בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעלי התוספות האבודים

שמחה עמנואל מחיה את ספרותם של בעלי התוספות, שנדמה כי הרבה ממנה ירד לטמיון

תגובות

שברי לוחות - ספרים אבודים של בעלי התוספות, מאת שמחה עמנואל, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשס"ז

על ר' יהושע בן לוי מסופר בתלמוד שציווה את בניו "הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן (=שאמרנו): לוחות ושברי לוחות מונחות (כך במקור) בארון". ספרו החדש של שמחה עמנואל "שברי לוחות" ממלא את הוראתו של אותו חכם, אלא שהזקן שלפנינו הן קהילות ישראל על חכמיהן ותלמידיהן, ששכחו, איבדו ולעתים אף העלימו, חלק מתלמודן. הפרופסור שמחה עמנואל, איש החוג לתלמוד שבאוניברסיטה העברית, נוטל את "שברי הלוחות", אותם רסיסים של ספרות אבודה, נותן עליהם גידים, קורם עליהם עור ומפיח רוח חדשה בשברים, עד שלוחות חדשים נחשפים לעיני הקורא.

התקופה שהמחבר התמקד בה היא תקופתם של "בעלי התוספות", חכמי ישראל בני אשכנז וצרפת, שפעלו במאות ה-12 וה-13. תורתם של הללו מוכרת היטב לכל לומד תלמוד. יצירתם, "התוספות", נדפסה לצד התלמוד כמעט מימי ראשית הדפסתו, ועד היום היא חלק בלתי נפרד מן הלימוד המסורתי. בסוגה מוכרת זו בחר המחבר שלא לדון, ואת ספרו הקדיש לסוגה שכנה, אחותה הצעירה של קודמתה, ספרות ההלכה והפסק. הכרעה זו מיקדה את רוב הדיונים שבספר באזור התרבות האשכנזי, גרמניה היום, בעוד שצרפת, שבה פעלו רבים מבעלי התוספות, ושבמידה רבה היתה ליבת הפעילות הפרשנית החדשנית המיוחסת לבעלי התוספות, יצאה נפסדת משהו.

הסיבה לכך פשוטה. רוב החיבורים הרבניים הצרפתיים היו חיבורים פרשניים, "תוספות", ובהם בחר המחבר שלא לדון. "האשכנזים" בני הזמן, לעומת זאת, העדיפו לכתוב חיבורים בעלי אוריינטציה הלכתית, ואגב כך הפכו הם ויצירותיהם לגיבוריו העיקריים של הספר. ספרות הלכתית זו שרדה בחלקה משך מאות שנים בכתבי יד. חלק מצומצם ממנה אמנם הגיע למכבש הדפוס, אך חלק הארי שלה אבד מאתנו. סיבות מגוונות לאובדן החיבורים נמנו באחרית הדבר של הספר שלפנינו, אולם התופעה המעניינת ביותר מוצגת כבר בראשיתו. שדה התרבות האשכנזי בן הזמן היה פורה בצורה יוצאת דופן, עד שכהגדרת המחבר: "בעלי התוספות כתבו יותר ממה שיכלו הם עצמם ללמוד".

כדי להתגבר על העושר הגדול הזה, ספרים חדשים שנכתבו הכילו בתוכם מבחר ותמצית מדברי קודמיהם, ועליהם הוסיף המחבר את "חידושיו" הוא. שיטה זו גרמה לכך שברגע שיצאה מהדורה מעודכנת של חיבור כלשהו לא חשו בני התקופה צורך לשוב אל החיבור המקורי, והם הסתפקו במהדורה החדשה, המסוננת והמשוכללת. תופעה זו היתה משותפת לצרפת ולאשכנז, אולם גם בתוכה אפשר להבחין בגוונים. בעוד שחכמי צרפת נטו לסגנן ולתמצת את דברי קודמיהם, העדיפו חכמי אשכנז לצטט את הדברים באופן מילולי, בציון מדויק יחסית של מקור הדברים. הבדל סגנוני זה חובר לתופעה הקודמת. הסוגה המועדפת על חכמי צרפת היתה, כאמור, הכתיבה הפרשנית-התלמודית, וכתיבתם היתה מופשטת בעיקרה. הקורא את דבריהם מבין אולי טוב יותר את כוונת התלמוד, אבל אינו יודע דבר על חייהם, על משפחתם או על סביבתם הפיסית והרוחנית של הכותבים. לעומתם נשענת הכתיבה ההלכתית של חכמי אשכנז לעתים תכופות על ציטוטים מקוריים של חילופי שאלות ותשובות, על סיפורים המתעדים את דרכי התנהגותם של גדולי החכמים, על תיאור בעיות הלכתיות שעלו במקומם ועוד.

ספרותם ההלכתית של בני אשכנז היא איפוא ספרות "חיה" המתעדת היטב את המציאות בת הזמן, זו הגיאוגרפית-היסטורית וזו הספרותית, ששררה בזמנה, והותירה את עקבותיה באמצעות ציטוטים שונים בספרות המאוחרת יותר. באמצעות שימוש מושכל, שיטתי ומנומק היטב, במהדורות דפוס, ברשימות ספרים, בקובצי תשובות, בספרי ליקוטים ומעל הכל - בעיון במאות כתבי יד מכלי עיניים ומשברי גב (325 מניינם על פי האינדקס!), הצליח עמנואל להעמיד תמונה ממצה של העולם הספרותי הנזכר.

פרקיו השני עד השישי של הספר גדושים בדיונים על ספרים שלעתים ידענו על קיומם רק מציטוט בודד או שניים, ואילו עתה, בעקבות העבודה המחקרית המקיפה, לובשים הם צורה של ממש. אולם לא רק ספרים משוחזרים בספר, אלא גם אנשים ואופיים ותהליכים תרבותיים. ר' שמואל בן נטרונאי (רשב"ט) ידוע היה במחקר כתושב בונא (Bonn), חתנו של ר' אליעזר בן נתן (ראב"ן) ממגנצא (Mainz), שהיה מגדולי חכמי אשכנז בני המאה הי"ב, ודודו של ר' אליעזר בן יואל הלוי (ראבי"ה), מן הבולטים שבחכמי אשכנז בראשית המאה הי"ג. חיפוש בציטוטי רשב"ט המופיעים ברובם בכתבי אחיינו ראבי"ה, לא הסגירו עדות כלשהי על רבותיו או על בית המדרש שבו למד.

הציטוטים הללו איפשרו, לעומת זאת, הצצה לספרייתו של חכם זה, ובספרייה זו התגלתה תמונה מפתיעה. חמישה חיבורים שלא היה ידוע על קיומם ועל הימצאותם בארון הספרים של בני אשכנז צוטטו לראשונה על ידי רשב"ט והקרובים אליו. הבולט שבחיבורים אלו הוא גירסה מיוחדת של התלמוד הירושלמי, גירסה שחוגים מסוימים בין חכמי אשכנז, מן הרשב"ט ובמשך למעלה ממאה שנים אחריו, הרבו לצטט אותה. לנוסח זה של התלמוד הירושלמי לא נמצא אח ורע הן בכתבי היד המלאים של תלמוד זה והן בין חכמי ישראל שנהגו לצטטו ושלא היו מבני החבורה הנזכרת. חידת תולדותיו של "ירושלמי אשכנזי" זה הסעירה במשך עשרות שנים את המחקר, ולפתרונה המלא הגיעה רק לאחרונה על ידי הפרופסור יעקב זוסמן, ממוריו של עמנואל.

כאמור, רשב"ט היה הראשון למשתמשים בחיבור זה ובחבריו, והשאלה שציפתה לפתרונה היתה מהיכן הכיר רשב"ט אותם חיבורים. תשובה לחידה זו נמצאה בסופה של אחת מתשובותיו של רבנו תם, נכדו של רש"י וגדול חכמי צרפת במאה הי"ב, שם נוספה ההערה שהתשובה נשלחה "לנדיב ר' שמואל מבארי". התשובה הנזכרת וההערה המלווה אותה נדפסו כבר לפני למעלה ממאה שנים, והביאו כמה חוקרים להדגיש את מעמדו ואת השפעתו של רבנו תם, שנשאל שאלות מבארי הרחוקה ממקומו 1,500 קילומטר ויותר באמצעה של המאה הי"ב, תקופה ששירותי הדואר מסורבלים היו בה עד בלי די. בכתב יד השייך לספריית כי"ח שבפאריס מצא עמנואל העתקה של אותה תשובה ונוסח ההערה שבסופה הוא: "עד כאן תשובת ר"ת (=רבנו תם) שהשיב לרבי' (=לרבינו) שב"ט".

רשב"ט הוא אם כן ר' שמואל מבארי שבדרום איטליה, שאת רוב חייו כאדם בוגר וכחכם פעיל בילה על גדות הריינוס, כחלק מחבורת החכמים שקשורה היתה לאבי אשתו, ראב"ן. בבואו מאיטליה לגרמניה הביא עמו רשב"ט ספרייה שלמה שרווחת היתה במקומו, ומשבא לאשכנז קפצו חכמיה על מציאה ספרותית זו כמוצאי שלל רב, ולא בכדי. מימיה הראשונים של חוכמת ישראל עמדו חוקרים כגייגר ולאחריו ש"י רפפורט (שי"ר) על הזיקה התרבותית ההדוקה שבין איטליה לבין אשכנז. זיקה זו נבעה מכך שההגירות הראשונות לאשכנז היו של יהודים איטלקים שהביאו עמם מסורות איטלקיות, שהן מצדן מושפעות היו ממסורות ארץ-ישראליות קדומות כמאוחרות. עדויות לזיקה זו נמצאות בתחומי תרבות שונים: פיוט, לשון, קבלה והלכה. עם זאת, התחושה המחקרית השלטת היתה שעם התבססותו של המרכז האשכנזי במהלכה של המאה הי"א, ועוד יותר מכך במאה שלאחריה, ניתק חוט ההשפעה המתואר, עד שאשכנז וצפון צרפת הפכו להיות משפיעות על איטליה ולא מושפעות ממנה.

מספרו של עמנואל עולה תמונה שונה בעליל. אשכנז המשיכה לינוק השפעה איטלקית עוד במחציתה השנייה של המאה הי"ב, ועדות לכך היא התקבלות הספרייה האיטלקית שעמה היגר רשב"ט לאשכנז. המכתם של רבנו תם (הצרפתי!) מאמצעה של המאה הי"ב: "כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטורנט" פורש בעבר כמליצה פולמוסית שאף כותבה אינו מאמין בתורף דבריו. עתה אנו למדים שהדברים הללו משדרים אמת פנימית מוצקה על יחסם של חכמי הצפון לחכמי איטליה.

לא רק מהלכים "גדולים" של השפעות תרבותיות עולות מן הספר החדש שלפנינו. גם עולמם הפנימי של בעלי הלכה לובש בו צורה. ר' שמחה משפיירא (Speyer), שמת בשנות העשרים של המאה הי"ג, היה מחכמי הדור שלאחר רשב"ט וחברו הקרוב של ראבי"ה. חכם זה התעניין עד מאוד בתורת ארץ ישראל (ושמא זו שהגיעה אליו דרך איטליה), אבל מעניינת לא פחות היא התייחסותו האישית של ר' שמחה למחלת עיניים שלקה בה ושהביאה במהלך השנים לעיוורונו המוחלט. עמנואל מנצל תהליך זה כדי לתארך התכתבויות שונות של ר' שמחה. כך, לדוגמה, כאשר נודע לר' ישעיהו דטראני (האיטלקי!) דבר עיוורונו של ר' שמחה, הוא כתב לו בסיומה של התכתבות הלכתית שהחליפו: "ובפנים הנראין ואינן רואין (=פניו של ר' שמחה) תזכה לפנים הרואים ואינן נראין (=פני האל)".

הגילוי הטרגי שחושף המחבר הוא יחסו הקשה של ר' שמחה לעיוורון ככלל ולעיוורים בפרט. בפסיקה מוקדמת שלו קבע ר' שמחה כי בחור שאירס אשה ולאחר מכן נודע שהוא עיוור, חייב לגרשה. ר' יצחק בעל אור זרוע מווינה חלק על ר' שמחה וכתב: "ולהשיאה לסומא אין זה עיגון, כי ראוי לביאה, ואשכחן (=ומצאנו) אהבת נשים לבעליהן סומין". ר' שמחה לא קיבל את ערעורו של תלמידו והשיב לו: "אמרת שאין כאן עיגון? אין לך עיגון גדול מזה, כי שמא קודם היתה יושבת (=מעדיפה לשבת) כל ימיה בלא בעל, ממה שהיתה נישאת לסומא".

מה חש ר' שמחה כשהתעוור ביחס לאנשים עיוורים? האם חש שגם אשתו היתה מעדיפה לשבת כל ימיה בלא בעל מלהיות נשואה לו, החכם העיוור? או שמא חש שעיוורונו הוא אות ועונש משמים על פסיקתו, שתמכה ברצונה של יהודייה ימי-ביניימית שלא להינשא לאדם עיוור שהיתה מאורסת לו, ופגעה פגיעה ללא תקנה באדם פגוע זה? זאת לא נדע, אבל דוגמה זו כאחרות מלמדת על העושר הטמון בלוחות שחוברו משבריהן.



בית הקברות בוורמס, שבו קבורים בעלי תוספות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו