנו רק בשלבים ראשונים של עבודה, ואני לא יודעת איך זה יישמע. אבל הצליל הזה מאוד מעניין אותי. אני זורקת את עצמי. מה שיהיה יהיה. אין בי פחד".



חוה אלברשטיין: "אני הולכת לפי מה שכיף לי"


ציור של חוה אלברשטיין, מתוך עטיפת התקליט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו