שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ידידו הצעיר של שלונסקי

על שלוש שנים שבהן עבדתי כמזכיר באקדמיה ללשון העברית, עשר שנים לאחר שבאתי לישראל ללא ידיעת עברית. פרק נוסף באוטוביוגרפיה רוחנית על השנים הראשונות בארץ

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ששון סומך

ב-6 במארס 1963, כשנתיים לאחר סיום לימודי באוניברסיטת תל-אביב, הביא לי הדואר מכתב מהאקדמיה ללשון העברית בירושלים, ובו נכתב, בין השאר: "מינהלת האקדמיה ללשון העברית, בישיבתה מיום 1.3.63, החליטה להזמינך לעבודה במזכירות המדעית לתקופה של 6 חודשים....".

על החתום היה א' מנור, המנהל האמרכלי של האקדמיה. ההפתעה שנלוותה לקבלת המכתב הזה היתה גדולה. אז עדיין ראיתי את עצמי טירון בתחום הלשון העברית, ובמידת מה - "עולה חדש". וגם אם עשיתי חיל במסגרת החוג ללשון העברית באבו-כביר, עצם השם "אקדמיה" - יורשתו של ועד הלשון של אליעזר בן-יהודה האגדי - היה בו בעיני מן שבועות אחדים קודם לתאריך האמור ראיתי מודעה בעיתון המודיעה על מכרז למשרה במזכירות האקדמיה בירושלים. נאמר שם שרצוי שהמועמד יהיה בעל תואר דוקטור בלשון העברית. היססתי, ולבסוף שלחתי מכתב לכתובת האקדמיה, אף שהייתי באמצע לימודי התואר השני ורחוק מתואר "דוקטור" הנדרש; ידעתי שהסיכוי שלי קלוש לקבל את המשרה, אבל אין בעצם משלוח ההצעה סיכון כלשהו. להפתעתי קיבלתי תשובה שבה נקבעה לי שעה לראיון. ומה שלא היה צפוי התממש: התקבלתי למשרה הפנויה. באותם ימים עדיין התגוררתי ברמת-גן עם אמי, ולשיעורים בירושלים הייתי נוסע ושוהה בקמפוס הנפלא שבגבעת רם יומיים או שלושה בשבוע. כבר חדלתי לעבוד בבנק, ואת שכר הלימוד שילמתי מהמלגה שהוענקה לי. עתה, עם התחלת עבודתי באקדמיה, נאלצתי לעבור לגור בירושלים, ורק בסופי השבוע הייתי חוזר לרמת-גן. בירושלים שכרתי חדר בדירתו של עיתונאי ותיק שיצא לגימלאות שנים רבות קודם לכן. הדירה שכנה בסימטה צדדית במרכז העיר (לאחר מותו של העיתונאי, בעל הדירה, נקראה הסימטה על שמו). האיש היה מאושר לשמוע שאני עובד באקדמיה ללשון, וסיפר לי על היכרותו ארוכת השנים עם אליעזר בן-יהודה, ועם חברים בכירים בוועד הלשון, כמו סילמן, זוטא וליפשיץ. גם את ביאליק פגש בשנות השלושים. הוא היה אלמן, וחוג מרעיו היה קטן מאוד. לפיכך חיפש חברה, והתאכזב מאוד שאני לא שוהה אתו בסופי השבוע.

באקדמיה עבדתי כשלוש שנים, שהיו בין השנים המאושרות שלי. מבוקר עד ערב טיפלתי בחומר לשוני, ולא ייאמן שתמורת עבודה כזאת קיבלתי משכורת ממש! עד אז הורגלתי שאת השכר אני מקבל תמורת עבודה שלא אהבתי, ואת הדברים שאהבתי הייתי עושה בשעותי שלי, וללא תמורה, לפעמים תמורת תשלום שכר לימוד ודמי כניסה להרצאות. אך החוויה הגדולה בשבילי היתה עצם העבודה במחיצתם של כמה מגדולי הדור: טור-סיני, בן-חיים, פולוצקי, קוטשר, סדן; וכן להיות עמיתם של בלשנים מעולים ששימשו אף הם במזכירות האקדמיה ובמערכת המילון ההיסטורי שפעל בחסותה, ובעיקר מאיר מדן, מחבר המילון העברי השימושי המצוין "מאלף עד תו", אהרן דותן, חוקר תולדות הדקדוק העברי שלימים היה עמיתי הקרוב באוניברסיטת תל-אביב, וזכה בפרס ישראל בשנת 2005.

טור-סיני, נשיא האקדמיה, היה מזמין אותי למשרדו רחב הידיים לשיחות ומספר על מעלליו בחקר המקרא (ספרו הגדול נקרא "הלשון והספר"), ואילו מאיר מדן היה בא לחדרי ומרעיף עלי מחום לבו ומעושר לשונו. מדן, שהקפיד בשמירת המצוות, הפתיע אותי בכך שלא לקה בהלם למשמע גישתי החילונית מאוד, המרקסיסטית אם תרצו, ללשון העברית, לשון הקודש בעיניו, ולמציאות העכשווית של עם ישראל. הוא קיבל אותי כפי שאני, ולא עשה שום מאמץ "לייהד" אותי. ואחרון חביב: איתן (לימים פרופ' איתן), שהיה מזכיר מדעי וראש לשכת האקדמיה בתל-אביב (ששכנה ב"בית הסופר") - מורי באוניברסיטת תל-אביב, שלימד אותי דקדוק ערבי למתקדמים.

אולם מכל האנשים שפגשתי במהלך עבודתי באקדמיה נקשרתי בעבותות הערצה ואהבה לפרופ' זאב בן-חיים, סגן נשיא האקדמיה ובהמשך - נשיאה. בן-חיים היה מורי הנערץ מיום שהגעתי ללמוד באוניברסיטה העברית. הסמינרים שלו בתחום הארמית והעברית של העדה השומרונית ריתקו אותי כליל. סמינרים אחרים שלו, כגון עיון בכתבי מדקדקים עברים בימי הביניים, הפתיעו אותי ברוב למדנותם וחדשנותם. עם הצטרפותי לעובדי האקדמיה גיליתי שהחדשנות אופיינית לכל עבודותיו. האיש הזה, שרגיל לגהור על גווילים עתיקים, התגלה כמיומן בשיטות עבודה מודרניות ובטכנולוגיה מתקדמת. הוא דחף למיכון (המלה "מחשוב" עדיין לא היתה קיימת) של המילון ההיסטורי של הלשון העברית. הוא הבין מלכתחילה שהכנת מילון היסטורי מלא היא עניין של עשרות שנים, עשרות רבות; ולפיכך העדיף לפנות לזיכרון המלאכותי שישמור על החומר הלשוני היטב.

אולם מלבד ידידויות ומגעים שנוצרו בזמן עבודתי בלשכת האקדמיה, תפקידי העיקרי במוסד היה לרכז כמה מוועדות המינוח הלשוני. ועדות אלה היו מורכבות מבלשנים, חברי האקדמיה, וממומחים במקצועות השונים, כגון ענפי הטכנולוגיה, הגיאוגרפיה, הנגרות, הבנייה וכדומה. במקצועות אלה חסרו מלים עבריות לרוב, ובעלי המקצוע השתמשו במלים זרות ומוזרות לעתים. הוועדה המקצועית היתה מתכנסת במשך שנה או שנתיים (ולעתים יותר מכך) ועוברת על רשימת המלים המקצועיות. לעתים קרובות נתבקשו חברי הוועדה להמציא מלה משלוש אותיות שורש כלשהו במשקל ממשקלי הלשון. כמובן, חברי הוועדה העדיפו את שיטת המינוח הראשונה - חיפוש במקורות - אך נאלצו במקרים רבים להסתפק בשיטת ההמצאה. מכל מקום, רבים מחידושי האקדמיה לא היו מתקבלים על דעתם של העובדים בשטח לאחר אישורם ופרסומם בצורת מילונים מקצועיים. לעתים הייתי חש שאנחנו עוסקים בעבודה סיזיפית, גם אם אין מנוס ממנה.

בוועדות המקצועיות זכיתי להכיר מקרוב כמה וכמה בלשנים וחוקרים מובהקים של המקצועות השונים. בין השאר הכרתי את ד"ר א' ברוור, הגיאוגרף והמסאי שכתב ב"הארץ" במשך עשרות בשנים (הוא אביו של גיאוגרף אחר, פרופ' משה ברוור). חבר ועדה אחר היה המשורר והמתרגם אברהם שלונסקי. כחבר האקדמיה השתתף בדיוני הוועדה למונחי הזואולוגיה, שישיבותיה התקיימו בתל-אביב דווקא ואני נזדמנתי לכמה מהן. הערצתי לשלונסקי התחילה כבר בשנותי הראשונות בארץ, אך עתה - משטעמתי את טעם עבודתו הספונטנית, המושתתת על ידע לשוני אדיר - גדלה הערצתי שבעתיים. לא תמיד היו עתותיו של שלונסקי בידיו, והיה מחסיר ישיבות רבות, אבל ברגע שהיה יושב עמנו היה מתגלה כענק. משאפסו כוחותינו למצוא מלה עברית לחיה או לדג, היינו מפנים את מבטינו לעבר המשורר הדגול, והוא היה חוכך בקרחתו המוקפת שני גושי שיער לבן, ופתאום מעלה מתהום הזיכרון שם משנאי או תלמודי.

את שירת שלונסקי אהבתי תמיד, וביתר שאת אהבתי את תרגומיו מהספרות הרוסית, כגון "ייבגני אונייגין" על שתי גירסותיו, את הקובץ "שירת רוסיה" ואת "המלט" של שייקספיר. וביותר אהבתי את תרגום הרומאן הצרפתי "קולא ברוניון" מאת הסופר הצרפתי רומן רולאן. את התרגום הזה קראתי לראשונה לפני שהייתי בקיא די הצורך במכמני הלשון העברית, ונאלצתי להשתמש תדיר במילון במהלך הקריאה. אגב אורחא, את שלונסקי הייתי פוגש מפעם לפעם במסגרות ספרותיות, ובעיקר במועדון "צוותא" (שאת שמו נתן לו שלונסקי), וכן באסיפות של ועד השלום הישראלי, שהיה בין פעיליו הנלהבים. לאורך שנות השישים הייתי משתדל לא להחמיץ אף אחת מההזדמנויות שבהן הופיע שלונסקי כמרצה או כמקריא שירה.

לא נוצרה בינינו ידידות קרובה, אבל הוא זכר אותי, ובישיבות הוועדה למונחי הזואולוגיה היה פונה אלי בתואר "ידידי הצעיר". פגישתי האחרונה אתו התקיימה באביב 1973, זמן קצר לפני מותו. הגעתי באחד מימי השישי לבניין המשרדים שבו שכנה מערכת הוצאת "ספריית פועלים" (מעל לחנות הספרים של ההוצאה ברחוב אלנבי בתל-אביב). מטרת ביקורי: להגיה את עמודי הספר "נהר פרפר" שעמד להתפרסם בהוצאה הזאת ובו מבחר משירת סוריה ולבנון המודרנית בתרגומי. שלונסקי, שבמשך שנים היה הסנדק של ההוצאה הזאת, כבר לא היה בתפקיד ממש, אך הוא פקד את המערכת לעתים. כשראה אותי ליד אחד השולחנות ניגש אלי ושאל: "ומה באמתחתך, סומך?" לא ראיתי בו התעניינות גדולה למשמע הצירוף "שירת סוריה ולבנון", אבל בכל זאת נטל לידו אחד מהעלים שעבדתי עליהם, ומיד צדו עיניו מקרה של ניקוד שגוי (הפועל "טס" שהיה מנוקד בטעות בקמץ). הוא העיר לי על כך והלך לדרכו. כעבור ימים אחדים קראתי מודעה על מותו.

גם עם הסופר ש"י עגנון, חתן פרס נובל, היה לי מגע כלשהו בשנות עבודתי באקדמיה. הייתי מטלפן לביתו ערב קיומן של ישיבות המליאה שבהן אמור היה להשתתף. הוא או רעייתו היו מתחמקים מלתת תשובה מפורשת לשאלה "הוא יבוא לישיבה?" ועל פי רוב לא זכינו לנוכחותו. מליאת האקדמיה היתה המסגרת המחליטה הסופית של המוסד הזה, וחבריה היו מאשרים או דוחים את הרשימות שהכינו ועדות המינוח, וכן דנה בהחלטות הוועדות המינהליות ובתקציב האקדמיה. מזכירי ועדות המינוח נהגו לשלוח לחברי המליאה את רשימות החידושים מראש כדי שיתכוננו, אולם ברוב המקרים היו באים החברים לישיבות בלי שהתכוננו. במהלך הדיון עצמו היו כמה מהחברים האלה מדפדפים בעלים המשוכפלים ומדי פעם היה אחד מהם מבקש את רשות הדיבור. הערותיהם של חברי המליאה היו חשובות ולעתים מאלפות, אבל לא היו הערות אלה פרי של התבוננות עניינית. לעתים הציקה מלה כלשהי לאחד החברים מסיבות שאינן מן העניין, והיה מעיר עליה כדי להשתחרר מבעיה אישית.

באחת הישיבות הבאתי את סיכומי הוועדה למונחי ספרנות, שאת עבודתה ריכזתי במשך כשלוש שנים. בישיבה הזאת נכח עגנון בכבודו ובעצמו. והנה עגנון מצביע באמצע הדיון. הוא קם ממקומו ומודיע שהוא רוצה להתייחס למונח "רומאן מפתח" (רומאן שמאחורי שמות גיבוריו הבדיוניים עומדות דמויות מן המציאות). הופתענו והמתנו למוצא פיו. והנה מתברר שהוא ניצל את ההזדמנות לסלק אי-הבנה (ואולי גם לסלק חשבון) בעקבות הופעת ספרו האחרון "שירה". אני מעתיק כאן את דבריו כפי שנרשמו בפרוטוקול הישיבה ופורסמו ב"זיכרונות האקדמיה ללשון העברית":

חס ושלום, שאני כותב רומאני מפתח. אם יש מיני בני אדם שמתייחסים על אנשי סיפורי - יתייחסו. פעם אחת בליל סתיו טיילתי לי בחוצות ירושלים. פגעה בי גברת אחת ושאלה אותי, אם עדיין אני דר בבית הכרם? אמרתי לה, מימי לא דרתי בבית הכרם. אמרה לי, והיכן הוא דר? רציתי לבוא אל אדוני. אמרתי לה, לשם מה? ענתה ואמרה, הלא אדוני כתב על אבי. שאלתי אותה, מי אביה, והיכן הזכרתי את אביה? אמרה לי, בסיפורו "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו". אמנם לא קרא אדוני לאבי בשמו, אבל זה אבי. אמרתי לה, כשם שאיני יודע מי את, כך איני יודע מי אביך.

אחרי שנה או שתי שנים הלכתי אצל רופא אחד לברכו ליום הולדתו. הציגני הרופא לפני אורחיו, וביניהם אותה הגברת שסיפרה לי, שאני כתבתי על אביה, אמרה הגברת לרופא וכל המסובין, מכירים אנו זה את זה, הלוא הא כתב על אבא שלי. זה מעשה אחד.

לפני כמה חודשים בא אצלי זוג מאמריקה, איש ואשתו. הוא רופא, והיא בתו של תלמיד חכם למשפחת בית הורוויץ הלוי מגזע השל"ה, שהכרתיו בבחרותי בעיר מולדתי. בתוך הדברים אמרה האשה, הרי אדוני הכיר את אבי ואף כתב עליו בסיפורו "שני תלמידי חכמים". אמרתי לה, הכרתי את אביך, אף שם משפחתו הורוויץ כשם ראש סיפורי. אבל לא לאביה נתכוונתי.

כשם שיש בני אדם, שמשלשלים ייחוסם לאנשי סיפורי, כך יש אנשים של שווא, שאוהביהם או שונאיהם רואים אותם, כאילו הם כתובים על ספרי. לסוף, לאחר שאומרים לו לאדם שכזה, ראיתי מה כתב עליך עגנון, הרי הוא רואה את עצמו לפי אותה הדמות שהיא כתובה על ספרי. כדי לא לעכב את המשא והמתן על המונחים שעומדים לדון בהם, אני מקצר ואומר, מימי לא נתכוונתי להעלות בסיפורי דמות שיכולים לומר עליה, לפלוני זה נתכוון המחבר, אלא ברית כרותה למספר אמיתי, שכל נפש שהוא עושה בסיפורו נפש חיה היא. אלא מתוך שיש מיני ידענים, שרואים את עצמם כאילו יודעים את הכל, כאילו אין כל דבר נעלם מהם, עשויים אנו לשמוע מהם על הנפש אשר עשינו בחרונו של עולם, כאילו הם מכירים אותם כבר קודם שעלתה במחשבתנו לתת להם חיים.

למותר להוסיף, שציטוט הקטע הזה לא בא לשפוך אור על הספר "שירה" או על מונח כלשהו ממונחי הספרנות. מבטאו הייחודי, בעברית אשכנזית מובהקת, העניק לדבריו מנגינה מלווה שבלעדיה היו המלים פחות עגנוניות משהיו באותו יום.

בקיץ 1964 ביקשתי מהאקדמיה חופשה של שנה שבמסגרתה אסע ללונדון ללמוד בלשנות כללית באוניברסיטה של לונדון. זכיתי במלגה לכך מטעם "המועצה הבריטית", וכחניך התרבות האנגלית עוד מימי היותי בבית הספר "שמש" בבגדאד, לא יכולתי לעמוד בפיתוי שהמלגה סימלה. אסע לי לשנה וארחיב את ידיעותי בתחום הבלשנות הכללית, אמרתי לעצמי. אחזור כתום השנה לעבודתי הנוכחית, שכה אהבתי. מלבד קסמיה של לונדון היו שתי סיבות נוספות לנסיעה. שניים מגדולי מורי, פרופ' זאב בן-חיים ופרופ' יחזקאל קוטשר, הציעו לי נושאים לעבודות דוקטור שיתאימו לכישורי לאחר שאסיים את לימודי התואר השני. נראה היה לי שאיטיב לעשות אם אדחה את ההכרעה בשנה ובכך גם אימנע מלהיות בין שיני אריות. הצעתו של בן-חיים היתה לעסוק בבירורם של מונחים עבריים מתחומי החקלאות והמלאכה כפי שפירש האי גאון, בן המאה העשירית לספירה, בגלוסות שלו לטקסט של המשנה. קוטשר הציע לנסות ולברר את היקפן ומשמען של מלים עבריות וארמיות בלשון הערבית של הגליל בימינו. שני הנושאים האלה לא היו בהתאם לשאיפותי, שהרי במרכז עולמי עמדה הלשון העברית העכשווית והנס של תחיית העברית בימינו.

והסיבה השנייה: באותם ימים עמדתי על סף נישואי עם חברתי טרי, עולה חדשה מארצות הברית, והיא התלהבה מאוד מבילוי שנה בלונדון האגדית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ