בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחינת ה"עת" מתוך הקשבה זהירה לאלפי שנות יצירה יהודית

דווקא כתב עת כמו "קשת החדשה", המקיים דיון קבוע וער ביחס לזהות הלאומית והיהודית, רלוונטי ואקטואלי למציאות הישראלית הרבה יותר מכתבי עת אחרים, פוליטיים ממנו

תגובות

קשת החדשה עורך: אהרן אמיר. רבעון לספרות, עיון וביקורת, גיליון 18.
הוצאת עמותה עברית לתקשורת, 203 עמ', 70 שקלים

בכמה מחוזות של השיח התרבותי בישראל מקובל לראות בהתייחסות לנושא הפלסטיני על ספיחיו (כיבוש, אדמה, זכויות אדם וכו'), העמדת מראה "אמיצה" לפני החברה הישראלית והצגת עמדה רלוונטית למציאות הישראלית; כתבי-עת שאינם מתמקדים בנושא זה מואשמים לפיכך באסקפיזם, ועורכיהם מתוארים כמי ש"הגיעו מהירח". עניין זה נהפך למושכל ראשון בשיח התרבות ההגמוני כאן, עד שכל תזה הפוכה עשויה להיחשב ככפירה בעיקר, אבל לטעמי דווקא העיסוק האובססיבי בעניין הפלסטיני וספיחיו הוא האסקפיזם האולטימטיבי.

השמאל הרדיקלי בורח זה שנות דור מעיסוק בזהות היהודית, הדתית והלאומית. כדי כך נעלם (או שמא הועלם) העיסוק בזהות זו עד שהפוזיטיביזם היחיד בשיח התרבות הישראלי מתקיים רק ביחס ל"אחר" הפלסטיני. בבקשו להשיל מעליו כל סממני זהות אתנית או לאומית, התעטף הליברל הישראלי בשלמה לאומית אחרת, זו הפלסטינית, ואולי תידרשנה עוד מאה שנים כדי להבין כי הפלסטינים הם סימפטום לחוסר-הזהות של העם היהודי היושב בציון. וכך, למרות "זמן המסך" שהעניין הפלסטיני תופס כאן, לא מסתמנת, וכנראה גם לא תסתמן בשורה כלשהי לשינויו, אלא רק לאחר פתרון בעיית הזהות הקולקטיבית הישראלית.

אשר על כן, יש לשבח איים ספרותיים מבודדים המבקשים להיחלץ מסבך הפוליטיזציה של האסתטיקה של הליברליזם השליט בשיח התרבותי בישראל; השיח הישראלי רווי עד לזרא פוליטיקה ודיונים עקרים ופופוליסטיים בנושא הפלסטיני וספיחיו. הדיון הפוליטי כיום מתמצה בעיקר בסימון היריב. כל צד מתחפר בעמדתו ומצביע על השני: "הוא לא משלנו".

המראות ה"אמיצות" הללו עתידות להתנפץ מכיוון שבסופו של חשבון הן אינן אלא חלונות שקופים, שבעדן מביטה דעה חד-צדדית על הנעשה בלא ביקורת עצמית, וכבר אמרו חכמים שמצוות הווידוי עיקרה טפיחה על חזך שלך ולא על חזה האחר.

משום כך, דווקא כתב-עת כמו "קשת החדשה", המקיים דיון קבוע וער ביחס לזהות הלאומית והיהודית, ומנסה לצייר תמונה רחבה הרבה יותר מעוללות גדר ההפרדה או ה"כיבוש", רלוונטי ואקטואלי למציאות הישראלית הרבה יותר מכתבי-עת אחרים, המתיימרים להביא לקוראיהם אמנות ולרוב מציגים פמפלטים פוליטיים חד-ממדיים. ה"מציאות", אליבא ד"קשת החדשה", לא נולדה לפני 40 וגם לא לפני מאה שנה. בחינת ה"עת" נעשית כאן מתוך הקשבה זהירה לאלפי שנות קיום ויצירה של העם היהודי.

כדרכו מזה שנים הכין העורך אהרן אמיר חוברת גדושה שירה עברית (ש' שפרה, משה דור, נמרוד בר-עם ועוד) ומתורגמת (מילוש, אנצנסברגר, ורגיליוס); פרוזה (ישעיהו קורן, יפתח אשכנזי, שהם סמיט ועוד); מאמרי ביקורת, מסות ומחקרים. אתייחס כאן רק לכמה.

ישראל עשהאל מבקר את תשפוכת מאמרי "אני ויזהר", שהתפרסמו לאחר מותו של הסופר ס. יזהר, ואינם תורמים להבנת יצירתו; עשהאל מתריס נגד הראייה השגרתית של יצירת יזהר, הנעצרת בנופי המקום ובעמדה המוסרית של יצירתו ואינה מתמודדת עם "חוויית היש הקוסמית הטרנסצנדנטית" שיצירתו רוויה בה. בעיניו, הישראליות והמוסר אינם תכלית הסיפור, למרות מרכזיותם ביצירת יזהר, אלא הם "מרכבה לעלות בה אל המצב החווייתי, האקסטטי".

בעקבות פול ואלרי קבע יזהר כי המלים, חומר הגלם בבנייתה של יצירה, עדיפות על פני העלילה; ואלרי כתב כי אמנות המלה, כמו המוסיקה והמחול, תפקידה להביא את צרכן האמנות למצב הפואטי: המשורר הופך את צרכן האמנות לבעל השראה. כך כתב יזהר: "אנשים שאינם יודעים לקרוא דף חוגג ולרקוד כהזמנתו, מוטב יבדקו את כישלונם האישי; והיודעים תבוא עליהם חרישית חדוות הנפש המתפעלת". ואכן, ממשיך עשהאל, יצירת יזהר ואיכותה האמנותית אינן טמונות בסיפור המעשה, בעלילה, אלא באבני הבניין שמהן נבנה מעשה האמנות הספרותי. המלים, שמשמעותן נדחקת מפני צליליהן, חוזרות בטקסט בתבניות ריתמיות, בתבניות חווייתיות ובתבניות הכרתיות, עד שקריאתן לובשת צורה של מחול.

עשהאל מביא אמנם ציטוט מיזהר כדי להדגים את אפקט "חדוות הנפש המתפעלת", אולם בהמשך הגיליון מצאתי טקסט שעושה זאת, לטעמי, טוב לא פחות; מדובר ב"ספר הימים אשר לצליינים", פואמה בת תשעה פרקים מאת ליאורה בינג היידקר, אחד הטקסטים השיריים המרהיבים והמעמיקים ביותר שנכתבו כאן בעשור האחרון; רק הופעת הפואמה הזאת מצדיקה את קניית הגיליון כולו.

"ספר הימים" הוא יומן פואטי שנכתב בגוף ראשון רבים, המתאר מסע סיזיפי בעקבות האושר (של החברה הישראלית, או שמא העולמית), שהדרך אליו נעלמה מזמן.

מלבד שפה עשירה, העושה שימוש וירטואוזי ברבדים ההיסטוריים והעכשוויים של העברית, מאגדת הפואמה בעת ובעונה אחת אמירות אקטואליות עם אמירות טרנס-היסטוריות, החוצות את גבולות הזמן והמקום. בינג היידקר מוכיחה שלא די ב"אמירות נוקבות" על ה"מציאות הישראלית" כדי לייצר שירה טובה; הפואמה שלה מציגה אמירה משמעותית על המציאות הישראלית והעולמית, הדוחקת בקורא להתאמץ ולפענח את רשת הסימנים והמסומנים של היצירה.

הנה תחילתה של הפואמה: "זה זמן רב שהדר? נעלמה. דרדרים מסתירים אותה./ גורדי שחקים שנטשו מיושביהם מסתירים את הדרדרים במורד הגבעה./ שבועות וחדשים אזלו מן השעונים השטוחים. מריח הגוף של השועלים/ הכחלים לא נותר אלא ניחוח אגדות.

תופרי המעילים הפכו את בטנת החרף של צוארוני הפרוה. התעטפנו שתיקה,/ מכוצים את גדילי הצמר של רדידינו מתחת למפתח הלב./ פרגים בערו בשדות הקרה ופני הנשים הצפינו אותות, מתחת למעטה הדק של התשוקה.

שמרנו על חם גופנו בקנאות. העדפנו לא לחשב על הנחשים ובכרנו את צבעי/ המים על צבעי האדמה, למרות שלא ידענו על כ? דבר //".

רון ברקאי מפרסם בחוברת רשימה מרתקת על השפה הערבית כסימן זיהוי תרבותי בין יהודי ספרד בימי הביניים; מסתבר שהיהודים שהוגלו מספרד המוסלמית במחצית השנייה של המאה ה-12 על ידי מנהיגי שושלת קנאית, היגרו לאירופה הנוצרית בעיצומו של "הרנסנס של המאה ה-12", שבמהלכו תורגמו מאות חיבורים מדעיים ופילוסופיים מערבית ללטינית ובהשפעתם החלו משכילים נוצרים לכתוב חיבורים מדעיים מקוריים, ובכך הכינו את התשתית לייסוד האוניברסיטאות הראשונות במאה ה-13. רבים מהתרגומים הללו נעשו על ידי יהודים שדיברו את כל שפות האזור. התופעה המעניינת היא, שלמרות שמספר המוסלמים שחיו בממלכות הנוצריות היה גדול ממספר היהודים, הרי שהחיבורים הערביים נעו כמעט אך ורק בחוגים יהודיים, שהעדיפו לכתוב ספרי חול מדעיים בשפה הערבית, שנמצאה מתאימה ועשירה יותר לז'אנר זה.

אמיר בן-פורת פורש בגיליון ניתוח היסטורי ותרבותי של אחת התופעות החשובות ביותר בזמננו: הכדורגל. כאמור לעיל, זה זמן רב שהשמאל הרדיקלי בישראל אימץ שפה וקוד התנהגות דומים לאלו של הכיתות החרדיות היותר-קיצוניות, למרות שהתכנים על פי רוב שונים (חוץ מהיחס לציונות ולמדינת ישראל). ובכן, מסתבר שלא רק הדת, אלא גם הכדורגל כונה בידי השמאל האינטלקטואלי "אופיום של ההמונים". כמו בתופעות אחרות, גם כאן ראה השמאל במשחק גניבת דעת של ההמונים והסטתם מ"תפקידם ההיסטורי".

ההידרו-גיאולוג אריה איסר מפרסם את חלקה השני של מסתו המעניינת, "האם יש צורך במתכנן תבוני עליון?"; לצורך הצגת התיזה שלו, השוללת מתכנן תבוני עליון לעולם, מביא איסר שורה של טיעונים וגילויים התומכים בהיתכנותה של תבונה עליונה. לטעמי, קרתה לו תקלה: בסיכומו של מאמר, דווקא הטיעונים בזכות "תבונה עליונה" נשמעים חזקים הרבה יותר מטענות הנגד.

מאמרו של נמרוד רפאלי משרטט היבטים מרתקים בחיי התרבות בעיראק שלאחר סדאם חוסיין, ומספק אבחנות חשובות הרלוונטיות גם לפוליטיקאים הישראלים. רפאלי מביא דימויים חריפים של יוצרים ואינטלקטואלים עיראקיים ביחס למצבה של עיראק מולדתם: "אנו מהלכים ונושאים את ארונות הקבורה שלנו בידינו"; "אין לילה בבגדד"; "עיראק היא קיפוד פצוע עושה דרכו אל יער הדקלים"; "לא תמצא שם שום מראות זולת קונכיית החולות המתייראת מן הסערה". לאלימות הנוראה שהארץ המשוסעת הזאת ידעה בזמן סדאם ולאחריו יש שורשים עמוקים בתרבות האזור. רפאלי מצטט ממחקריו של ההיסטוריון והסוציולוג העיראקי הנודע, עלי אל-ורדי, הגורס שמלבד המורשת התרבותית העתיקה של עיראק, "ערש הציוויליזציה", כפי שתושביה אוהבים לכנותה, הרי שלתרבות זו נוסף הממד של השבטיות והאלימות.

אל-ורדי מנה שלושה מאפיינים יסודיים של התרבות הבדווית: שבטיות, תקיפה ואבירות. הבדווי היחיד מבקש לרכוש לצדו אחרים, או לשלוט בהם בכוח השבט שלו, בכוח זרועו שלו ובתחושת העליונות שלו. הואיל ואין כללים שיגנו עליו או יכריעו בסכסוכיו עם אחרים, הוא נזקק לאלימות כדי לנקום על עבירות שעברו אחרים כנגדו. אל-ורדי כתב גם שאחד המאפיינים המובהקים של התרבות הבדווית במדבר הוא מלחמת תמיד: "במדבר המלחמה היא המציאות; השלום הוא תופעה חולפת" (לתשומת לב מנהיגינו המבקשים להחיל קודים מערביים על מציאות מזרח תיכונית).

על פי דברים אלה, קובע חמיד אל-האשמי במאמרו "שאלת האלימות באישיות העיראקית", שפורסם בכתב העת הספרותי העיראקי "אל-ג'נדול", כי "המושגים והערכים השבטיים המושרשים במסורות הבדוויות המשותפות, השפיעו במידה ניכרת (...) על האישיות העיראקית בפרט ועל האישיות הערבית בכלל". עוד מביא רפאלי ממאמרו של ד"ר עבד אל ח'אלק חוסיין, מנתח בדימוס וסופר ליברלי פורה, מגיליון מאי 2006 של השבועון 'אפכאר' (מחשבות): "הליברלים הערבים עומדים במערכה אינטלקטואלית עזה נגד הנחשלות, המרמה, הנחשול הצלפי (שלוחה של האיסלאם הווהאבי הקיצוני), ועריצותו של האיסלאם הפוליטי. במהלך מאבקם צפויים הם להטרדה, מצור, גירוש, ואפילו חיסול פיזי מידי כוחות איסלאמיסטיים (הפועלים) יחד עם ממשלות רודניות... ממשלות ערביות רודניות הן האחראיות להתפשטות האיסלאם הקיצוני". כזכור, ביקר האינטלקטואל הפלסטיני-אמריקאי, אדוארד סעיד, את נקודת המוצא האוריינטליסטית שהשתלטה לדבריו גם על מחקרים ערביים שהפנימו מבלי דעת את הפטרונות המערבית כלפי תרבותם. ובכן, מסתבר שהאינטלקטואלים העיראקים הללו, שכתבו את מחקריהם הרבה אחרי פרסום דבריו של סעיד, לא קיבלו את ביקורתו של האחרון, ודברים שהם ראו ממקומם היו כנראה אותנטיים ומבוססים יותר מאלה שסעיד ראה משם.

ספרו של ד"ר דרור אידר, "אלתרמן-בודלר, פריס-תל אביב: אורבניות ומיתוס בשירי 'כוכבים בחוץ' ו'פרחי הרע'", ראה אור בהוצאת כרמל



אורי גרשט - הבירה המחושמלת, מתוך הגליון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו