שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יעל דר
יעל דר

סבתא של נפתלי בישלה דייסה אלונה פרנקל. הוצאת כתר, עמ' לא ממוספרים, 55 שקלים

חיית המחמד של עופרי אברהם ב. יהושע. אייר: מישל קישקה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 33 עמ', 58 שקלים

שני ספרי ילדים חדשים מאת יוצרים מרכזיים ומשפיעים בתרבות הישראלית - האחד בתחום הפרוזה למבוגרים והשנייה בתחום הכתיבה לילדים - מבשרים אולי על תופעה חדשה בספרות הילדים: חגיגת מוסד הסב(ת)אות. אם תיארנו מדי פעם בשנים האחרונות את ספרות הילדים הישראלית כספרות הנכתבת לעתים בידי מי שעסוקים בעצמם ובחוויית ההורות שלהם, לא פחות משהם עסוקים בילדים (ולעתים אף יותר), הרי שעתה, עם התבגרותם של כמה כותבים מרכזיים והפיכתם לסבים וסבתות, נתחיל כנראה לפגוש ספרות ילדים שמפנה את הזרקור אל חוויית הסבאות והסבתאות. ממש כמו בספרות הילדים העסוקה בחוויית ההורות, תימדד גם ספרות הסבים והסבתות ביכולתה לראות את הילדים (הנמענים הרשמיים שלה) לצד העיסוק בעצמם ובבני דורם. מבין שני הספרים החדשים שנסקרים כאן, אחד עושה זאת בהצלחה יתרה והשני למרבה האכזבה נכשל כישלון צורב.

להבהרת החידוש שבהנכחת מוסד הסב(ת)אות בספרות הילדים הישראלית, נתחיל עם מעט היסטוריה. ספרות הילדים העברית אינה משופעת ב"סיפורי סב(ת)א". שלא כמו ברבות מארצות המערב, ההתעוררות הלאומית שלנו לא היתה כרוכה בהידרשות תרבותית ערה ל"סיפורי סבתא", אותם סיפורים ומעשיות שסופרו בעל-פה בקרב המשפחה והקהילה ועברו - לפחות, על פי הטענה העממית הרווחת, מדור לדור. מגשימי הציונות בארץ ישראל לא נדרשו למסורת עממית שתייחד אותם כאומה וכתרבות. להיפך, הציונות המגשימה העדיפה לעצב לעצמה תרבות חלופית ושונה מהותית ממה שכונה כאן "גלותיות".

בניגוד לתרבות הגלותית, היתה התרבות החדשה חילונית, חקלאית, קולקטיביסטית וצעירה ברוחה. בתוך כך הודרו מספרות הילדים היישובית שתי דמויות שנכחו תדיר בספרות הילדים במערב ובספרות היהודית באירופה: סבא וסבתא. אלה לא נכחו בספרות הילדים הארץ-ישראלית לא כדמויות פעילות בעלילה, ואף לא בתפקיד הדובר המושך בחוטי הסיפור, ומעבירו באהבה לקוראים הצעירים.

אם הסבים נכחו, תפקידם היחידי כמעט היה תפקיד לא אטרקטיבי, של מי שמייצגים בזיקנתם, באי-ניידותם, בשפתם הזרה ובתרבותם הסגורה והנוקשה, את הגולה. הסבים היחידים שבכל זאת הופיעו כדמות חיובית בסיפורי הילדים בתקופת היישוב היו חקלאים ותיקים בני ההתיישבות העובדת, דוגמת סבא אליעזר הזכור לטוב מ"אליעזר והגזר" מאת לוין קיפניס, שראה אור לראשונה בשנת 1930.

שינוי חד ביחסה של ספרות הילדים לדור הסבים התרחש בזמן השואה, כשידיעות על המתרחש באירופה החלו להגיע ארצה. לנוכח החורבן, החלו להתפרסם סיפורי סבים נוסטלגיים וכואבים על ילדות אידילית בגולה, וניתן פתחון-פה ראשון ל"סיפורי סבתא", כלומר למעשיות בעלות ניחוח "גלותי".

לצורך ענייננו, די להזכיר כאן את "שמלת השבת של חנה'לה" (מאת יצחק שויגר, דמיאל), שראה אור לראשונה בשנת 1937 ונהפך בשנות המלחמה והשואה לאחד מסיפורי הילדים המוכרים והאהודים ביותר. הסיפור מגשים, הן בצורתו הספרותית (מעין מעשייה יהודית שעוברת מדור לדור) והן בעלילתו (ילדה ארץ-ישראלית שמסייעת לפחמי הזקן, הגלותי, לשאת את מסעו הכבד), את האמפתיה החדשה כלפי הגולה, שהמחנכים והסופרים רצו לעורר בקרב ילדי הארץ לנוכח חורבנה של יהדות אירופה.

גם בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נעדרו סבים וסבתות מספרות הילדים העברית, אולי משום שבתקופה שלאחר השואה דמויות אלה לא היו חלק מהנוף המיידי ברבות מהמשפחות בישראל. הילדים מיעטו לשאול, וההורים לא מיהרו לספר ולהזכיר. מעניין ששתי סבתות שבכל זאת הופיעו בתרבות הילד הישראלית היו "גלותיות" באופיין: האחת במשחק האצבעות הידוע "סבתא בישלה דייסה", שמשחקים עד היום עם פעוטות; והשנייה, "סבתא סורגת", אותה לולאת גומי או חוט צמר שעליה מופעלות שלל מניפולציות ביצירת קשרים וירטואוזיים, שנפרמים ומסתבכים חליפות.

עתה, כעבור כששים שנה, כאשר "ילידי הארץ" שבילדותם נחגגו כל כך כסמל המדינה הצעירה נעשים בעצמם לסבים ולסבתות, מגיע אולי גם תורו של דור הסבים להגיד את דברו. ואכן, כבר בשם ספרה החדש של אלונה פרנקל, "סבתא של נפתלי בישלה דייסה", ניכרים, בהומור אופייני, סימני הזמן.

במקום ה"שלום, אני אמא של נפתלי", הקול הדובר המוכר לכל מי שליווה את סדרת הספרים הפופולרית של אלונה פרנקל, מופיעה עתה בכותרת דווקא סבתא של נפתלי; ולא סתם סבתא: סבתא שמתכתבת עם סבתא שנוכחת בילדויות רבות בישראל זה כמה דורות.

כדרכה מנצלת פרנקל את פוטנציאל הציטוט הספרותי גם כשמדובר בספרות לפעוטות החפים לכאורה מהשכלה ספרותית נרחבת. מתוך ההנחה שכל ילד בישראל מכיר את "סבתא בישלה דייסה", ולא פחות מכך את "סיר הסירים" שלה, היא יוצרת בספרה החדש הכלאה מצחיקה ואינטליגנטית של שניהם. התוצאה היא סיפור פעוטות מורכב ועשיר, ובה בעת פשוט ומצחיק, נעים להקראה, מתגמל מבחינה מילולית, מפעיל את כל החושים (ובעיקר את בלוטות הרוק) ומהנה מאוד.

זיהויה של פרנקל, הפעם עם דמות הסבתא שבסיפור, מרומזת בעדינות, בתחילת הסיפור ובסופו, והפעם באמצעות סיפור מסגרת קטן, וכמובן באמצעות המניפולציות הספרותיות היצירתיות שהיא וסבתא מפעילות במהלך הספר על משחק האצבעות המוכר.

הנה תחילת הסיפור: "פעם אחת ישבו בצוותא נפתלי וסבתא. סבתא של נפתלי אחזה בכף ידו של נפתלי ושאלה ברכות: 'אצבעות קטנות חמודות ומתוקות שלי, אולי אתן רעבות?" האצבעות הקטנות מסרבות בזו אחר זו (ובדרך מתרגלים כמובן את שמות האצבעות) לדייסה המתוקה של סבתא (ופרנקל הוסיפה לטובתנו את המתכון). כל אחת מסרבת, באמצעות דרישת שלום מהנה לספרות הפעוטות המוכרת: האגודל רוצה דווקא "לשתות את המיץ של מיץ פטל הארנב"; לאצבע מתחשק "לכרסם את הגזר של סבא אליעזר"; והאמה מעדיפה דווקא את השטרודל של כיפה אדומה. האצבעות מפרות כמובן את מהלך העלילה ה"תקין", ופותחות פתח לסיפור חדש, שבסופו כולן יחד יוצאות שבעות ומרוצות. וגם נפתלי כמובן, שהולך עם סבתא לקנות פיצה.

ההקבלה בין דמות הסבתא, בוראת הסיפור הפיקטיווית, לבין יוצרת הספר, מזכיר מאוד עוד "סיפור סבתא" מצוין שראה אור בחודשים האחרונים, וגם הוא נכתב בידי סופרת ילדים אמונה מאוד: "מעשה בשרביט קסמים", מאת נירה הראל (עם עובד. הספר מלווה באיוריו של דני קרמן). גם בספר זה הזיקה הייחודית שבין סבתא לנכדה הוא למעשה עילת הסיפור (לטרנד הס(ת)באי נוסף ממש בימים אלה גם ספרו החדש של מאיר שלו, "הגשם של סבא אהרן", בהוצאת עם עובד).

דומה שזיקה אוהבת של סב לנכדתו הוביל גם לכתיבת הספר "חיית המחמד של עופרי", מאת א"ב יהושע. ואולם בעוד שפרנקל קשובה כל העת לצרכיהם וליכולותיהם הספרותיים של קוראיה הקטנים, יהושע מתעלם מהם לחלוטין. אולי משום שככותב לקטנים הוא טרם סיגל לעצמו את היכולת לדמיין קהילת קוראים אנונימית ולהשתחרר מהמאזין הפרטי, המשפחתי, שנענה לכל סיפור של סבא באהבה גדולה.

ספרו של יהושע סובל מליקויים ברורים כל כך, שדומה כי לו נכתב על ידי סופר פחות מרכזי, היו מתוקנים בשלב העריכה. העיקריים שבהם: ארכנות לא מוצדקת, הומור לא עקבי, ובעיקר טיפול תמוה ואפילו מטריד ביחסי הסבים עם בניהם (ההורים) ובינם לבין עצמם.

הנה הסיפור: עופרי רוצה חיית מחמד כי לכל הילדים בכתה יש. כאן מתחיל תיאור מתנחמד אך מייגע למדי, ומאוד סימפטומטי: "ללימור היה כלב בולדוג ידידותי, לגידי פודל עצבני, לסיוון חתולה מנומנמת, לחומי ארנבת ביישנית, לטלי אוגר זריז בכלוב, לשרון תוכי שיודע להגיד 'הנה שרון באה' ואפילו אורלי החזיקה שני דגי זהב בצנצנת ישנה. רק לעופרי לא היתה שום חיית מחמד" (העמוד הפותח).

בשלוש הכפולות הבאות, העמוסות מדי, מתוארים מאמציה של עופרי לשכנע את הוריה לאמץ כלב. רק בכפולה הרביעית מתחילה העלילה לזוז: "אבל היה עוד מישהו שהאזין לשיחה בין עופרי להוריה, ולמרות שכאב לו הוא שתק ולא אמר מלה". זה היה סבא, "אבא של אבא, שמפעם לפעם בא אחר הצהריים אל הבית של עופרי, כי סבתא לא שמחה שהוא נשאר בבית".

עכשיו מסופר לנו שסבא מפריע לסבתא במשחקי המחשב שלה, ולכן היא שולחת אותו החוצה לטיול. אין ספק שבהקשר המשפחתי המצומצם, הנמקת הביקור היומי הזה אצל הנכדה משעשעת מאוד, וגם הקוראים המבוגרים שבחבורה, אלה שקוראים את הסיפור באוזני הקטנים ושמייחסים ליהושע את תפקיד הסב (קישקה צייר אותו דומה למקור), מקבלים בסלחנות את התפקיד הסמרטוטי שהוא הקצה לעצמו בסיפור. לקוראים הקטנים, לעומת זאת, כבר בשלב הזה לא כל כך נוח. אי-הנוחות תלך ותגדל, ביחס ישר לפיחות במעמדו של סבא, עד לסצינה הדרמטית (והגרוטסקית?) בסוף הספר, שבה הוא כמעט חוטף מכות מבנו.

הנה ההמשך על פי הסדר: כשסבא חוזר הביתה הוא משתף את סבתא במצוקתה של עופרי וסבתא מחליטה לעשות מעשה. היא תחפש את סבא לכלב, והוא, ככלב נאמן, ישמח את נכדתו האהובה. עתה בא תיאור ארוך ופרטני מדי של תהליך הפיכתו של סבא לכלב משכנע. למחרת, סבא המחופש לכלב לא מערים על עופרי, אך מצליח להטעות את ההורים שלה. כשהם מגיעים הביתה הם מוצאים להפתעתם את ביתם יושבת במיטה עם כלב גדול ושעיר. שיאה של הסצינה: "אבא לקח מקל גדול ונופף אותו מול הכלב, אבל זה לא נע ולא זע". בדיוק ברגע זה, כדאוס אקס-מכינה, מופיעה סבתא בדלת ורועמת: "תניח מיד את המקל, בן. אתה לא מבין את מי אתה עומד לגרש. הרי זה סבא". אחרי הסצינה המבעיתה (מצחיקה?) הזאת, אמא ואבא לומדים לקח. בסוף הטוב של הסיפור הם מבקשים סליחה, וקונים לבתם כלבלבון קטנטן.

אין ספק שיהושע קיווה לספר סיפור מצחיק שמציג את כל המבוגרים כמגוחכים, אבל התוצאה רחוקה מאוד מכך. אפילו ההומור הקריקטוריסטי המצוין של המאייר מישל קישקה לא מצליח למתן את תחושת הפלצות המתלווה לסצינות האחרונות. לקורא הקטן, בן השלוש-ארבע, יותר מדי אנשים חשובים בחייו יוצאים כאן נלעגים: אמא, אבא וסבא, ובעצם גם סבתא. שלא כאלונה פרנקל, יהושע לא היה קשוב לקריאה האנונימית הזאת. התוצאה היא מתנה אישית מוצלחת של סבא לנכדה אהובה. לה ולה בלבד.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ