שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

רק עתה, במלאות שנה למותה של אמי, מבקרת הספרות והמתרגמת עדה צמח, מתוך הררי המחברות, התיקים, הדפים והפתקאות, אלפי הפתקאות, אפשר להתחיל להבחין בין מה שפירסמה לבין מה שלא מצאה לנכון לפרסם. היא מעולם לא חשבה להשליט סדר בערימות האלה, ואולי חשבה אך לא הספיקה. כי מותה בא לה "באמצע", בעודה שוקדת על קריאותיה, כתיבותיה ותכניותיה. בעזבון הזה מצויות כמה רשימות קצרות בעניינים שונים, שאחדות מהן לא מסרה לפרסום מפני שהן "אישיות מדי". פנינה אחת אישית כזאת, שכתבה באמצע שנות השמונים, אני מביא כאן לזכרה ולזכר אמה-סבתי, חנה סמילנסקי-צמח. יורם ורטה

בקרון הרכבת בדרך מוונציה לפדואה, רוצה לראות שם את שראה פרוסט בג'וטו. מכינה עצמי לפגישה זו, משתדלת להוליך מחשבותי אל אותן דמויות נשים כבדות שבארנה - את מי מהן מזכיר פרוסט? את הקאריטס, זו שדמיון יש בינה לבין הנערה המבשלת בקומבריי; אבל את מי עוד? איני זוכרת ואיני מצליחה לזכור.

פניה וכל גופה אומרים ליאות. הרבה שנות עמל, אני מהרהרת ביני לביני, ומסתכלת בפני שכנתי. עיניה מחייכות אלי, ובידה היא מנפנפת כבמניפה, כמו אומרת לי חם, חם מאוד. ואני מהנהנת לה בראשי. מולי נכנסת ר' חברתי בשיחה עם איזה תייר גרמני חסון ואדום לחיים. ואני שולחת שוב מבטי אל שכנתי. עכשיו מתברר לי שאינה לבדה; פונה היא אל פנים הקרון ואומרת משהו. נער קטן, שחרחר, כבן שמונה או עשר, קם מאצל החלון וניגש אליה. שוב היא אומרת משהו, והנער מתכופף ומוציא מתחת למושבה ג'ריקן קטן של פלסטיק, מושיט אותו לזקנה, והיא שותה. הצטיידו בג'ריקן מים, אני אומרת לעצמי, ודאי מסע ארוך לפניהם; אולי נוסעים אל אבא, שמצא עבודה בצפון, אולי אפילו בגרמניה.

ופתאום, לפתע פתאום, אני שומעת בקרבתי, ממש שומעת לידי קול מוכר אומר לי: "אטה בבושקה סבנוקום יידוט נה דאטשו" (זו סבתא נוסעת עם נכדה למעון-קיט). כולי נרעשת. איזו סבתא? איזו דאצ'ה? והקול, הקול הזה של מיהו? מנין הוא בא? לפתע פתאום, איני יודעת איך, לפתע פתאום אני יודעת - זו אמא שלי. זה קולה של אמא, שכך אמרה לי פעם - "בבושקה סבנוקום יידוט נה דאטשו". אבל למה היא אומרת כך? ולמה עכשיו? למה בבושקה ודאצ'ה ונכד? מנין באים אלה? אינני יודעת. אולי מסיפור אחד של צ'כוב, אינני יודעת איזה, סיפור שוודאי אהבה והיתה קוראת לי אותו. או אולי היא סיכמה ואמרה כך את הדברים לאחר הקריאה? אינני יודעת. אני רק חשה בה כאן בקרון, ממש כאן לידי, ומעולם לא היתה אמא שלי, אחרי מותה, קרובה כל כך אלי. מעולם לא נגעה בי ככה נוכחותה, ומעולם לא חשתי כך בהעדרה כמו שחשתי פתאום עתה ברכבת לפדואה.

הפניתי את ראשי הצדה, שחברתי לא תבחין בהתרגשותי. הרכנתי את ראשי והסתרתי את פני. היתה דממה, והייתי לבדי. ופתאום שוב אני שומעת מקרוב קול רוסי אומר: "פראסטיטיה, פראסטיטיה פז'לואיסטה" (סלחו, סלחו בבקשה). ואני נושאת עיני ורואה לפני בחור בלונדי, גבוה ורחב כתפיים, מפלס לו דרך במסדרון הצפוף; בחור רוסי מחייך בלבביות, שולח שתי ידיו וחוזר ואומר: "פז'לואיסטה, פראסטיטיה, פראסטיטיה". אמא שלי כבר אינה עמי; נראה שהרוסי המציאותי הזה הניס אותה.

למה באה ככה המציאות ביני לבין אמי? למה האפילוג הוולגרי הלא-דרוש הזה? אני מהרהרת והרהורי נודדים ובאים שוב אל פרוסט. לא אל הקאריטס בארנה, אלא אל מרסל ואל סבתא שלו ואל בלבק ואל "הסירוגין של הלב"; הסירוגין של הלב שנתרחשו גם בי זה עתה. ושוב נתחווה לי מתוכי ומעצמי כמה הכל Juste בדפים אלה של פרוסט, וכמה גדול הממש המרטט בהם. כן, בפירוש ממש; ממש באותיות וממש בסימנים וממש במסומנים, על אפן ועל חמתן של כל התורות הלינגוויסטיות שמילאתי כרסי בהן. ממש גדול, קיים ועומד בתוך הכתוב ומחוץ לכתוב ומעבר לכתוב, וכונס אל תוכו ברחבות לבו גם את נסיוני שלי הממשי, כווריאציה קטנה על מנגינתו האדירה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ