בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביער קסום מחוץ לאתונה

"חלום ליל קיץ" הוא אחד המחזות השייקספיריים האהובים בישראל; עכשיו הוא רואה אור בתרגום חדש, מדויק וקצבי, של אברהם עוז

תגובות

חלום ליל קיץ ויליאם שייקספיר. תירגם מאנגלית והוסיף מבואות והערות:
אברהם עוז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 136 עמ', 68 שקלים

"אני לא מאמין בסיפורי מעשיות ומעשי פיות", טוען בנינוחות אפולינית תזאוס, דוכס אתונה, בפתח המערכה החמישית של "חלום ליל קיץ" מאת ויליאם שייקספיר. הטיעון הזה מושמע באוזנינו לאחר שלוש מערכות שבהן תעינו ביער הקסום שמחוץ לאתונה, ושוכנענו עמוקות בממשותם החושנית והפוגענית של יצורי ממלכת הפיות. ותזאוס ממשיך ומשמיענו אחד מאותם מכתמים שייקספיריים נודעים, עכשיו בתרגומו החדש של אברהם עוז: "המשוגע, האוהב והמשורר/ הווייתם כולה דמיון צרוף".

תזאוס הוא השליט המיתולוגי; הוא מכהן גם כשופט (כשהוא גוזר בפתח המחזה את דינה של נערה המסרבת לנישואים שכופה עליה אביה) וגם כמבקר אמנות אנין ושנון (כשהוא דן ב"הצגה בתוך הצגה" הנועלת את המחזה); בקיצור, הוא נציג הסמכות, הסדר, ההיגיון (או "חוק האב", במושגיו של ז'אק לאקאן).

ואם כך, מה אמורים אנו, הצופים, להסיק מכל מה שראינו? שהאהבה, השירה והטירוף חד הם? מילא אהבה, עידן הרומנטיקה (שקידש מחזה זה בהפקות פאר) צרוב בנו כנראה עד כדי כך שנסכים באנחה עם הדוכס ש"המאוהב (..) אחוז תזזית". אבל להטריף כך בהבל פה את המשורר, כלומר את יוצר המחזה, שבאמצעות שלל דימויים ואנלוגיות בין הצעירים התועים ביער האפל לבין היצורים והתופעות שמתגלים בו, יצר קונטרפונקט מורכב ומדויק כל כך של אדם וטבע, יצר ותבונה, מבט ואשליה?

וכמו להוסיף ערפל על מבוכה, את סיום המחזה, ה"שורה התחתונה" שלו, מפקיד המשורר-המחזאי בידי המתעתע שביצורי היער, השד-לץ פק, המצהיר שכל זה "רק חלום, בדיה נכזבת". יציר הדמיון חובר לשליט בחסד ההיגיון (המתכחש כמובן לקיומו), בטיעון המטריד כי תמצית הממשות ומשמעותה עבורנו כצופי התיאטרון, פרי דמיונו של המשורר, אינה אלא טירוף. והחוויה, שלכדה את ההוויה, אינה אלא הזיה.

כך שלא נותר לנו אלא למצמץ בסיום החיזיון, ולהסכים עם הרמיה הצעירה: "אני רואה הכל בעין מפוצלת/ הכל נראה לי כמו כפול". ראוי כמדומה להקשיב בכובד ראש להרמיה, שבפתיחת המחזה נשפטת בידי שילוב ההיררכיות הגברי האימתני, אביה והדוכס: מנקודת ראות קומית, היא בעצם גיבורת המחזה. היא זו שבעזרת אהובה ליסנדר חותרת בעזות מצח תחת "חוק האב", ומושלכת אל ריטואל התבגרות ביער, הכולל מאבק בתשוקתו הנמהרת של אהובה, שגם ביער חייב "לשכב (...) לא כל-כך קרוב", וביצריה שלה, בדמות "הנחש המתפתל מעל לבי". ונגזר עליה להתמודד אף עם פיתולי בוגדנותו של הגבר, ש"עד לילה עוד אוהב, אבל עם לילה/ אתה עוזב".

מכל המאבקים הללו יוצאת הנערה כשידה על העליונה. ולכן המבט המפוצל, הכפול, שהוא סימן ההתבגרות של הרמיה, אמור אולי ללמד גם אותנו להסכין עם ה"מסרים הכפולים" שמעניקה לנו חוויית המחזה, ולזהות - בעצם הכפילות התזזיתית הזאת, בעצם היכולת לדבר במלאות רגשית וסגנונית עמוקה כל כך, הן מפיו של תזאוס המדוד והצלול, הן מפיו של פק הפרוע - משהו מסוד קסמו של שייקספיר הצעיר.

הנרטיב של הרמיה מזכיר לנו גם את דיכוטומיית הקומי-טראגי כממד כפילות נוסף של הקול השייקספירי; הרי במקביל כמעט, באותן שנים (בסביבות 5-1594) הציב את יוליה הנועזת שלו בנקודת מוצא זהה לזו של הרמיה, כשאולי רק העונש האלטרנטיבי שמציע כאן הדוכס לבת הסוררת, "למות, ולא - להתנזר לנצח מחברת גברים", מרמז שבכל זאת בנרטיב קומי עסקינן. בטרגדיה כ"רומיאו ויוליה" תעדיף הנערה, שאביה משיאה בעל-כורחה, למות או להתנזר; הקומדיה רואה בהתנזרותה של נערה פורחת אסון ומוות, לא רק לה עצמה אלא לטבע, ליקום כולו, כפי שמרמז תזאוס: "להיות כלואה באופל המנזר,/ ועקרה לעד, שיר דל ללחוש/ ללבנה קרה ומעוקרת".

הלבנה הקרה מבשרת את הופעתה של אשה מופלאה אחרת, מעין אשה אולטימטיבית, הלא היא טיטניה מלכת הפיות. המונולוג הנודע שלה, עם הכניסה אל ממלכת היער, מביא היבטים נוספים של נשיות במצוקה, בראי הקומדיה: טיטניה מוצגת כאן הן כטיפוס הקומי של הסוררת המסרבת ליצוע בעלה, והן כגיבורת מופע "מאסק" חצרוני מרהיב, המגייסת למרדנותה הנשית מיתוסי טבע ופריון וזיכרי טקסים וחגי קיץ עממיים.

במונולוג הזה בולטות איכויות התרגום החדש, שניכרו כמובן גם ברסיסי הציטוטים שהובאו עד כה. כאן, בנוסף לחתירה העקשנית לליטוש ולדיוק, המגייסת שליטה ומיומנות לשונית, ניכרת גם המחויבות לאותם רמזי-משמעות שהעמידו מחקרים תיאטרוניים-אנתרופולוגיים שנהפכו כבר לקלאסיים: "השור מושך בעול ללא תכלית; איכר שוטף זיעה לשווא; דגן נרקב טרם צימח זקן; גדרות הצאן ריקות בתוך שדה טבוע, והעורבים מפוטמים מבשר העדרים שהתפגרו בדבר; כר המשחק כולו טבול בבוץ, ומסלולי התחרות בדשא נעלמו, כי רגל לא דרכה בהם. החורף לא יאיר פניו לאיש, הלילה לא יזכה לשיר הלל. על כן הלבנה, גבירת המים, תלבין מזעם (...)"

אברהם עוז, מחוקרי שייקספיר (והדרמה בכלל) החשובים בישראל, ולא רק בה, שיזם וערך את סדרת תרגומי שייקספיר המודרניים, מביא כבכל ספרי הסדרה מבוא שייקספירי מאלף. כמו בכמה מן התרגומים, בעיקר תרגומיו שלו (בהם "המלך ליר", "הסערה", "רומיאו ויוליה", ו"הסוחר מוונציה"), כלולה בספר זה גם מסה פרשנית חריפה על המחזה, המדגישה בו היבטים פמיניסטיים.

המבקר ג'ון קלדרווד מערער במבוא שלו ל"חלום ליל קיץ" על החלוקה המקובלת בין סקירה ביקורתית (critical history) לבימתית (stage history). "כל ביצוע בימתי הוא כשלעצמו אקט של ביקורת", טען, והביא כדוגמא את ההצגה המיתולוגית של פיטר ברוק ב"להקת שייקספיר המלכותית" בשנת 1970. הצגה זו הושפעה מראיית ה"חלום" כסיוט מיני-חייתי ב"שייקספיר בן-זמננו" של יאן קוט הפולני, ויצרה אג'נדה פרשנית מהפכנית שהשפיעה על דורות של מבקרים ובימאים.

בהקשר הישראלי ניתן לטעון ברוחו של קלדרווד, כי לתרגום תפקיד מרכזי בכל אקט של ביצוע שייקספירי, והוא עשוי לשקף ואף לייצר עמדות ביקורתיות ודרכי בימוי. דומה, על כל פנים, ש"חלום ליל קיץ" הוא המקרה הבולט אצלנו, אם לא היחיד, שניתן לדבר בו על stage history.

העיבודים הבימתיים שנעשו למחזה בישראל (וזהו אחד המחזות השייקספיריים המעובדים ביותר לבמה כאן), משרטטים "היסטוריה" אופיינית: ממופע ראווה של יער מנצנץ ותלבושות פאר על במה מסתובבת לצלילי מנדלסון, בהפקתו של יוסף מילוא בתיאטרון חיפה (1964); דרך העיבוד המהפכני בשחור ולבן של עמרי ניצן ב"הבימה" (1978), שבה העצימו מגברים את שאגות האורגזמה של יונה אליאן כטיטניה הנבעלת על ידי יהודה אפרוני כבוטום-החמור; ועד לקרנבל (אולי ברוח החוקר הרוסי מיכאיל בחטין) הפוסט-מודרני לצלילי החיפושיות בהצגתו של יבגני אריה ב"גשר" בשנת 2001.

אלא שבכל ההפקות (למעט זו של "גשר", עם נוסח של דן אלמגור שטרם ראה אור) הושמע תרגומו של ט. כרמי, שנהפך כך לייצוגו העברי הבלעדי של הטקסט השייקספירי, והותיר שנים את אקט ה"תרגום" בתחום הבימתי. תרגומו של אברהם עוז הוא איפוא אירוע של ממש גם בהקשר התיאטרוני. התרגום הוזמן בידי הבמאית רינה ירושלמי, שהצגתה, בפרשנות מודרנית-ברוקית מעניינת ביותר, גם אם לא ממש קסומה, עלתה העונה.

ההשוואה בין שני הנוסחים מעלה הרהור קטן בעניין ייחודו של משורר פעיל כמתרגם שייקספירי, ומעלה גם את חידודה המפורסם של לאה גולדברג בדבר התרגום כרעייה נאמנה לא יפה, או יפה ולא נאמנה. גולדברג, שתירגמה כזכור את "כטוב בעיניכם", חברה לשלונסקי, אלתרמן ואליעז; במשוררי ה"דור הבא" אנו מוצאים את דוד אבידן וכמובן את מאיר ויזלטיר, אולי הבולט שב"משוררי שייקספיר", לצד פזמונאים כדן אלמגור ואהוד מנור ומתרגמים מקצועיים כאפרים ברוידא (שתרגומו ל"חלום ליל קיץ" פורסם במקביל לזה של ט. כרמי), שמעון זנדבנק, אהרן קומם ודורי פרנס הצעיר.

בהקשר זה, כדאי להציץ בקטע נוסף, תובעני במיוחד, של ה"שוטה" הארצי של המחזה (לצד פק העל-טבעי), שלאחר שעבר ביער מטמורפוזה לחמור, זווג לטיטניה. האתגר התרגומי מתחיל כבר בשמו, Bottom, המשלב בין ייצוג מקצועו כאורג לבין משמעויות הקשורות בחלק האחורי-התחתון. בעוד כרמי קורא לו "ערב" (ואילו ברוידא מתרגם דווקא "שתי"), עוז שומר על מצלול הכינוי המקורי, והופכו ל"בוטן", שהוא, דומני, כינוי סלנגי לאיבר גברי מצומק במיוחד, ולעומתו מצטייר הגבר-חמור כבעל פאלוס אימתני.

בנאומו ה"שטותי" של בוטן, שהוא בו-בזמן גם "הגותי", כפי שמדגיש עוז, נאמר בתרגום כרמי: "עין לא שמעה, אוזן לא ראתה, יד לא תדע לתפוש, ולב לא ידע לספר מה היה חלומי. אני אבקש משגם הנגר לכתוב לי בלדה על החלום הזה. היא תיקרא: 'דמדומי ערב' - כי אלה דברים שאין להם שחר". ואילו עוז מסיים במלים: "אני אבקש מקרש הנגר שיכתוב בלדה על החלום הזה. היא תיקרא: 'חלום בוטן', כי אי אפשר לפצח אותו".

יתרונו של התרגום החדש בדייקנותו, בקצביותו, בחושיו הקומיים והתיאטרוניים; אלא שמשהו בנוסחה "היפה והלא כל כך נאמנה" של כרמי נוגע כמדומה באותה התכה חומקנית של סכלות ורגש עמוק, מעין מלנכוליה של גבר "פשוט" שזכה לגן-עדן קטן בחיקה של אשת חלומות, ומבכה עתה את דמדומי אהבתו.

אך דומה שיחד עם בוטום, או "בוטן", גם עלינו להקיץ אל עידן תרגומי מדויק וחריף יותר, ובכל מקרה, לאוץ ולהשיג את הספר ולהתמסר לקריאה שוטפת ושוקקת ב"חלום ליל קיץ", וכמובן לראותו בהפקה הנוכחית ובבאות, בלבושו העברי החדש.

ספרו של ישראל המאירי, "השחקנים", ראה אור בהוצאת אבן חושן



ויליאם שייקספיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו