שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

זן-בודהיסטים הם בעצם תלמידי ישיבה

המשימה שנטל על עצמו יעקב רז בספרו החדש בלתי אפשרית לכאורה: להסביר באופן הגיוני את מהותו של הזן, שמעצם טבעו שולל את ההיגיון ומתנגד לכל הסבר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן-עמי שילוני

זן בודהיזם: פילוסופיה ואסתטיקה יעקב רז. אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 207 עמ', 48 שקלים

האוניברסיטה המשודרת, המוציאה לאור ספרי מדע פופולריים על בסיס הרצאות ששודרו מטעמה בגלי צה"ל, מגישה לנו כאן שוב ספר משובח, שכמו קודמיו משלב רמה גבוהה עם סגנון בהיר. המחבר, פרופ' יעקב רז, עוסק כבר שנים רבות בספרות יפאנית ובזן. שניים מספריו הקודמים, "שיחות מטורפות - מעשי זן" (מודן, 1995) ו"גואו-אן - איש מחפש פר" (עם דן דאור, מודן 1996), עוסקים ישירות בזן. ספרים אחרים שלו, כמו "טוקיו הלוך חזור" (מודן, 2000), "אחי היאקוזה" (מודן, 2004), ותרגום קובץ השירים של באשו "הדרך הקצרה לאוקו" (חרגול, 2006), ספוגים גם הם ברוח זן.

המשימה שרז נטל על עצמו בספר זה היא לכאורה בלתי-אפשרית: להסביר באופן הגיוני את מהותו של הזן, שמעצם טבעו שולל את ההיגיון ומתנגד לכל הסבר. דילמה זו ניצבת בפני כל הפרשנים של מיסטיקה דתית, שמצד אחד טוענים שאת ההארה המיסטית צריך לחוות ואין שום אפשרות לתארה במלים, ומצד שני מנסים להסביר במלים רבות את אופיה של החוויה הזאת ואת מקורותיה הרוחניים. כך כתב גרשום שלום חיבורים רבים על הקבלה, וכך כתב גם חוקר-הדת היפאני, דאיסץ סוזוקי, ספרים עבי-כרס על הזן. בשני המקרים נועדו הכתבים בעיקר לקהל העולמי, הלא-יהודי והלא-יפאני, המגלה עניין במיסטיקות דתיות. שני המלומדים הללו העלו את קרנם של הקבלה והזן, שלא נודעו עד אז מספיק במערב, והעניקו להם יוקרה רבה. ספרים רבים ממשיכים להיכתב כיום על שתי התנועות הרוחניות הללו, הטוענות בתוקף שאי אפשר להסבירן.

אף כי שתי התנועות צמחו מתוך דתות גדולות וממוסדות - היהדות והבודהיזם - הזן הוא הרבה יותר אנרכי מהקבלה. הוא כופר בכל סמכות דתית ובכל כתבי קודש, הוא אינו סוגד לשום אל ואינו מקדש שום אמונה. הדת הבודהיסטית, שהיא הרבה יותר סובלנית מן היהדות, הנצרות או האיסלאם, יכולה היתה להכיל בקרבה זרם אנרכיסטי כזה, שכל דת מונותיאיסטית היתה רואה בו כפירה. הזן היה ונשאר אחד הזרמים המרכזיים, החשובים והמכובדים של הבודהיזם והוא כיום פופולרי במערב (לפני שנים אחדות יעץ משרד החוץ היפאני לתיירים היוצאים לחו"ל ומתקשים לענות על השאלה מהי דתם, כי ישיבו לבני שיחם המערביים שהדת שלהם היא זן, משום שהזן הוא הזרם הדתי היפאני המוכר והמכובד ביותר בעולם).

למרות הפופולריות הנוכחית של הזן, שרז מדגיש אותה, הרי נקודת ההשקפה שלו, ושל הדת הבודהיסטית שממנה הוא התפתח, מנוגדת לחלוטין להשקפה המודרנית שלנו. הגישה המקובלת כיום בעולם טוענת שנהיה מאושרים כאשר נתקן את התנאים שבהם אנו שרויים. אנו מאמינים שאפשר להשיג גן-עדן עלי אדמות אם רק נדביר את העוני ואת הרעב, נשים קץ לשפיכות דמים ומלחמות, נקדם את החינוך והמדע, נשמור על הסביבה, ננהיג משטר של צדק ושוויון, נבטל כל דיכוי ואפליה, נעלה את רמת החיים ונאפשר לכל אחד להתפתח על פי דרכו.

הבודהיזם יוצא מנקודת השקפה הפוכה; הוא טוען שהעולם הזה, כפי שאנו תופסים אותו בחושינו המתעתעים, יהיה תמיד מקור של סבל. תשוקותינו לעולם לא יידעו שובע וסיפוקן הרגעי רק יגביר את סבלנו, כי תמיד נשתוקק לגירויים נוספים עד אין קץ. גם אם נחיה חיים ארוכים, לא נוכל להימלט מן החולי, הזיקנה, המוות והלידה מחדש לחיים נוספים של סבל. האושר האמיתי והשלם, על פי הבודהיזם, יושג לא על ידי סיפוק היצרים, אלא דווקא על ידי כיבוים השקט. ברגע שלא נרצה יותר שום דבר נוכל להגיע לביטול האני ולהתמזגות שלמה עם היקום. זה יהיה השחרור המוחלט, הקרוי נירוואנה.

כיתות שונות בבודהיזם הדגישו אמצעים שונים של התגברות על החושים. האמצעי שכת הזן דגלה בו הוא המדיטציה, חזרה על אותה ישיבת הלוטוס שבה ישב בודהה מתחת לעץ בהתבוננות עמוקה, עד אשר נגהה עליו ההבנה הגדולה (סאטורי). הזן צמח בהודו (שם הוא נקרא דהיאנה), התפתח בסין (שם הוא נקרא צ'אן), ומשם עבר לקוריאה (שם הוא נקרא סון) וליפאן (שם הוא נקרא זן). במזרח-אסיה היתה לו השפעה רבה על האמנות והאסתטיקה בכיוון של מינימליזם וסימבוליזם. מאחר שהוא הגיע לתודעת המערב באמצעות מלומדים יפאנים והשפעתו ביפאן היתה רבה, הוא ידוע כיום בעולם בשמו היפאני. גם שאר המונחים הקשורים בזן, כמו סאטורי וקואן (חידות אבסורדיות שנועדו לערער את אמונתנו בהיגיון) נודעו בעולם בהיגוים היפאני. כך ניכסה יפאן לעצמה את התנועה הדתית הזאת, שהגיעה אליה במאה ה-12 והתפצלה לכמה כיתות.

הזן כופר במוסכמות, אך במוסכמה אחת הוא בדרך-כלל דבק: הצורך בישיבת הזן (זאזן) המחמירה. לפחות פעמיים ביום יושב איש הזן בישיבה מדיטטיבית, משלב את רגליו, קשוב לנשימתו ומרוקן את תודעתו מכל מחשבה או תשוקה. באופן זה הוא גובר על גופו, משיג התעלות נפשית והופך בעצמו לבודהה. האנשים העוסקים בזן הם לכן תלמידי ישיבה, במובן המילולי. רז אמנם אינו מתייחס לשאלה הזאת, אך האם יכול תלמיד ישיבה יהודי לעסוק בזן מבלי לפגוע באמונתו? לכאורה הזן הוא דת, כת חשובה בבודהיזם; אך מצד שני ההתנתקות שלו מאמונות, מאלוהויות ומכתבי קודש והתרכזותו בישיבה מסוימת מאפשרות לנו להתייחס אליו כאל סוג של תרגול גופני שנועד לחשל ולזכך אותנו, כפי שסבורים נוצרים ויהודים רבים במערב העוסקים בו כיום.

שאלה אחרת שיכולה להתעורר היא מקומו של המוסר בזן. אפשר לטעון כי אדם המתגבר על מאווייו ומגיע להתעלות רוחנית יהיה אדם טוב יותר, חופשי מכל אנוכיות, שנאה או נקמה. אך הרגשות שאיש הזן אמור להשתחרר מהם כוללים גם את האהבה, החמלה והדאגה לזולת. הזן נייטרלי לגבי שאלות של טוב ורע. מה שחשוב אצלו אינו מה עושים, אלא איך עושים זאת. כל מה שאדם עושה בשלמות ובצורה יפה, תוך שליטה עצמית וללא עירוב רגשות, הוא חיובי. זה כולל גם הרג, אם הוא מבוצע בצורה אסתטית נכונה (הסמוראים היפאנים אימצו את הזן, כי הוא עזר להם לחשל את גופם ואת אישיותם, לטפח את כישוריהם הצבאיים ולפטור אותם מהתלבטויות מוסריות).

רז מצטט את משנתו האנרכיסטית של מורה הזן הסיני, לין ג'י, מהמאה התשיעית לספירה, שאמר לתלמידיו: "אל תיתפסו בדעות המתעתעות של אחרים. כאשר תפגשו במישהו, בפנים או בחוץ, הרגו אותו. אם תפגשו את הבודהה, הרגו את הבודהה, אם תפגשו מורה גדול, הרגו את המורה הגדול (...) אם תפגשו את הוריכם, הרגו את הוריכם (...) ותשיגו גאולה. בכך שלא תיצמדו לדברים תוכלו לעבור בחירות" (עמ' 76). אף שהדברים נאמרו אולי על דרך המליצה והפרדוקס, האהובים על מורי הזן, ורז מביא אותם כדוגמה יפה לחירות העליונה שאיש הזן אמור להשיג, הרי קיים כאן, מנקודת השקפה הומניסטית, פוטנציאל מפחיד.

שלושת הפרקים הראשונים של הספר מוקדשים להסברת הבודהיזם, ומראים כיצד הוא התפתח בהודו ובסין וכיצד השתלב בדאואיזם הסיני. שלושת הפרקים הבאים עוסקים בזן הסיני (צ'אן) ובמורי הזן הגדולים של סין, שעיצבו את צורתו לדורות הבאים. שאר שבעת הפרקים עוסקים בזן היפאני. פרק אחד מוקדש למורי הזן "המשוגעים" ביפאן, איקיו (המאה ה-14 וה-15) והאקואין (המאה ה-17 ו-18), שהעלו את האנרכיזם של הזן ואת ההומור המטאפיסי שלו לדרגה גבוהה. הנזיר איקיו, למשל, הירבה להשתכר ולבלות בבתי זונות כדי להוכיח את אפסותן של המצוות, כולל מצוות הנזירות הבודהיסטיות.

שני פרקים מוקדשים להשפעתם של הזן וטקס התה על האמנויות השונות ביפאן, כמו ציור וקרמיקה. פרק אחד מוקדש לשירי ההאיקו, המצטיינים במינימליזם מחמיר (17 הברות בלבד), בחוש הומור ובגילוי הנשגב בפרטים הבנאליים, שהם ערכים מרכזיים בזן. פרק אחד מוקדש לחידות האבסורדיות (למשל: מהו קול מחיאת היד האחת?) והפרק האחרון מוקדש למרכזיות הישיבה. לספר מצורפת ביבליוגרפיה נרחבת בעברית ובאנגלית על בודהיזם וזן. בניגוד לדאיסץ סוזוקי, שהקדיש מקום נרחב בספריו לקשר שבין הזן לבין החרב ואמנויות הלחימה ביפאן, ספרו של רז, המתרכז בפילוסופיה ואסתטיקה של הזן, כמעט שאינו עוסק בנושא זה.

אף שהבודהיזם היה דתם של עמי מזרח-אסיה במשך כ-1,500 שנה, הוא אף פעם לא היה הדת הבלעדית שם. גישתו הפסימית לעולם נוטרלה על ידי פילוסופיות ודתות אחרות, כמו הקונפוציאניזם והשינטו, שהצטיינו בגישה חיובית לחיים וקידשו את הטבע האנושי. בדומה לספרי קוהלת ושיר השירים, הכלולים באותו התנ"ך עצמו, כך גם הבודהיזם והקונפוציאניזם בסין, והבודהיזם והשינטו ביפאן, דרו בכפיפה אחת ואיפשרו גישות שונות לעולם בעת ובעונה אחת. בשביל הקורא המערבי, הנוטה לזהות דת עם קנאות ופונדמנטליזם, מרענן מאוד לקרוא על דת שאינה עולבת ואינה נעלבת.

הבודהיזם קיבל את הדתות האחרות כחלק מהמרקם האנושי, ולא נלחם בהן. הזן בכלל הרבה להתבדח על בודהה ועל מורי הדת הגדולים. אחת החידות שלו שואלת: "איך נראה הבודהה?", והתשובה המוצעת היא: "חתיכת מקל לניגוב צואה" (עמ' 128). מעניין מה היה קורה כיום בעולם אם דברים כאלה היו נכתבים על משה, על ישו או על מוחמד.

ספריו של פרופ' בן-עמי שילוני, "יפאן המסורתית: תרבות והיסטוריה" ו"יפאן המודרנית: תרבות והיסטוריה", ראו אור בהוצאת שוקן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ