בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בת הסנדק

חייה של שירילי דשא התנהלו לפי חוקי האב, אמרגן-העל פשנל. כשהוא רצה לפוצץ לה את יום ההולדת, הוא פוצץ. כשרצה שתחכה שעות עם אמא במכונית, היא חיכתה. וכשנאלץ להגיע להסדר עם הבנקים היא חתמה לו ערבות. אחרי מותו, כשגילתה שהם בחובות אדירים, ברחה עם משפחתה להודו. וכמו במאפיה, היא לא מפסיקה להעריץ אותו

תגובות

"אבא היה מטורף על חו"ל", מספרת שירילי דשא. "נסענו המון. יום אחד, בארצות הברית, נסענו על הכביש ופתאום ראינו במדבר מתקנים של לונה גל. חשבנו שהולכים לעשות חיים בתוך המים, אבל לא. הוא הפך את הביקור לפגישה עסקית - איך להקים מתקן כזה בארץ. פעם אחת הוא רכש ב-15 אלף דולר דולפינים. אפילו למד איך להאכיל אותם ולטפל בהם. הגיע יום האיסוף, והיינו מאושרים. חיכינו לו בלאס וגאס. למחרת התברר שהאיש נעלם עם הדולפינים והכסף ואבא שלי חזר עם הראש באדמה".

אלו היו פני הדברים במשפחת דשא. האב - אברהם דשא פשנל הכתיב סדר יום עסקי ומשפחתי קשוח. שאר בני הבית - האם ניצה, הבת - שירילי, והבנים - נועז וגשש - התיישרו לפיו. הוא סחף אותם אחרי חלומו להקים תיאטרון בתל אביב, ואילו הם לא ידעו שהאיש שחתום על הצלחות כמו "הגשש החיוור" ו"כוורת", יותיר אחריו גדוד קטן של נושים שייאלץ אותם לגלות מכאן לשנתיים.

כששירילי דשא נולדה, ב-68', היה אביה בשיאו. הנער היתום שהחל את דרכו כנהג החברמן של שחקני תיאטרון הקאמרי, הפך תוך כמה שנים לאחד האמרגנים הגדולים בארץ. הוא הקים את "בצל ירוק", "התרנגולים" ו"הגשש". הוא הפיק את "חור בלבנה" ואת הגרסה הישראלית ל"כנר על הגג", טיפח כישרונות כמו אורי זוהר, שייקה אופיר, ספי ריבלין וציפי שביט. את עסקי הבידור איוורר בפרויקטים שהמציא ושיווק כמו יומן כיס בשם "זכריה" ומכשיר מכני להפרדת קוביות קרח.

אורח חייו היה ראוותני - נסיעות תכופות לחו"ל, פיזור כספים וישיבה עם הבוהמה התל-אביבית ב"כסית". "הוא רצה להצליח כדי להיות הכי טוב בחבר'ה. מי שלא קיבל את מנהיגותו נפלט החוצה", סיפר לשירילי חברו הטוב חיים טופול. "פשנל לא ידע מה זה צניעות. הרגשתי לידו כמו בן ליד אבא", אמר עליו צדי צרפתי, שביים עבורו הצגות רבות.

ילדותה של שירילי הושפעה מעבודתו. "בכל פעם שמתי כספי בא לעשות חזרות ל'שוקולד מנטה מסטיק', הוא נכנס לחדר שלי, שם היה הפסנתר. ליום ההולדת שלי בגן באו להופיע ציפי שביט וגדי יגיל. אבא לבש קימונו ועשה קסמים. כשהייתי בכיתה ג' הוא הקרין במסיבת יום ההולדת שלי את הסרט 'משה וינטלטור' שהפיק. אחד הילדים צעק, 'זה חרא של סרט'. ואבא שלי כיבה את המקרנה ושלח את כולם הביתה".

הובכת?

"להגיד לך שאני זוכרת טראומה? לא. אולי חשבתי שהוא צודק. נכון, שבתקופה הזאת כל הילדים רצו לראות את הסרט 'שיגעון המוסיקה', אבל הוא חשב שזה הצעד הנכון להקרין את 'משה וינטלטור'. מאוחר יותר הוא לקח אותי לראות את 'שיגעון המוסיקה'. אבל בגלל שהיו שם ניבולי פה באופן בלתי פוסק, הוא הוציא אותי אחרי כמה דקות מהקולנוע".

העבודה שלו באה על חשבון המשפחה?

"היינו הולכים לבקר אותו במשרד אחרי שלא ראינו אותו ימים. היה לו חדר מאוד אטרקטיווי. מכונת משחק מלאס וגאס, תרנגול מפוחלץ. ישבתי על הברכיים שלו בפגישות העסקיות. אני לא יכולה להגיד שהייתי מוזנחת. הוא היה טיפוס מאוד אינטנסיווי. פיזי, שאוהב לחבק. לבוא לגן, לקחת מהגן. אבל כשהוא היה נעלם, הוא היה נעלם.

"זה לא אבא שעובד כל היום, ואז חוזר עייף ובוהה בטלוויזיה. היה לו מנוע עם אנרגיות יוצאות דופן. ובתוך כל זה היתה אמא שלי שדאגה לנו. הוא היה מקליט אותנו, ממציא משחקים, ומבקש שנאמר למצלמה: 'אבא אני אוהבת אותך'".

למה זה היה חשוב לו?

"הוא לא הפסיק להתרגש מזה שהוא אבא. אבא שלו עזב אותו כתינוק, ואמא שלו היתה אשה קשת יום, היא עבדה בבית קפה יחד עם אמא של חיים טופול כשוטפת כלים. הוא היה ילד רחוב. אף פעם הוא לא שכח מאין בא. לכן הקדיש חלק נכבד מהחיים שלו להשלמת החסך ההוא, באגירה. באוכל, במחסן, במשפחה. בשבילו זה היה תיקון".

ומה זה היה בשבילכם?

"אנחנו היינו המשפחה של הסנדק. הפמיליה. אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. נאמנות. אף אחד מעולם לא הרגיש לבד".

איפה אמא שלך היתה במערך הזה?

"אמא שלי צעירה ממנו ב-18 שנים. היא הגיעה לעבודה כמזכירה ואחרי שנה הם התחתנו. תמיד היא נשארה מזכירה. היא חילקה את זמנה כאמא טוטלית שאחראית על הבית וגם כאשה לצדו. הוא אומר שהיא היתה סופרוומן. מתי שהוא היה צריך היא עבדה כמפיקה, מלבישה. היא היתה אשת סודו, כותל".

חוק האב

כשאברהם דשא פשנל היה יושב בפגישות עסקיות בלונדון, שירילי וניצה היו נשארות, לבקשתו, במכונית, שחנתה בדאבל-פארקינג, וזאת למרות שלא היה להן רישיון. כששלישיית הגשש החיוור היתה מגיעה לבית המשפחה לעבוד על מערכונים חדשים, הן נדרשו להסתגר בחדרן לשעות רבות.

העבודה שלו היתה נוכחת בכל פינה בבית. "בכל פעם שהגשש נכנסו לאינקובטור של סוף עבודה על תוכנית חדשה, היינו שוכרים ארבעה בתים בקנטרי קלאב. הם עבדו על המערכונים ואנחנו שיחקנו בבריכה.

פשנל והמשפחה. היה לו רצון להראות לכולנו שאנחנו טועים
"הבית פעל לפי החוקים שלו. בכל שישי בערב הגיעו אורחים ועשינו ארוחה גדולה מאוד. אי אפשר היה להיעדר ממנה, גם אם נופלת בזמן הזה מסיבת כיתה. הוא הסביר שזה חשוב לעסקים. פעם אחת הגיעו שני אנשים מהקזינו בלאס וגאס, שנראו כמו משפחת מאפיה. אבא ביקש ממני ומגשש ונועז לעלות אתם על מונית ולעשות סיבוב ביפו. פחדנו כל הנסיעה".

בתיכון הלכה שירילי ללמוד תיאטרון בתלמה ילין. "במקום לחפש את עצמי בגיל 16-17 העדפתי לבנות מחסן תלבושות בבית הספר. דילגתי גם על מסיבות הסמים והאלכוהול. אבא שם חוקים - לא סיגריות, לא ניבולי פה. עד היום אני לא מסוגלת לשחרר קללה.

"בחברה של תלמה ילין אם אתה לא מעשן, אתה יכול להיחשב לסוג של עוף מוזר, וזה לא הפריע לי. לא רציתי להיות כמו כולם. בתיאטרון אתה מנסה להיות ייחודי. גם אבא היה ייחודי. הגיע לפגישות עסקיות עם גופייה, מכנסיים קצרים וסנדלים. הוא המציא את עצמו, תופעה שקוראים לה פשה".

החוקים שלו לא הפריעו לך?

"זה חוקים שהוא גם הפעיל על עצמו. הוא לא עישן או קילל. את הסיגרים החזיק בפה רק בשביל התמונות, שייראה כמו מפיק. היתה בו סוג של פוריטניות. הוא לא היה כל כך מתירני כמו האחרים. בגלל שאמא שלו לא גידלה אותו, החינוך שלו נבנה ממודל המשפחה האמריקאית כפי שהשתקף בסרטי שנות ה-30 וה-40".

לא הרגשת צורך למרוד בו - מרד נעורים?

"זה די זוועה, אבל לא היה לי משבר בגיל ההתבגרות. הוא היה דומיננטי ועטף אותי כל השנים, לטוב ולרע. כשכל החברים מהשכבה שלי נסעו לדהב - נשארתי בבית. פעם אחת יצאנו לטיול שלושה ימים לאילת. הוא מצא את כל הסיבות בעולם למה אני צריכה להישאר בבית. לא הסכמתי. אז הוא החליט כפשרה להטיס אותי במטוס צבאי עם חיילים לאילת כדי שלא אסע באוטובוס עם הילדים".

נשמע מקומם.

"לי זה לא הפריע, כי היה לי חשוב שהוא יהיה מרוצה. אם אתה לומד להתייחס לדברים בהומור, אז אתה לומד לקבל".

את חושבת שהבחירה של האחים שלך לגור בחו"ל נבעה מקושי עם ההתנהלות שלו?

"לא. גשש נסע ב-98' ללימודי מאסטר בבלגיה בעריכת דין, והחליט להישאר שם. הוא פתח חברת הפקה עם אבא שלי והגיע לביקורים תכופים בארץ. נועז נסע ב-2000 לארצות הברית לעשות סרטים. זה מצא חן בעיניהם והם נשארו שם. עודדו אותנו לפתוח את הראש. זה לא נבע מרצון להתנתק מהמשפחה".

בצבא הלכה שירילי בעקבות אביה, והיתה למפיקה של להקות צבאיות. אבל עם השחרור, פנתה חזרה למשחק, ונרשמה לבית הספר של ז'ק לקוק בפאריס.

למה משחק ולא הפקה?

"כי אי אפשר לחקות את אבי או להיכנס לנעליו. הבנתי שאני לא אוכל לעמוד בשום השוואה מולו. אמנם מהבחינה הטכנית יכולתי לעבוד כמפיקה - יש לי את הידע, הניסיון והחשיבה הרוחבית שרכשתי ממנו. אבל הוא תופעה כל כך ייחודית, עשוי מז'אנר אחר. מוצר".

הוא היה מרוצה מהבחירה שלך?

"שנים הוא לא רצה שאני אהיה שחקנית. הוא טען שזה מקצוע שהורס את החיים. כל הזמן נתן דוגמאות: זה רוצה להתאבד, ההוא רוצה להתגרש, בני הזוג שונאים אחד את השני. הוא רצה שאהיה מפיקה. לא רצה שאהיה בצד הבוכה, בצד של הילדים, אלא בצד של המבוגרים".

זה מה שהוא חשב על שחקנים?

"זו תמיד מערכת יחסים של שנאה-אהבה, בין מפיקים לטאלנטים. ילדים שעושים צרות לאבא. הם גם היו הרבה יותר צעירים ממנו. תמיד הוא קיים את ההיררכיה והאוטוריטה. אבל בגלל שהוא היה מאוד אישי בהתייחסות שלו לאנשים, הוא שמע הכל. הוא לא למד בבית ספר למפיקים או קרא ספר, אלא פעל לפי האינטואיציה שלו. אנשים רצו לתת בו אמון וללכת אתו כי חיפשו מנהיג. והוא רצה להיות מנהיג. אורי זוהר סיפר שאי אפשר היה אחרת. הוא היה טוטלי. אתה שלי ואני דואג לך. מי שלא קיבל את מרותו - הלך. אם שחקן היה רוצה לעזוב את המשרד, הוא היה קורע את החוזה".

עם סיום לימודיה התחילה דשא לטפח קריירה כשחקנית. היא העלתה עם עידן אלתרמן הצגות נונסנס בדומינו גרוס ושיחקה ב"דרמה קטנה", שזכתה בפרס הראשון בפסטיבל תיאטרונטו ב-93'. בו-בזמן המשיכה לשתף פעולה עם אביה כעוזרת במאי של הגששים, וביימה עם עידן אלתרמן את המחזמר "חנות קטנה ומטריפה".

איך שגלגל מסתובב

בכל מה שנוגע לעניינים כספיים, פשנל היה מקבל ההחלטות היחיד במשפחתו. "הוא שידר המון ביטחון בכל מה שקשור לעסקים. אמר - אני ממולח. אשאיר אתכם עם בתים וחסכונות. זה או-טו-טו יקרה. אבל בדרך היו פרויקטים. תמיד כסף בא והלך. אף פעם הוא לא צבר הון. כשהרוויח כסף, גילגל אותו. היה לנו בית ביפו, שבו שכן מועדון הסנטר הכפול, כשלא היה כסף להפקה חדשה, הוא מכר אותו".

על רקע התנהלותו הכספית, התרחש המשבר הגדול ביחסיהם אתו, ב-94', אז שיתף את המשפחה ברצונו לרכוש את בניין קולנוע מקסים במרכז תל אביב, כדי להקים אולם תיאטרון פרטי. לשם כך גייס כספים ולקח הלוואות. שירילי, אמה ואחיה (שעבדו ולמדו בחו"ל) התנגדו להרפתקה. "אמרנו לו אתה עושה סוג של טעות. לקחת את כל מה שיש לך, למשכן את הבית על בניין במרכז תל אביב עם מעט מקומות כשאתה רחוק משיאך, בזמן שהתיאטראות האחרים וטלוויזיה שולטים בשוק. אבל היה לו רצון להראות לכולנו שאנחנו טועים. הוא לא היה מוכן להקשיב".

איך הרגשת?

"היה לי צער מאוד גדול. הרגשתי שבפעם הראשונה בחיי אני רואה אותו חלש. זה היה שבר. אתה גדל בבית שאתה יודע שאבא שלך חזק, יכול לעטוף אותך. וזה מקנה הרבה ביטחון. הוא היה גדול, מפחיד. אתה הולך אתו יד ביד ומרגיש נסיך. פעם אחת מישהו ברחוב קרא לי 'היי ילד'. הוא הסתובב אליו ואמר 'איך קראת לבת שלי?'"

לכל אורך הקמת האולם הפרטי, היתה תחושה של כישלון. "שבוע לפני הפתיחה החגיגית, בפורים, אירע הפיגוע בקו 5 ברחוב דיזנגוף, והחלונות של התיאטרון התנפצו. היתה הפגנה של אנשי הימין והם התחילו לשבור את החזית של התיאטרון וטיפסו על האוטו שלו. הוא היה בתוך מקסים כמה שעות. זה זיעזע אותו, הוציא לו את החשק. הוא היה עייף מהשיפוץ הכאוטי בתיאטרון וכל דבר קטן היה עלול למוטט אותו".

ספרי על החודשים הראשונים במקסים?

"עשיתי את ההצגה 'רצח בסגנון חופשי' עם ליאור אשכנזי שהופיעה גם בפסטיבל ישראל. אהבתי את ההצגה, אבל היה קשה לשווק אותה. החלטנו להפיק הצגות בידור, אבל גם שם נכשלנו. פשנל לא פתח עיניים. הבנתי שכל מה שאני עושה מצחיק אותו. בשלב הזה הבנתי שאני לא מתאימה למקום כזה והודעתי שאני עוזבת".

איך הוא קיבל את זה?

"זה היה קשה מאוד בשבילו. אני חושבת שהוא נפגע ממני. בשבילו זה היה עוד מסמר בהרפתקה הזאת. הוא לא ניסה לשכנע אותי לחזור. אני התחלתי לשחק במסגרת צעירי הבימה ולו היו צרות אחרות. הוא היה צריך לפתור את הבור הזה של מקסים. כל יום שהתיאטרון עמד ולא הביא קהל, החובות הלכו וגדלו.

"אבל אף פעם הוא לא הודה בכישלון בפנינו. לא הרגשנו שהוא מפנים את המצב, שמעכשיו ילך ויהיה יותר רע. הוא חשב שזה ילך ויגמר. אמר לנו כל הזמן, בחיים הגלגל מסתובב".

הוא טמן את הראש בחול?

"או שאתה רואה שחורות או שאתה רואה טובות. ככה הוא הרגיל את עצמו. הוא היה בטוח עד הרגע האחרון שההצלחה עוד תבוא והוא יקנה לכולנו בתים. המצב היה מאוד מתעתע. הוא עשה עם טופול את 'כנר על הגג' בהיכל התרבות וזה היה שלאגר. לא ידענו אף פעם מה המאזנים. לאן הכסף בא ולאן הוא הולך".

אבל כעבור כמה חודשים, כבר לא היתה לפשנל בחירה כיצד לראות את הדברים. הבנק החליט לעקל את בית המשפחה באפקה. הבית נמכר אמנם במיליון ורבע דולר, אבל הכסף לא הספיק לכיסוי החובות. פשנל הגיע עם הבנק להסדר תשלומים, כשאשתו ניצה ושלושת הילדים חותמים לו על ערבות.

"כשהבית הלך, הבנו שבתים לילדים לא יהיו פה. גרנו בבית 20 שנה, הוא שיבץ שם דלתות וחלונות עתיקים שאסף כל השנים מבתים ישנים מיפו. בית גדול, כמוהו. ופתאום בן אדם בן 70 נאלץ לעבור מהארמון הגדול שלו לדירה שכורה. הוא היה נורא שבור. נחלש פיזית, והתחיל לבודד את עצמו. בבית באפקה תמיד היתה תנועת אנשים. אבל בגלל שהוא תפס את החוויה של התיאטרון ככישלון, הוא הפסיק לארח. רצה להיות לבד. זה היה נורא עצוב".

מה זאת אומרת "הפסיק לארח", איפה היו החברים בכל זה?

"רוב האנשים לא היו מודעים למצב שלו. הוא לא נטה להתפאר בחובות שלו, אלא רק בהצלחות. אפילו החברים הקרובים לא שותפו במצב. לכן הוא לא ביקש עזרה כלכלית מאף אחד".

כעסת עליו?

"הוא לא ילד, מה הטעם לנזוף בו? בגיל הזה אי אפשר לשנות בן אדם. זה האיש, ועכשיו תעשה את המיטב. דווקא בסוף חייו לא לקבל אותו? הוא תופעה, אי אפשר לשנות אותה. בתקופה ההיא גם גרתי בדירה שכורה, היו לי את החיים שלי. לא התעסקתי במה יהיה ולא עשיתי חשבונות ירושה".

ב-2000 התגלה אצל דשא האב סרטן. "בדיוק כמו עם מקסים, הוא חשב שתיכף ייכנס הרופא ויגיד שהכל בסדר. הוא כל החיים היה בריא וציפצף על כל הרופאים. אכל בכמויות דברים אסורים. הוא חשב שיש לו ביטוח חיים".

הוא המשיך לעבוד?

"הוא אהב תיאטרון והיה טוב בזה. הוא הפיק עבור ערוץ 2 את הסדרה 'איצ'ה' עם ספי ריבלין, אבל לא המשיך עם זה. הוא רצה לעשות תוכנית עם טופול מסביב לעולם, להפיק מחזמר הודי, אבל פיזית כבר לא יכול היה לנסוע. בארץ שום דבר לא התרומם. הוא כבר לא היה מחובר לקהל הצעיר ולא הבין את השינויים בשוק הבידור. לכן רצה לעבוד רק על מה שהכיר, ורשם עליו כבר הצלחה בעבר".

במשך ארבע שנים נלחם דשא במחלה. אבל גם ניתוח קשה לא הצליח למנוע מהגידול להתפשט. בינתיים נולד לשירילי בן בכור מבן זוגה, במאי התיאטרון רוני סיני. "הנכד נתן פוש חדש ליחסים בינינו, וכוחות להעביר את השנים האחרונות. זה החזיר אותו לתבנית שלו כילד, פתאום יש משהו שרק שלו. כאילו הוא הסבא היחידי בעולם. בכל טקס הוא היה מבקש שאעלה אותו לבמה. הוא פשוט אמר לי תודה".

איך עברו עליו שנות המחלה?

"הוא ראה 8-9 שעות ביום טלוויזיה. הרבה ספורט, זיפזפ בין הערוצים. הוא היה מתקשר אלי ואומר, יש באם-טי-וי זמרת כושית, תקליטי את השיר שלה בעברית, הוא יהיה שלאגר. בשאר הזמן הוא הקליט את עצמו. הכין עשרות קלטות. רצה להנציח את עצמו.

"הוא היה הולך לטיב טעם וקונה אוכל כמו שהוא אהב - בשר, שרימפסים. זה מה שהוא ידע. הוא לא הפסיק עם הנאות החיים. הוא המשיך עם הלארג'יות שלו כלפי הילדים. הוא היה בא לבית שלי, עושה רשימה מה חסר, ואז היתה מגיעה משאית עם מכונת כביסה ומייבש. הוא המשיך את סיבוב יום השישי הקבוע שלו: חומוס אבו חסן, בורקס מאחורי איצטדיון בלומפילד, שוק הכרמל. הוא היה מגיע אלי ומוריד לי ארגזים. תותים, עגבניות. מבט התודה שלי בעיניים עשה אותו מאושר".

אין אולי

באפריל 2004, אחרי שבועות של סבל נורא, מת אברהם דשא פשנל בגיל 78. "הוא לא רצה למות. כשהרופאים הבינו כבר שאין ברירה, הם הביאו מורפיום מכל המחלקות והזריקו לו, אבל הוא המשיך לחיות. הבקשה האחרונה שלו היתה תביאו לי קרטיב".

כמה שבועות לאחר הלוויה התחילו להגיע דרישות התשלום הראשונות מהבנקים, "התברר שיש לו חובות מאוד גדולים, שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם".

הופתעתם?

"לא חשבנו שזה יגיע לידי כך, חשבנו שזה פתיר. אתה קורא סיפורים על מפיקים שירדו מנכסיהם, אבל זה קורה בבתים אחרים".

שירילי. לא התעסקתי במה יהיה ולא עשיתי חשבונות ירושה
לאחר המכתבים הגיעה ההוצאה לפועל. חשבונות הבנק עוקלו, כרטיסי האשראי נבלעו. מנהל העיזבון של פשנל וידיד המשפחה, עודד פלדמן, הציע שניצה, שירילי, בן זוגה וילדיהם (שליו בן השלוש ופלא בן השנה) יעזבו מיד את הארץ, רגע לפני שהבנק יוציא נגדם צו עיכוב יציאה מהארץ. "הבנו שאנחנו צריכים לעזוב, ולמחרת כבר עזבנו. ניסינו לנהוג כמו אבא: לחתוך. אין אולי. הרגשנו שהנסיעה היתה בהשראתו, שרוחו עדיין שורה עלינו. לא לפחד מהחלטה גורפת.

"שיחקתי בבית לסין בהצגה 'פרפר ברשת', וביימתי הצגה בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. אבל הכי כאב לי שבדיוק הייתי אמורה ללמד בבית הספר לתיאטרון הגוף, שאותו הקימו בוגרים מבית הספר שלי מפאריס. זה היה החלום שלי, ולא יכולתי להגשים אותו".

הם בחרו לנסוע לגואה שבהודו. "היו לי חברים מאוד טובים שגרו בגואה, וכיוון שהיה זול לחיות שם, הם הציעו שננסה לבנות שם חיים. כמה חודשים לפני כן גשש, שעבד בבלגיה, התחיל לפתח עם אבא שלי את הרעיון להעלות מחזמר שיתבסס על שחקנים הודים. ידענו אינטואיטיווית שמהודו יש סיכוי שיצא משהו נכון".

השבועות הראשונים היו קשים. חמישה אנשים הצטופפו בדירה אחת, בחום של 40 מעלות בלי מזגן, עם הפסקות ארוכות של חשמל ומים. "חיכינו שמשהו יקרה. חיינו בסוג של ניתוק. נחתנו בעונה שהישראלים לא נמצאים באזור. הניתוק הזה הקל עלינו. בארץ חיינו בתוך סיר לחץ. אנשים אמרו איזה אומללים אתם. עם הזמן אתה מבין שיש תהליך, צריך לתת לזמן לעבור. אי אפשר לחיות כל הזמן במצב קריטי, כמו שחיינו בארץ".

מה היה סדר היום שלכם?

"החלטנו להתעסק כל היום בילדים. להכין להם אוכל, לשעשע אותם, לדאוג שהם יהיו מאושרים. החוויה נתפסת אצלי מאוד משפחתית. הבכור מאוד אהב את הודו. יש לי בן שחקן כזה. כל מה שצבעוני, הוא חגיגה בשבילו. שמרנו על קשר עם סבא וסבתא שלי וכמה חברים קרובים: ספי ריבלין, אורי לוי, טלילה בן זכאי וטופול".

אמא שלך תיארה את החודשים הראשונים בגואה כסבל נורא, שאין בו יום בלי דמעות.

"לאמא שלי החוויה היתה יותר קשה מאשר עבורי. חצי שנה עברה מאז מותו של אבא, וכאן היא היתה אמורה להמשיך להתאבל. אני לא הייתי כאן לבד. רוני והילדים היו לצדי".

לאחר שמונה חודשים הצליח גשש לגייס משקיעים מקומיים להפקת מחזמר שיתבסס על שירי בוליווד, תעשיית הסרטים ההודית, והם עברו להתגורר בשכונת פועלים במומביי. במשך כמה חודשים ערכו אודישנים וחזרות. לבסוף נבחרו כ-100 רקדנים, שחקנים וזמרים. בו-בזמן הצליח פלדמן להגיע להסדר עם הבנק, ואירגן ערב מחווה גדול לפשנל, שכל הכנסותיו יועדו לצמצום החוב. בינתיים שילם גברי בנאי לבנק 400 אלף שקל, כערב לחובותיו של פשנל.

בספטמבר 2005 הוצג בישראל המחזמר "בהרטי". עם סיום ההופעות בישראל הוא הוצג בערים שונות באירופה. שירילי, אמה והילדים הצטרפו למסע ההופעות, ובמאי 2006 החליטו לחזור לארץ. "שליו אמר לי 'די אני רוצה הביתה, שיהיה לי חדר משלי'. אז מה תגידי לו? זה התלבש יפה עם העובדה שהייתי בחודש התשיעי. הגענו לארץ, ילדתי את בתי, עולמי, ומיד קיבלתי הצעה מערוץ הבידור לעשות סדרה על אבא שלי".

עכשיו את כבר מרשה לעצמך לכעוס?

"שמעתי אנשים אומרים - איך הוא עשה לכם את זה, איך אתם לא כועסים עליו. אפילו החברים שלו כעסו עליו. אבל לא. אני לא כועסת. הוא השאיר לי אחריו דברים הרבה יותר חשובים מרכוש, אז איך אני אכעס? לא אתחשבן אתו על שאין לי דירה".

אבל בגללו נמלטת להודו.

"הוא השאיר אחריו סמטוכה בלתי גמורה. אז בסדר, הוא לא סידר עניינים. קצת פרופורציות



שירילי דשא. הבנתי שאני לא אוכל לעמוד בשום השוואה מולו


אברהם דשא פשנל. מי שלא קיבל את מרותו - הלך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו