שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כדי שאותו זקן לא יצטרך לקום לארון הספרים

הרב יוסף בוקסבוים, מייסד "מכון ירושלים" שהלך לעולמו באחרונה, הפך את המחקר התורני למפעל אדירים של כינוס, ההדרה והוצאת כתבים גנוזים

רפאל פוזן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רפאל פוזן

לפני כחודש הלך לעולמו הרב יוסף בוקסבוים, שיסד וניהל את "מכון ירושלים", גדול מכוני המחקר התורניים בעולם. בוקסבוים נחשב פורץ דרך בתחומי המחקר התורני בדורנו, והסתלקותו בטרם עת, בן 64, היא אבידה קשה. אבל נניח לפי שעה את פועליו הרבים ונדבר תחילה בצירוף השעטנזי "מחקר תורני".

בעקבות הענקת פרס ישראל למדעי היהדות לשלושה יוצרים חשובים בתחומי הספרות התורנית, פירסם יעקב כ"ץ, זקן ההיסטוריונים, מאמר מחאה ב"הארץ", ובו תבע להפריד בין הפרס ב"מדעי היהדות" לבין פרס ל"ספרות רבנית", שכ"ץ לא החשיבו כמדע ועל כן גם תבע לבטלו ("'פרס ישראל למדעי היהדות', האומנם?", 17.4.1992). בכך המשיך כ"ץ את תפישתו של ליאופולד צונץ (1794-1886), מאבות חוכמת ישראל. צונץ ביקש להחדיר ביהדות את רוח הרציונליות ואת המחקר המודרני והאובייקטיווי. לשיטתו, נציגיהם של תורת היהדות ושל אורח החיים המסורתי - הרבנים האורתודוקסיים וראשי הישיבות - חיו בעולם המסוגר של אמונתם והתעלמו מתביעותיה של אירופה. "מדע היהדות", הבחינה הביקורתית והתיאור ההיסטורי של הכתבים היהודים בכל הזמנים, היה לדידו של צונץ האמצעי המגשר והמאחד את שתי המטרות לאחת.

כ"ץ בזעפו חידד את העמדות המנוגדות: "מחברי הספרות הרבנית רואים את עצמם ממשיכי דרכם של נושאי המסורת מלפני התקופה המודרנית. הם מתעלמים משיטות ההבנה והמחקר שהתפתחו בתחום מדעי הרוח הכלליים בעת החדשה שסימנן העיקרי הוא הגישה הביקורתית ההיסטורית להבנת המורשת התרבותית בהתפתחותה. לעומת זה, חוקרי מדעי היהדות רואים את עצמם כפופים לכללי הביקורת ההיסטורית (...) מעטים מאוד מבין בעלי השיטה הביקורתית יוכלו להעריך את החידושים של יוצרי בית המדרש הישן, ואילו בעלי השיטה המסורתית, לא רק יחסרו כלי הערכה לגבי הישגי מדעי היהדות אלא אף ישללו את שיטתם, שכן הם רואים בה חתירה תחת סמכותה המוחלטת של המסורת".

מי שחבט קשות ב"מדעי היהדות" היה ברוך קורצווייל; מסותיו השנונות ב"הארץ" בשנות השישים (שכונסו מחדש בספרו "במאבק על ערכי היהדות", ת"א-ירושלים, תש"ל), הופנו במישרין נגד גרשם שלום ויעקב כ"ץ, "דובריה המדומים של היהדות". כבר ב"אקדמות מילין" לספרו הוא מכריז: "חוכמת ישראל, מדעי היהדות, הספרות העברית החדשה, תנועת התחייה הלאומית החילונית ומדינת ישראל החילונית - הם תולדות של ההיסטוריזציה של היהדות. ההיסטוריזציה של היהדות הפקירה את העם לחיי הזמן. היא הוציאה עם-עולם מהנצח ומסרה אותו להיסטוריה החילונית של העמים" (עמ' X). בהמשך הוא כותב: "גיליונות של 'תרביץ' ושל 'ציון' הוסיפו להופיע. מחקרי היהדות - ואין אני מתכוון לספרות הלכתית ולחידושי תורה - הציפו את שוק הספרים. הוקמו מכונים למחקר מדעי היהדות בארץ ובגולה ואין מי שהעלה את השאלה: לשמחה-מדעית זו מה עושה? ויש שאדם שלא נתן גט פיטורין לשכל הישר עומד משתאה על הפעלתנות הרבה (...) ושאלה צנועה בפיו: מה העבודה הזאת לכם? אילו מטרות-חיים מקבלות סעד על ידי מה שאתם מכנים בשם 'מדע היהדות'?" (עמ' 186).

קורצווייל הבחין בין שלום לכ"ץ. בעודו מתפלמס עם שלום על המושג "אובייקטיוויות מדעית" ("כמה רחוקים הם מחקריו של שלום מאובייקטיוויות טהורה. באיזו מידה הוא מערבב את הבדיקה האובייקטיווית כביכול של העובדות עם מגמות כיסופים ואינטרסים של תקופתו, היינו של הציונות החילונית", עמ' 142), ביעקב כ"ץ השתלח: "עם כל התנגדותי להיסטוריוסופיה של שלום, אין בכוונתי לחלוק לכ"ץ את הכבוד להתווכח עמו על הצדק או אי הצדק שבגישתי אל כתבי שלום, שכן מחברו של הספר 'מסורת ומשבר' (=יעקב כץ) נכנס במקרה, כדמות שולית בלבד, לביקורתי על מדעי היהדות" (עמ' 165). בחציו המשולחים עשה קורצווייל עוול לכ"ץ, וחבל שמחיצה נתגבהה בין הידידים מנעוריהם בישיבת פרנקפורט דמיין. שניהם כאחד התרפקו בזיכרונותיהם על דמותו של סבי, ר' גרשון פוזן זצ"ל, הדיין דפפד"מ, ושניהם ביקרו בבית הורי.

התמונה שצייר כ"ץ נכונה ביסודה: המרחק הנפשי בין עולם הישיבות ל"מדעי היהדות" מתבטא גם באופן מעשי: בישיבות לומדים תלמוד ובאקדמיה חוקרים אותו. אבל מבחינה ערכית יש הרבה מן הצדק בטענת קורצווייל: "לעומת היצירה התורנית הממשיכה את רציפות הדורות, ה'יהדות' כמושא המחקר של חוכמת ישראל איבדה את חיוניותה. משבר האמונה הוא שגרם לו לעולם היהודי החדש שייהפך עולם חילוני. הספרות העברית החדשה חילונית היא משום שהיא בוקעת ועולה מתוך עולם שנתרוקן מהקדושה האלוהית (...) חלק ניכר של יעודה מקורו לא בעבר היהודי, אלא בסולם הערכין של עמי ארופה (...) תהליך רוחני זה בולט במיוחד ביחס של הספרות העברית החדשה לנכס הרוחני היקר ביתר של האומה, לתנ"ך ולתלמוד (...) אפשר למצוא הקבלות מפתיעות בין 'חוכמת ישראל' לבין מגמות הספרות החדשה (...) אחידות הן בעיקרן בהעלאת הביקורת ההיסטורית לתוקף של בר-סמכא עליון כלפי תופעות הדת היהודית. דיני ומנהגי ישראל והספרים הקדושים נתפשים מעתה מתוך ממד חילוני (...) ההיסטוריזציה של היהדות, ההנחה הפרינציפיונית של 'חוכמת ישראל', השוללת אחת ולתמיד את היהדות כערך מוחלט, אינה אלא תוצאה הגיונית של עולם התופש את חילוניותו כעיקר" ("ספרותנו החדש - המשך או מהפכה", שוקן תש"ך, עמ' 18-20).

כאן אני חוזר אל הרב בוקסבוים, המאשש את עמדת קורצווייל. האיש שצמח בישיבות "קול תורה" ו"חברון" ומעולם לא למד באוניברסיטה, התגלה כבעל סגולות מחקריות מצוינות, והטביע את חותמו בשלושה תחומים מרכזיים של היצירה התורנית: ההדרה וגאולת גנוזות, מפעלי אסופות ובמות תורניות-ספרותיות. ואף שבעולם התורני עסקו בכל אלה ב-150 השנים האחרונות, בוקסבוים היה הראשון וכמדומה גם היחיד שהצליח לשנות תפישה של קהל שלם. הוא סחף אחריו ציבור גדול של בני ישיבות לכיוונים מחודשים.

ראשון המהדירים וגואלי גנוזות בעולם התורני היה הנצי"ב מוולוז'ין (1817-1897). הוא פירסם את ה"שאילתות" של רב אחאי מתקופת הגאונים, שבספרותה לא עסקו כלל עד ימיו, וההדיר את מדרש ההלכה "ספרי", ולשני אלה הוסיף ביאורים רחבים המשקפים בקיאות רבה. בכך סלל דרך חדשה, אבל את תלמידיו בישיבת וולוז'ין לא הפנה כלל ל"מחקר" שכזה. תוכנית הלימודים בוולוז'ין, שעיצבה גם את ישיבות ימינו, היתה ונשארה חד-סטרית: לימוד מעמיק ולמדני של התלמוד ומפרשיו.

גם מפעלי האסופות הגדולים שבמאה הקודמת היו מעשי יחידים. הבכורה שמורה לראי"ה קוק ולח"נ ביאליק, שהיו גם הם תלמידי וולוז'ין. ביאליק כינס אגדות והרב קוק יצר את מפעלו המונומנטלי "הלכה ברורה", מיצוי ההלכה מתוך הסוגיה התלמודית וקביעתה בדף הגמרא המסורתי. שניהם ייחדו מסות פיוטיות לביאור חזונם: הרב קוק ב"הרצאת הרב" קרא לכינוס אוצרותינו מנקודת תצפית של קודש ("שפעת קודש אדירה וחסינה, תוכן של קודש לעדן ולקדש את יסודי התחיה החילוניים"), וביאליק קרא ב"לכינוסה של האגדה" - ממבט לאומי. בעקבותם קמו עוד "בעלי אסופות" גדולים, כרבי ח"י קוסובסקי מחבר הקונקורדנציות המופלאות למשנה, לתלמוד הבבלי ולתרגום אונקלוס, הרב מ"מ כשר, שב"תורה שלמה" כינס את כל פירושי התורה שבכתב מתוך ספרות חז"ל והמדרש, וב"מ לוין, בעל "אוצר הגאונים".

דווקא במפעלי הכינוס הקולקטיוויים של מאות תלמידי חכמים נתגלו חריקות. כך "האנציקלופדיה התלמודית", שמאז מת עורכה הראשון, הרב ש"י זוין, היא מקרטעת: שישים שנה חלפו מאז נוסדה (1947) ועדיין לא הגיעה למחציתה. עוד יותר עצוב הוא "משנה תורה - מהדורת שבתי פרנקל"; כינוס מעולה של הפניות לכל מפרשי הרמב"ם למעט אחד, הראי"ה קוק. לשיטת קנאי בני ברק תורתו אסורה באזכור.

לפיכך יש להעריך שבעתיים את תעוזתו של בוקסבוים, שבהיותו בן 25 ניגש למפעלו הראשון: כינוס הפרשנות לתלמוד. כדי להבין עד כמה הרעיון דמיוני ופרוע, ראוי להקדים כמה מלים. מאז חתימת התלמוד הבבלי ב-500, לימודו נחשב קלאסיקה בסיסית. ואולם מחמת היקפו העצום, לשונו הארמית, מגוון הנושאים בו ופיזורם - השליטה בו נתפשה מאז ומעולם כמשימה כמעט בלתי אפשרית. כבר בתקופת הגאונים (500-1000) החלו להתפתח שלושה ענפי יצירה: פרשנות, קודיפיקציה ושו"ת (שאלות שהופנו לגאונים לצורך הבנת התלמוד), שתכליתם לסייע ללומדי התלמוד, ואלה התרבו בתקופת "הראשונים" (חכמי התורה בצפון אפריקה, אשכנז וספרד ב-1000-1500) ובימי "האחרונים" (החכמים שלאחר הופעת "שולחן ערוך" במאה ה-16 ועד ימינו).

בוקסבוים נשאב לרעיון באקראי. לאחר חתונתו פנה אל הרב משה הרשלר, מעורכי "האנציקלופדיה התלמודית" בשאלה, מה המפעל התורני שהדור זקוק לו. הלה השיבו כך: "בצעירותי למדתי בכולל בשערי חסד. ישב שם יהודי ידוע שכבר היה זקן וסובל מאוד ברגליו, אבל בכל כמה דקות היה קם לארון הספרים לעיין בספר שנצרך לו להבנת הסוגיה. ואז חשבתי שאם היינו מכנסים לאוהל אחד את כל הפרשנות לגמרא, זקן זה לא יצטרך בכל רגע לקום לארון הספרים". בוקסבוים נדבק ברעיון. יחד עם הרשלר שקד כמה חודשים על דוגמה נסיונית: איסוף כל פרשנות "האחרונים" ל"תוספות" של תחילת מסכת בבא מציעא. ואולם משהביאו את הדוגמה לחוות דעתו של הרב זוין, המליץ להם הוא להרחיב את מפעלם לפרשנות על התלמוד ולא על התוספות בלבד ("השם 'תוספות אחרונים השלם' לא מוצא חן בעיני. אתם תעברו בסופו של דבר גם ל'ראשונים'. למה להגביל עצמכם ל'אחרונים'? חוץ מזה, לא ראוי ששם חיבור כה חשוב יתחיל באות ת' אלא בא'. קראו לו 'אוצר מפרשי התלמוד'").

כשיצא ה"אוצר" לדרך פיקפקו רבים, והיו ראשי ישיבות שגם התנגדו למפעל. ואולם הכרכים הרבים שכבר הופקו ופשטו בישיבות - מהם שכבר נדפסו בשלושים מהדורות - מעידים על ההצלחה המסחררת. לקידום המפעל יסד בוקסבוים ב-1968 את "מכון ירושלים", אבל שנתיים לאחר מכן, בהיותו בן 27, פנה לשני כיוונים חדשים: ההדרת ספרי היסוד של הספרות הרבנית ופרסום כתבי יד של ראשונים ואחרונים שעדיין לא נדפסו. בתחום הראשון - ההדרה מחודשת - העמיד כבר בראשית דרכו סטנדרטים גבוהים, דוגמת העבודה שהושקעה ב"מנחת חינוך", מהקלאסיים והחשובים שבספרות הרבנית. בגלל לשונו המקוצרת, ראשי התיבות המרובים וטעויות הדפוס השכיחות הוקף הספר במרוצת הדורות במחיצות. אבל במהדורת "מכון ירושלים" תוקנו רבבות טעויות, נוספו אלפי מראי מקומות, ראשי התיבות פוענחו, הדפוס הרצוף חולק לקטעים בתוספת כותרות משנה והערות שוליים והספר יצא לאור במהדורה מאירת עיניים. עבודה דומה הושקעה ב"שולחן ערוך השלם" (11 כרכים), "הטור השלם" (22 כרכים), במפעל "תשובות הראשונים" (13 כרכים) ונוספים.

יותר מעריכה מחודשת של ספרי היסוד - מלאכה שעתידה המסחרי מובטח - בוקסבוים החשיב את גאולת הגנוזות, היינו פרסום חיבורים של גדולי ישראל שעדיין לא ראו אור. בתודעת שליחות - הנצחת קהילות שחרבו והעמדת מציבה לגדולי התורה - הסתער על הפרויקט במלוא מרצו. הוא יסד מחלקה לאיתור כתבי יד וגיבש צוותים לההדרה מפוארת ומקצועית ממשנתם העלומה של חכמי אשכנז, ליטא, הונגריה, טורקיה, מרוקו ואחרים. הוא נדד בעולם ואיתר עשרות כתבי יד בספריות ואצל יורשי נספים בשואה ופירסמם מחדש במסירות; הוא עצמו כתב רבים מהמבואות לספרים (כ-150). 15 כרכים הוצאו למשל ממורשתו העצומה של רבי דוד זינצהיים, גדול חכמי צרפת במאה ה-18, שכתביו היו פזורים בספריות פרטיות וציבוריות ברחבי תבל.

מפעלים כאלה כרוכים במשימות מפרכות: לימוד סוגיות מסובכות, עיון באלפי ספרי פירושים וכתיבת תמצית הסברית בלשון נוחה וידידותית. בעולם הישיבות לא קל היה למצוא מועמדים מתאימים למשימה, אבל בוקסבוים הכריזמטי הלהיב לרעיונותיו אברכים מובחרים והשכיל לכוונם למחקר תורני. באופן נדיר גם הצליח לחבר עולמות מנוגדים בקובעו כבר בתחילת דרכו מדיניות ברורה: "אצלי יעבדו יחד אשכנזים וספרדים, נטורי קרתא וציונים דתיים". כך, בדרכו המתונה ובשמירת קשרים מצוינים עם רבנים מפורסמים מכל החוגים, פיתח מארג מרשים של שלוחות למכון בישיבות חרדיות, ציוניות ואפילו בישיבה-יוניברסיטי בניו יורק, בהפעילו 150 אברכים מובחרים. פעם אחת הזמין את שר הפנים אז, יוסף בורג, לבקר במפעל סייסד. בורג הסכים, אבל התנה את בואו בכך שיראה דבר חדש. בוקסבוים פתח לו דלת לחדר שלמדו בו יחד שני אברכים - האחד מישיבת "הכותל" הציונית והשני מחסידות "תולדות אהרן", ושאל: באיזה מקום אחר רואים דבר כזה?

שעה שייסד את המכון בעיר העתיקה בירושלים לא שיער בוקסבוים עד היכן ישתנו פני היצירה התורנית בארץ, לא מעט בהשפעתו העקיפה. בישיבות נותר מוקד הלימוד התלמוד ומפרשיו, שהרי רק באמצעות הדיון התלמודי הדיאלקטי מגיע הצורב לפיתוח יכולות למדניות. אבל ברבים מה"כוללים" ניתן לזהות מגמה הפוכה, שהתעצמה מאז ייסוד מכון ירושלים: דגש על לימוד ספרי ההלכה, כמו "שולחן ערוך" ונושאי כליו, והתמקצעות מחקרית-תורנית בתחומים ספציפיים כגון רפואה והלכה, טכנולוגיה והלכה, חקלאות והלכה והרשימה ארוכה. לבוקסבוים גם חלק חשוב בטיפוח כתיבה מחקרית יוצרת והפנמת חשיבותה בקרב תלמידי ישיבות ואברכים. משיסד את כתב העת "מוריה", מהיוקרתיים שבבימות התורניות, ובמקביל החדיר לז'אנר התורני את הוצאת ספרי הזיכרון לזכרם של גדולי תורה, הראה שאינו בוחל ב"פטנטים אקדמיים", תוך כדי התאמתם לציבור התורני.

ראוי היה בוקסבוים להיות חתן פרס ישראל בספרות תורנית, כפי שאפשר ללמוד מדברי פרופ' א"א אורבך. בחוליו האחרון הוא שלח לקרוא לבוקסבוים ואמר לו: "לפני שנים, כשהייתי ראש מכון כתבי היד באוניברסיטה העברית, ביקשת ממני להעביר אליך כתבי יד גנוזים של ראשונים ואחרונים וסירבתי, כי לא בטחתי ביכולותיך. אבל כעת עלי להודות שבמפעליך גאלת את יהדות אשכנז יותר מכל אחד אחר: אתה שמת על שולחנם של לומדי תורה ספרים נשכחים ואבודים, ההדרת את גדולי הראשונים והאחרונים ואלפים נהנים מספריך. לכן שתי בקשות בפי. לפני שנים פירסמתי תשעים ואחת תשובות של הרא"ש בשנתון המשפט העברי, ב (תשל"ה). מי יקרא אותן? אנא פרסם אותם בתוך שו"ת הרא"ש שאתם מהדירים מחדש. והשנייה - אני מבקש סליחה".

והנה סיפור נוסף. כאלפיים מתשובות רבי שלמה בן אדרת (רשב"א, מגדולי ישראל בימי הביניים בספרד), כונסו במהלך הדורות ופורסמו מחדש ב"מכון ירושלים" בהוצאה מפוארת בת ארבעה כרכים. ואולם מכיוון שב"בית יוסף" של ר' יוסף קארו מצויות 73 הפניות לתשובות רשב"א לא מוכרות, יגע בוקסבוים אחר תשובות עלומות אלה וזכה לפרסם גם כרך חמישי: "תשובות הרשב"א: 400 תשובות חדשות מכת"י", הכולל אותן 73 תשובות. אין אדם ממשכן נפשו לתור אחר ע"ג מתשובות אחד הקדמונים אלא אם הוא דבוק בתורה ובאהבתה. כוח זה של בוקסבוים בא לו מן המבוע החי שבישיבות, "בית היוצר לנשמת האומה". מכוח אהבה זו העמיד "מכון ירושלים" כ-800 ספרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ