${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאומיות כקונספירציה, או האם ארה"ב היא מודל אידיאלי למדינה

על האנתולוגיה "להמציא אומה" בעריכת יוסי דהאן והנרי וסרמן

תגובות

להמציא אומה יוסי דהאן, הנרי וסרמן (עורכים). הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 386 עמ', 84 שקלים

האנתולוגיה "להמציא אומה" פורסמה במסגרת הקורס "סוגיות בחקר הלאומיות" שמנהלים יוסי דהאן והנרי וסרמן באוניברסיטה הפתוחה; קדמו לה בסדרה שני מחקרים ידועים בתחום זה, "קהילות מדומיינות" מאת בנדיקט אנדרסון ו"לאומים ולאומיות" של ארנסט גלנר, שניהם סוציולוגים-אנתרופולוגים מובילים בחקר הלאומיות כתופעה מודרנית.

שם הפועל המצוין בכותרת האנתולוגיה, "להמציא", ניתן לפירוש לחיוב ולשלילה, כ"יצירה" או כ"בדיה"; בעיני ההיסטוריון הידוע אריק הובסבאום, שמאמר פרוגרמטי מקיף שלו מתפרסם בקובץ, ובעיני עורכי האנתולוגיה (בעקבותיו), המשמעות בהכרח לשלילה. בעיניהם, הלאומיות היא תופעה חברתית מלאכותית שהומצאה בתקופה החדשה כאמצעי המיועד לשרת את האליטות הקפיטליסטיות במדינה המודרנית ואת האינטרסים המדיניים שלה.

תפיסה כזאת של לאומיות היא לגיטימית ואף חשובה מבחינה אקדמית, כי היא מעוררת דיון התורם להבנת מהותה של החברה מבחינת העבר וההווה שלה. עם זאת, לפתחה רובצת סכנת היסחפות למערבולת של ויכוחים ומאבקים פוליטיים על עצם הלגיטימיות העקרונית של הקיום הלאומי, ולא רק כתופעה מדינית, אלא גם כמהות קיומית ואף מוסרית. מה עוד שדיון כזה מתנהל בתוך החברה הישראלית, המצויה במאבק לאומי על קיומה, מול הלאומיות הפלסטינית, ושסועה מבפנים במחלוקת פוליטית כיצד לנהוג בתנאים אלה. במצב זה, הדיון ה"אקדמי" מקבל בהכרח משמעות אידיאולוגית ופוליטית, שגם קובץ זה כמובן אינו נקי ממנה. לשבחם של העורכים ייאמר שהם לא העלימו אותה במבוא שכתבו.

חוץ משני המבואות, של הובסבאום ושל העורכים, כולל הקובץ 12 מאמרים שניתן לחלקם על פי מוצאם הלאומי של מחבריהם: ארבעה לא-יהודים ואריק הובסבאום, שאני נזהר מלציין את שייכותו הלאומית, ומולם שבעה ממוצא יהודי-ישראלי. מפאת קוצר המצע, ורצוני להתמקד בבעיה המרכזית שמעסיקה את החברה שלנו ואותי בתוכה, אעבור בקצרה בלבד על מאמרי הקבוצה הראשונה.

אטיין באליבר (Balibar), פרופ' לפילוסופיה פוליטית בצרפת וארה"ב, מנסה להוכיח את קיומה של "אתניות פיקטיבית" כיסוד לגיבוש הזהות הלאומית המודרנית. ההיסטוריון טרבור-רופר (Roper-Trevor) כותב על המצאת המסורת ההררית של סקוטלנד, שסמלה הוא החצאית המפורסמת, המבטאת את הבדלנות הלאומית הסקוטית. אריק הובסבאום מתאר ומנתח את ייצורה של התודעה הלאומית במדינות אירופה השונות, בייחוד במרכזה ובמערבה בשנים 1870-1914. הסופר האמריקאי לארי מק'מארטרי כותב על המצאת המיתוס החלוצי האמריקאי. ולבסוף, הסוציולוג הפלסטיני עצאם נצאר כותב על המצאת הפירושים השונים של הזהות הלאומית הפלסטינית, הרקע ההיסטורי שלהם והדחפים המדיניים שהביאו להיווצרותם.

גם את המאמרים בקבוצת החוקרים הישראלים אחלק לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה רואה בלאומיות היהודית-הציונית המצאה אידיאולוגית, קונספירטיבית ואפילו שקרית של אנשי רוח, במיוחד היסטוריונים; של עסקנים בעלי אינטרסים פוליטיים וגם כלכליים, ושל מחנכים שהתייצבו לשרת את המפעל הלאומי. לקבוצה השנייה משתייכים חוקרים הרואים ב"המצאת" הלאומיות תופעה תרבותית היסטורית אוניברסלית הנובעת באורח טבעי מהמאמץ הנדרש לבניינה של חברה, על כל ממדיה התרבותיים והלאומיים.

מאמרו של אורי רם, "הימים ההם והזמן הזה: ההיסטוריוגרפיה הציונית והמצאת הנראטיב הלאומי היהודי; בן-ציון דינור וזמנו", מקבל מקום מרכזי בקבוצת החוקרים הראשונה. רם, סוציולוג, יוצא נגד דעתו של ההיסטוריון דינור בדבר קיומה של מגמה לאומית ברורה בהיסטוריה היהודית לדורותיה, שהתבטאה בשאיפה ובכוונה לשיבתו של העם לארץ ישראל.

אין ספק שדינור הגזים בדבקותו בהנחה זו, ולא רק על פי דעתו של רם וחבריו ה"פוסט-ציונים", אלא גם לפי השקפתם של היסטוריונים מהמחנה הציוני, אך מן הדין להעיר שגישתו של רם אינה פחות אידיאולוגית במהותה מזו של דינור. מה עוד שרם אינו מסתיר את העובדה כי מאחורי התיזה הביקורתית המפרקת את תפיסתו ההיסטורית של דינור, מצויה כוונה לגבש גישה והכרה היסטורית ישראלית אחרת, שתחליף את הזהות הלאומית היהודית בזהות אזרחית ישראלית.

אין כל חדש בגישה זו, אך יש להתפלא על רם, המחייב על פי תפיסתו את הגישות הרב-תרבותיות, שהוא שולל מראש את הגישה ההיסטורית הרואה בתרבות היהודית בגולה, לדורותיה ותפוצותיה, מגמות שהיו מכוונות לארץ ישראל. וזאת עוד לפני שדנים בשאלה עד כמה השפיעה השקפתו של דינור כשר חינוך על עיצוב הנראטיב ההיסטורי היהודי-הציוני.

בעוד רם מתריע נגד הקונספירציה הציונית בקריאת ההיסטוריה היהודית, יוצאת בת-ציון עראקי קלורמן, במאמרה "ההיסטוריוגרפיה של יהודי תימן וגיוסה להבניית הזהות הלאומית", נגד המניפולציה של העסקנים הפוליטיים בקרב יהודי תימן, שנועדה לקדם את האינטרסים שלהם ושל בני עדתם בארץ ישראל על ידי המצאת מיתוס שקרי בדבר רדיפתם בידי המוסלמים בתימן, בדומה לרדיפות שמהן סבלו יהודי אירופה. לדעתה, סיפור "איסלומם" של יתומים יהודים בתימן מילא מקום מרכזי באתוס הסבל שנועד לשלבם בחברה הציונית-האשכנזית. המחברת טוענת בתמימות מוזרה במקצת, בלשון המעטה, יחסית להיסטוריונית ביקורתית כמוה, כי "איסלום" הילדים נבע בעיקר מכוונתו הטובה של השלטון להציל ילדים יתומים אלה מחרפת רעב וסבל.

ברוח קונספירטיבית זו כותבת גם סלינה משיח במאמרה, "לדמיין אויב: יריבים פוליטיים בשבועוני הילדים והנוער לפני מלחמת תש"ח ואחריה". במאמר זה מואשמים המחנכים בתיאור חד-ממדי ושלילי של האויב הערבי כאכזר וכמוג-לב, החותר להרוס את היישוב היהודי בארץ ישראל, העומד אל מול אויביו כאבותיו החשמונאים מול היוונים. מול טענה זו אפשר רק להפנות את החוקרת לתיאורי האויב בספרות ילדים של עמים אחרים שניהלו מאבק לאומי. לקו הלאומני הקונספירטיבי הזה מוסיף מירון בנבנשתי, במאמרו "המפה העברית", את המדיניות השיטתית של מחיקת שמותיהם של היישובים הערביים שנתרוקנו מיושביהם והחלפתם בשמות עבריים. בנבנשתי אמנם מודה ביושר אינטלקטואלי כי שינויי שמות נעשו גם במדינות אחרות שגירשו מקרבן מיעוטים לאומיים, כגון בפולין, צ'כוסלובקיה וטורקיה, אך מציין כי בארצות אלה לפחות שמרו על הצליל המקורי בשמות החדשים.

לעומת ארבעת החוקרים הללו, יעקב שביט, במאמרו "משמחת בית השואבה למועצת המורים למען הקק"ל: המצאת חגים וטקסים ביישוב הארץ ישראלי", קובע במפורש כי לא רק המסורת הפוליטית הלאומית היא תופעה מומצאת, אלא כל מסורת תרבותית היא כזאת בכל הזמנים ואצל כל העמים. לכך אפשר להוסיף כי בתקופתנו "הומצא" האתוס הפרולטרי בידי אינטליגנציה בורגנית אידיאליסטית, והאתוס ה"מזרחי" או ה"יהודי-ערבי" בחברתנו הומצא בידי אינטלקטואלים מזרחים, כשם שהאתוס "החלוצי" הומצא קודם לכם בידי דומיהם ממזרח אירופה. המבחן החברתי והערכי של כל אחת מ"המצאות" אלה הוא במשמעותם ההיסטורית.

את כפל המשמעות של ההמצאות הלאומיות מדגימה ברגישות אינטלקטואלית ובהבנה היסטורית מעמיקה יעל זרובבל, במאמרה "בין 'היסטוריה' ל'אגדה': גלגולי תל-חי בזיכרון העממי", שבו היא מוכיחה כי "אגדת טרומפלדור", למרות מאפייניה המיתולוגיים, לא היתה "המצאה" מלאכותית ואינטרסנטית בלבד, אלא תופעה מושרשת בתחושותיהם של בני דורו וגם של אלה שבאו אחריהם. זאב שביט, במאמרו "'הרכשת כבר את המפתח לאוצרות תרבותנו?': הוראת עברית והמצאתה של תרבות לאומית בתנועת העבודה", ממשיך בגישת קודמיו לגבי המושג "המצאת האומה" או הלאומיות.

עד כאן לגבי המאמרים, שברובם כבר פורסמו בעבר. עובדה זו מטילה אחריות אינטלקטואלית ואקדמית על העורכים, שאספו אותם במגמה להוכיח ולחזק את ההשקפה שבה הם דוגלים. להשקפה זו בדיוק ברצוני להתייחס כאן - לא משום החידוש שבה, שהם גם אינם מתיימרים לו, אלא מפני הכוונה האידיאולוגית המפורשת העולה ממנה.

מדובר בוויכוח שהעורכים מנהלים, על בסיס השקפתו ה"אינסטרומנטלית" של הובסבאום, עם גישתו ה"פרימורדיאלית" של חוקר אחר, אנתוני סמית. ההבדל בין שתי הגישות הוא עקרוני, ונוגע במהותו ל"המצאה", ה"בדיונית" או האמיתית, של הלאומיות היהודית והישראלית. סמית, כידוע, מציג מול תפיסתו האינסטרומנטלית של הובסבאום את הלאומיות כתופעה "פרימורדיאלית", קמאית, המתפתחת במהלך ההיסטוריה ללאומיות המודרנית מבלי לאבד את הקשר למוצאה הגרעיני-האתני.

דהאן ווסרמן מתנגדים בתוקף לגישה של סמית, ומשתמשים לשם כך בדוגמה של ארה"ב, שלדעתם "ויתרה כליל על פרימורדיאליות כמרכיב מכונן בהגדרת עצמה וביכרה, ובמודע, להדגיש את הפן המומצא של הווייתה, ובמיוחד ככל שמדובר בחוקתה ובמערכות הפוליטיות שלה" (עמ' 20). בלאומיות "מומצאת" זו הם רואים דווקא תופעה חיובית. על כך אינני יכול אלא להקשות: האומנם אין השפעות אמונתיות ותרבותיות שעיצבו את הדמוקרטיה האמריקאית, שתחילתה במסורות של המתיישבים הראשונים, הפוריטנים ובני הכיתות האחרות, בניו-אינגלנד בראשית המאה ה-17? האם אלה שהשפיעו על הפרדת הדת והמדינה לא שאבו מסורות פוליטיות אלה מניסיונם ההיסטורי-"פרימורדיאלי" ככת נרדפת בבריטניה?

ומכאן אני מגיע לשאלה: מהו משך התהליכים ההיסטוריים המובילים מהגרעין הקמאי-"פרימורדיאלי", דרך התפתחות מצרפית, אל המדינה הלאומית המודרנית ומעבר לה? הרי ייתכן מאוד שבעתיד, אם נסתכל על אירופה, המדינה הלאומית אכן תיעלם, אך החברה תמשיך להתבסס על האתניות התרבותית שלה.

בעיני, אסור להתעלם מכך שהטיעון ה"אנטי-פרימורדיאלי" של העורכים הוא אנטי-ציוני במהותו, שהרי באמצעותו הם משמיטים את זכותם ההיסטורית של היהודים לפחות על חלק מארץ ישראל. באופן זה הם הופכים את הלאומיות היהודית בארץ ישראל לתופעה "מומצאת", הלובשת אופי "קולוניאלי", והמעניקה ליהודים לא יותר מאשר זכות להתקיים בה במדינת כל-אזרחיה, המחזיקה באידיאולוגיה אנטי-פרימורדיאלית כפי שלדעתם שלטת בארה"ב. מכאן גם דבקותם בתורתו האנטי-לאומית של הובסבאום, המוגדר בפיהם "היסטוריון מרקסיסטי מקורי".

לצד הערותי הביקורתיות כלפי דהאן ווסרמן, אינני יכול להימנע מהערה ביקורתית גם כלפי האוניברסיטה הפתוחה, שבהוצאתה פורסמה אסופה זו. כמוסד אקדמי וממלכתי מכובד הייתי מצפה שבנושא רגיש כמו "המצאת אומה" היא היתה מחייבת את הוצאת הספרים שלה להציג גם את השקפתם של היסטוריונים וסוציולוגים "פרימורדיאליים", כלליים ויהודים, ובמיוחד אלה שעניינם הוא הלאומיות היהודית: מגרץ ודובנוב עד יעקב כ"ץ ושמואל אטינגר ואחרים. בעיני, אסופה כזאת היא מחובתה האקדמית של האוניברסיטה הפתוחה, וגם תהיה לכבודם של עורכי סדרה זו.

ספרו של פרופ' יוסף גורני, "חלופות נפגשות: מפלגת הבונד, תנועת הפועלים העברית ו'כלל ישראל'", ראה אור במוסד ביאליק



אנדרטת האריה השואג (פסל: אברהם מלינקוב) בתל חי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#