בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גלאב פשה מחייך חיוך רחב מתחת לשפמו

בעיני ישראלים הוא היה אנטישמי, הערבים ראו בו אימפריאליסט; ג'ון גלאב, המפקד הבריטי של הלגיון הירדני, שייך לחבורת ה"ערביסטים" שעיצבו את המזרח התיכון. בני מוריס כתב עליו ספר

תגובות

הדרך לירושלים: גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים בני מוריס. תירגם מאנגלית: יעקב שרת. ספרית אופקים, הוצאת עם עובד, 310 עמ', 89 שקלים

בספרו החדש של בני מוריס על המפקד הבריטי של הלגיון הירדני, ג'ון גלאב (הידוע בכינויו "גלאב פשה"), נזכר שמו של ת.א לורנס, הלא הוא "לורנס איש ערב", רק פעם אחת, וגם אז בעקיפין: הוא מופיע בדו"ח שחיבר גלאב בשנת 1938 (עמ' 51). אזכור יחיד זה מעורר תמיהה, שהרי לורנס הוא הראשון שעולה על הדעת כשמספרים על אנגלי שנשבה בקסם המדבר, פיקד על יחידות בדווים, הזדהה עם שאיפות הערבים ושאף למזג אותן עם האינטרסים האימפריאליים של בריטניה.

אמנם מוריס מציין בקצרה כי גלאב השתייך "לחבורת האוריינטליסטים הבריטים, קצינים כפקידים, שבחשו בקלחת המזרח תיכונית מאז מלחמת העולם הראשונה" (עמ' 12), אולם קורא שלא נחשף דיו לספרות הענפה שנכתבה על חבורה זאת, זקוק ליותר מהתייחסות אגבית.

קשה להעריך את אישיותו ופועלו של גלאב, מבלי לתפוס אותם בתוך זמנם, בסמוך לאותם אלה (בעיקר לורנס וגרטרוד בל, אך גם אחרים), שלא סתם "בחשו" בקלחת, אלא "בישלו" ממש את הנזיד הקרוי "העולם הערבי", והשפיעו על דברי ימי המזרח התיכון ממש עד עצם היום הזה. גם ההערה שמוסיף מוריס, שלפיה היה גלאב "בעל ההשפעה הרבה ביותר מביניהם", נכונה רק אם מתייחסים לתקופה שבה פעל (1920-1956). ככלות הכל, עמיתיו הבכירים ממנו שירטטו במו ידיהם את גבולותיהן של מדינות ערב, אותם גבולות מלאכותיים ששירתו אינטרסים אימפריאליים בלבד.

גלאב הרי החל את פעילותו במזרח התיכון כמפקד "משמר המדבר" בעיראק, שאך זה הוקמה בזכות פעילותה של "מלכת המדבר", הארכיאולוגית, הסופרת והמתרגמת גרטרוד בל, אשה בעלת השפעה יוצאת דופן על עולם הגברים הקשוח של שייחים בדווים וקצינים בריטים, וגורם ראשון במעלה ביצירת המערכת הפוליטית המזרח תיכונית לאחר מלחמת העולם הראשונה. גלאב הכיר אותה, הושפע ממנה ובוודאי התאבל על התאבדותה בשנת 1926.

היה זה מועיל לקורא אילו היה יודע שממלכת ירדן ההאשמית, שהיתה עבור גלאב "ארצי, כמעט כפי שהיתה לי בריטניה", לא היתה בבואו אליה לראשונה אלא פיסת מדבר שגבולותיה נוצרו כלאחר יד בידי ת.א. לורנס, ששיכנע בקושי את האמיר עבדאללה להישאר בעמאן, כפר צ'רקסי מאובק, "רק למשך שישה חודשים". לורנס הצליח להחזיק אותו שם בקושי, עד שנגוזו כל האופציות האחרות ועבדאללה התבסס בזכות סובסידיה בריטית ושירות מסור של קצינים בריטים.

ספרו של מוריס יצא לאור לראשונה באנגלית בשנת 2002, כאשר הגישה האנטי-אימפריאליסטית, שהולידה חיבורים לא מחמיאים על חבורת ה"ערביסטים" האנגלים, התחלפה בגל חדש של חיבורים מאוזנים יותר, ואף נוסטלגיים ורומנטיים. הקורא האנגלי לא נזקק אולי להקשרים המשבצים את גלאב בקרב בני דורו, אבל הקורא העברי נזקק להם, משום שלמד להתייחס אל האנגלים האלה באיבה, כשכירי-חרב של האויב, חבורה של אנטי-ציונים ואף אנטישמים, שכל כתביהם אינם אלא תעמולה עוינת (היחס העוין הזה מאפיין, באופן פרדוקסלי, את היחס של הישראלים והערבים כאחד: האחרונים משתדלים להשכיח את תרומתם של ה"ערביסטים" הבריטים להקמת התנועה הלאומית הערבית ולהתפתחותה, וגירושו כפוי הטובה של גלאב מירדן שכה אהב, בשנת 1956, היתה ביטוי מובהק לצורך הערבי לשכתב את ההיסטוריה).

אבל אולי אין לבוא בטענות אל המחבר, שלא הרחיב את הרקע לפועלו של גלאב פשה, שהרי כותרת המשנה של הספר מבהירה שלא ביוגרפיה לפנינו, אלא מסה על "גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים"; ובתור שכזה, הספר הזה הוא מופת של ניתוח היסטורי מאוזן הנסמך על מקורות עשירים, בחלקם חדשים ומפתיעים.

*

מוריס לא מסתיר את כוונתו: בעצם הוא שואף בספרו על גלאב להתערב שוב בוויכוח בין "היסטוריונים חדשים" לבין "היסטוריונים שמרנים" על תיאור מלחמת 1948; בכך הוא ממשיך את מפעלו ההיסטורי, שהחל בספר "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטיניים" ונמשך גם לספריו האחרים.

עדותו של גלאב על מלחמת 1948 נכתבה בשנת 1957. מוריס מוסיף לה בספרו חיזוקים ממקורות חדשים, ומנסה באמצעותה להפריך כמה אקסיומות על המלחמה. הנה כך הוא מסכם את העדות של גלאב: "ירדן פלשה לארץ ישראל לא במטרה לתקוף את ישראל, אלא כדי להציל את חלקיה המזרחיים, המיושבים בערבים, מכיבוש ישראל (...) אם אכן נכנסו ישראל וירדן למלחמת 1948 על רקע הסכמה סודית, לא כתובה, על אי-לוחמה הדדית, הרי שבראש ובראשונה ישראל, ולא ירדן, היא שהפרה אותה" (עמ' 245).

אילו ידע גלאב, שחצי מאה לאחר סילוקו מהפיקוד על הלגיון הוא יהפוך למשתתף בוויכוח על רביזיוניזם היסטורי, היה ודאי מחייך חיוך רחב מתחת לשפמו; "סוף סוף לוקחים אותי ברצינות", היה אומר, "ולא מבטלים את דברי כהשמצה אנטישמית". אבל ארבעים שנה לאחר שכל הישגיו במלחמה ההיא עלו באש במלחמת 1967, יכול כנראה המנצח להרשות לעצמו לתקן את ההיסטוריה המגויסת שלו, שלפיה "שבע מדינות ערב התנפלו על המדינה היהודית כדי להשמידה" (עם זאת, ברור שגם עכשיו יתרעמו היסטוריונים שמרנים על הניסיון להסתמך על גלאב ולהפריך באמצעות עדותו את המיתוס של "מעטים מול רבים").

כבר לפני עשר שנים, בספרו פורץ הדרך "מלחמות הגבול של ישראל", כתב מוריס כי "מדיניות ירדן בין שנת 1949 לסוף שנת 1955 היתה להימנע מחיכוכים על הגבול ולבלום הסתננויות (...) בתזמורו העליון של גנרל גלאב". בספר החדש הוא מספק תימוכין לקביעה זו: "אי אפשר לחלוק על חלקו המכריע (של גלאב) בבלימת גלגלי המלחמה, על ידי שנמנע מתגובה על תקיפות הגמול הישראליות" (עמ' 24). קביעות אלה סותרות את התעמולה הישראלית, שהציגה בזמנה את הלגיון הערבי כאשם בייזום תקריות גבול.

מדיניות הבלימה וההימנעות מתגובה של גלאב, כותב מוריס, קוממה עליו את אזרחי ירדן ובעיקר את הפליטים הפלסטינים, ולדעת הקהל היה תפקיד חשוב בהחלטת המלך לסלק את גלאב ואת יתר קציני הלגיון הבריטים. לגירוש הזה היו גורמים נוספים, אבל אין ספק שפעולות התגמול של ישראל, ובכללן פעולות מרובות נפגעים (אזרחיים), תרמו לסיום הקריירה המפוארת של גלאב, "המצביא המוצלח ביותר של הערבים" (עמ' 243), שהתמודד עם צה"ל ויכול לו.

ישראלים וערבים, היסטוריונים ומומחים צבאיים, קבעו בעבר כי גלאב היה סוכן האימפריאליזם הבריטי, וכי נאמנותו הראשונית היתה נתונה לבריטניה; ואולם מוריס קובע בפסקנות: "גלאב היה מעל לכל נושא כלים נאמן וממושמע של ההאשמים" (הוא מצטט את משה שרת, שאמר על גלאב כי "הוא יותר ערבי מאשר בריטי"). הסתלקותו בשנת 1956, ערב מבצע סואץ, סימלה את סיומו של "פאקס בריטניקה" במזרח התיכון: שלא כמו חבריו "הערביסטים", הוא היה שם למן ההתחלה האופטימית ועד לסוף המר.

קוראים ישראלים שחונכו על מסורת "המאבק בכובש הזר" רואים בתקופת המנדט דיכוי קולוניאלי; אחרים מתייחסים אליה בצורה חיובית, ולא שוכחים שאלמלא שרר כאן שלטון בריטי, לא היה המפעל הציוני מכה שורש ומשגשג. ספרו החדש של מוריס מקנה לתקופה, ולאחד מגיבוריה, את האיזון ההיסטורי הנכון.

ספרו של פרופ' יוסף גורני, "חלופות נפגשות: מפלגת הבונד, תנועת הפועלים העברית ו'כלל ישראל'", ראה אור במוסד ביאליק




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו