בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התורה שבעל פה

"המחברת הכחולה והמחברת החומה" לא נכתבו כספר; אלה הערות שהכתיב הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין לתלמידיו. המחברות, שאחת מהן היתה כרוכה בכחול והשנייה בחום, עברו מיד ליד והתפתח בהן מסחר ער. עכשיו הן תורגמו לעברית

תגובות

המחברת הכחולה והמחברת החומה לודוויג ויטגנשטיין. תירגמה מאנגלית: דבי אילון. עריכה מדעית:
ד"ר ענת מטר. סדרת לוגוס, הוצאת רסלינג. 258 עמ', 88 שקלים

"המחברת הכחולה והמחברת החומה" לא נכתבו כספר: אלה הערות שהכתיב הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין לתלמידיו, קרעי טקסט, העתקות חוזרות של דברים שנהגו בקול, רשימות קטועות שמבקשות ללכוד דיונים בינו לבין הסובבים אותו, מחלוקות לא מוכרעות; "המחברת הכחולה והמחברת החומה" הן עקבות טקסטואליים שמבקשים ללכוד תורה שבעל-פה. קודם כל, ואולי יותר מכל, הן תיעוד של מעשה הוראה.

בפתיחת חיבורו המוקדם, "טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס" ("מאמר לוגי-פילוסופי"), כותב ויטגנשטיין: "נראה לי שהאמת של המחשבות המוצעות כאן היא מוחלטת ואי אפשר לערערה. לדעתי, מבחינה מהותית, פתרתי סופית את הבעיות" (עמ' 6). לאחר חיבורו של כתב היד הזה, היחיד שפורסם בימי חייו, פרש ויטגנשטיין מן העולם האקדמי; ואולם לאחר 15 שנות שתיקה הוא חזר לקיימברידג' והחל במהלך ארוך ועיקש שנמשך עד יום מותו, שהוקדש לעימות, להסתייגות ולהתרחקות מן הספר הזה. פעילותו הפילוסופית הענפה בשנים אלה, שבמהלכן נוצרו "המחברת הכחולה" ו"המחברת החומה", היא משא ומתן קשה עם עצם אידיאל הכתיבה שהציב בספרו המוקדם - אידיאל של כתיבה מושלמת, מוקפדת ונחרצת, ולכן גם חתומה ומבוצרת; של ספר הבנוי כיהלום, שאינו נפתח אל קוראיו אלא רק מניח להם להיפתח אליו, במשורה.

ויטגנשטיין הכתיב את מה שהתגבש ל"מחברת הכחולה והמחברת החומה" במהלך שיעורים שהעביר באוניברסיטת קיימברידג' בשנים 1933-1935. המחברות, שאחת מהן היתה כרוכה בכחול והשנייה בחום, נהפכו למבוקשות ועברו מיד ליד, הוכנו מהן עותקים נוספים והתפתח בהן מסחר ער. הן מבטאות בצורה מובהקת את התפרקותו של אידיאל הכתיבה המוקדם שהתגבש בצורה מזהירה כל כך ב"טרקטטוס"; הן פתח הצצה לוויטגנשטיין המורה, מכתיב ההערות, הנתון במערכת סבוכה של דיבור וכתיבה, של מחויבות למעשה ההוראה הכרוך גם באי-כתיבה, של עיקשות ונחרצות שהיו טבועות באופיו יחד עם ניסיון ליצירת מרחב דיבור דינמי אם גם מסוכסך; של ניסיון לפרסם דבר-מה ובה בעת חתירה בלתי-נלאית תחת ניסיון זה, והכשלתו.

עניין ההוראה העסיק את ויטגנשטיין רבות. שאלת הקשר הקונפליקטואלי בין מורה לתלמיד, והאופן שבו בניית משמעות והתוויית מחשבה כרוכות לבלי הפרד במעשה ההוראה, היו נוכחים בכתיבתו לא רק בפרקטיקה של כתיבת ה"מחברות", אלא גם כתמה שהעסיקה אותו וחזרה שוב ושוב בכתביו המאוחרים. ב"מחברות", ויותר מכך בספרו המאוחר "חקירות פילוסופיות", עסוק ויטגנשטיין בדמותו של מורה, שסמכותו מוגבלת ושברירית מאוד; שבריריות זו נובעת מאופיה המעורער של הלשון.

*

בספרו המוקדם מציב ויטגנשטיין מערכת לשונית קבועה, שמולה אפשר לבחון אם המשפטים שאדם מסוים אומר הם בעלי מובן או פטפוט חסר פשר. טעות לשונית של אדם לפי ה"טרקטטוס" נובעת משאיפה לומר דברים בתחומים שבהם לא ניתן לייחס להיגדים ערך אמת; כשנתקלים בטעות כזאת, דרך הפעולה ביחס לאותו אדם היא "להוכיח לו שהוא לא נתן משמעות לסימנים מסוימים במשפטיו (...) מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק" (עמ' 81). ב"מחברות" מתחוללת תמורה משמעותית באשר להבנתו של ויטגנשטיין את היווצרותו של דיבור, ובאופן שקשור בכך גם את הבנתו לגבי מושגים כמו טעות או אי-דיוק: "משמעות הביטוי תלויה לחלוטין בדרך שבה אנו ממשיכים להשתמש בו. הבה נימנע מלדמיין את המשמעות כקשר מיסטי שהרוח קושרת בין מלה לדבר, ואת הקשר הזה כמכיל את כל השימוש של מלה, כפי שניתן לומר שהזרע מכיל את העץ" (עמ' 105).

תפיסת השפה ב"מחברות" שונה באופן יסודי מזו שמוצגת ב"טרקטטוס": זוהי מערכת דינמית, פתוחה, שמשתנה ללא הפסק. הריבוי ותנועת הלשון הערה הם תוצר של היעדר מערכת לשונית קבועה: הדיבור נפרס לצורות לשוניות רבות ושונות, והסמכות שקובעת "מה המשמעות של מלה" (עמ' 21) אינה מגובה במערכת חוקים בלתי-תלויה, שעל פיה אפשר לאמת או לסתור היגדים מסוימים; מה שאפשר או אי-אפשר לומר נקבע על פי הסכמה בין בני אדם, ולא יותר מכך. ברגע של אי-הסכמה בינו לבין תלמידו, ברגע של חיץ בין דיבורו לזה של האדם שמולו, המורה נותר ללא מלים. אין ביכולתו להציג לפני התלמיד הסברים מוחלטים שיוכלו לעמוד בבסיס פעולתו הלשונית. אין לו סמכות לפנות אליה כדי ליצור הכרעה ולחולל את הדיבור מחדש.

גדיעתו של הדיבור אורבת כל הזמן ברקע של אותה לשון פתוחה ודינמית, חסרת גבולות לכאורה; זוהי אפשרות שוויטגנשטיין מוטרד בה ללא הפסק בכתביו המאוחרים. דווקא במרחב הלשוני הפתוח, שבו קביעת משמעות נוצרת, לפחות על פניה, בצורה שרירותית לחלוטין - שאלת הגבול שבה ועולה. זאת משום שדווקא בשרירותיות זו טמון פוטנציאל ההידרדרות אל הכרעתו הכוחנית של הדיבור, אפשרות דיכוי אי-ההסכמה של הדובר החלש יותר וכפיית הדיבור המוסכם, גם אם באופן שרירותי, על לשונו. שבריריותו של הדיבור, ארעיות ההסכמה שבין שני דוברים ואפשרותן המתמדת של אי-הסכמה, מרידה והפניית עורף, כלומר של היאלמות הקול ושל שתיקה - נוכחות בכתיבתו המאוחרת של ויטגנשטיין כשאלות מטרידות, החוזרות ונשנות במחשבתו כבעיות שאינן מניחות לו עד יומו האחרון.

רגע השיא של אותו מהלך מאוחר במחשבת ויטגנשטיין היה פרסום "חקירות פילוסופיות" בשנת 1953, שנתיים לאחר מותו. ויטגנשטיין עסק זמן רב בהתקנתו לדפוס, התכוון להגישו למו"ל ואף האמין שיזכה לראותו כספר. הוא התקין אינסוף טיוטות וגרסאות, אך בסופו של דבר לא מסר את הספר למו"ל, שכן הפחד מחוסר הבנת הספר חבר לחרדות אפוקליפטיות הקשורות בדמדומי מלחמת העולם השנייה.

ניסיונותיו הסבוכים להעמיד ספר פילוסופיה "כתוב כהלכה", המתפתח בצורה ליניארית מנקודת פתיחה אל נקודת סיום שבה מוצגת פתירתן של בעיות פילוסופיות עקרוניות, לא צלחו וכנראה שלא בכדי: "לאחר כמה ניסיונות כושלים לרתך את התוצאות שלי לכלל שלם אחד שכזה, נוכחתי שלעולם לא יעלה הדבר בידי; שהמיטב שביכולתי יישאר רק בגדר הערות פילוסופיות; שמחשבותיי דועכות במהירות אם אני מנסה לכפות עליהן התקדמות בכיוון אחד בניגוד לנטייתן הטבעית. וזה היה קשור כמובן לטבעה של החקירה עצמה. דהיינו, היא מאלצת אותנו לנסוע דרך שדה-מחשבות רחב, שתי וערב, לכל הכיוונים. ההערות הפילוסופיות שבספר זה הן כביכול אוסף של מתווי-נוף, אשר נוצרו במהלכם של מסעות ארוכים וסבוכים אלה" ("חקירות פילוסופיות", עמ' 35).

"המחברת הכחולה והמחברת החומה" הן שלב ביניים בין שתי נקודות הקצה הטקסטואליות של חיי ויטגנשטיין, "הטרקטטוס" ו"חקירות פילוסופיות". תרגומה הטוב של דבי אילון מלווה באחרית דבר מאירת עיניים מאת נמרוד נתן, המדגישה את מעמדן הייחודי של המחברות כספר פילוסופיה דווקא על רקע מעמד הביניים שלהן ברצף המחשבה השופע והמסוכסך, העשיר והסבוך בעת-ובעונה-אחת, שמאפיין את מחשבתו המאוחרת של ויטגנשטיין לכל אורכה.

משונה לפגוש בספר הביניים היפה הזה במרחב האינטלקטואלי הזה ובנחרצותו, מרחב שבו תחום ההוראה, או לפחות ההכרה בנחיצותו, מצטמצמים מדי יום ביומו. מוזר לפגוש ב"שדה מחשבות רחב, שתי וערב, לכל הכיוונים" על רקע כניסתן אל תחום הדיון על עתיד אופיה של מחשבה, דיבור וכתיבה כאן, של מלים כגון "תפוקה" ו"התייעלות" ומן העבר השני גם "פרזיטיות" ו"עצלות". עצוב לחשוב שאולי מתמעט הסיכוי להמשיך ליצור כאן מחשבה כזאת: מחשבה אטית שאינה מכוונת לתכלית; מחשבה שדרוש לה זמן, מרחב, ואולי קודם כל הכרה; מחשבה ש"תפוקותיה" יקרות כל כך, חסרות תחליף ממש.

במהלך הכפול של כתיבה ואי-כתיבה, בהגות הסבוכה שנוצרת קודם כל מתוך מפגש שברירי בין שני בני אדם, בהלוך מחשבה מסתעף ומתפתח שאינו מבקש להתמצות בטקסט "מושלם", טמונה חשיבותן של ה"מחברות", ובהן טמון גם ערכו של תרגום הספר הייחודי הזה לעברית. ואולי אפשר להבין את מלותיו הקודרות של ויטגנשטיין בספרו האחרון לא רק כמעידות על קוצר-יד, אלא גם כהשקפת עולם מאוחרת: "הייתי רוצה להוציא לאוויר העולם ספר טוב. הדבר לא נסתייע, אבל חלף הזמן שבו היה לאל-ידי לשפרו" ("חקירות פילוסופיות", עמ' 36).

נעמה צאל כותבת עבודת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים



תצלום ארכיון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו