שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הכישרון המופלא של הבריטים להפוך תבוסה לניצחון מיתולוגי

במאי 1940, במבצע צבאי הירואי, חולצו 300 אלף חיילים בריטים וצרפתים מן העיר דנקרק, שחיילי גרמניה הנאצית שועטים לעברה. סיפורו של המבצע הזה, שבעיני רבים איפשר שנים אחר כך את הכנעת גרמניה, מובא בספרו החדש של ההיסטוריון יו סבג-מונטיפיורי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי שאלתיאל

קשה להפריז בחשיבותו של מבצע הצלה נועז זה בתולדות המאבק של העולם החופשי בנאציזם ובבעלי בריתו; עם זאת, דנקרק אינה רק פרק יחיד ומיוחד בהיסטוריה הצבאית של מלחמת העולם השנייה. כבר בימי מבצע ההצלה עצמו הונחו היסודות הראשונים להתגבשותו של סיפור דנקרק כמיתוס מחולל רב-עוצמה. ראוי איפוא לפתוח סקירה זו בדברי רקע קצרים.

*

במאי 1940 התבהרו תוצאות הלחימה של צבאות גרמניה במערב אירופה; למרבה האימה, התברר אז כי צבא צרפת לא יעמוד במתקפה, וכי לא ירחק היום שהמדינה כולה תיכבש. גם גורלן של שאר המדינות באזור כבר היה ברור. ובשעה שכוחות גרמניה שטפו את היבשת, בבריטניה התחלפה ההנהגה. נוויל צ'מברליין, ששמו נקשר למדיניות הפיוס, הורחק מכסא ראש הממשלה, ובמקומו בא ווינסטון צ'רצ'יל, מתנגד נחרץ של מדיניות מינכן.

צ'רצ'יל היה לראש ממשלה, אך בקבינט עצמו כיהנו עדין שרים שלא איבדו תקווה להגיע לפשרה עם היטלר ועם בעלי בריתו: צ'מברליין הכעוס והדחוי, אך בעיקר מי שהיה מועמד לראשות הממשלה, שר החוץ הלורד הליפכס. בשעה שצבאות צרפת ובריטניה ניסו להדוף את הטנקים הגרמניים, התנהלו בקבינט ויכוחים ועימותים לוהטים.

הליפכס ניסה לשכנע את עמיתיו, כי יש עדיין אפשרות להיחלץ ממלחמה ארוכה ונוראה, ולהגיע לפשרה עם היטלר. הוא היה משוכנע שבניטו מוסוליני, הדיקטטור האיטלקי, הוא מפשר טוב ורציני, שיוכל להביא להסדר המקווה. צ'רצ'יל נאבק בלהט נגד מגמה זאת, אך התקשה לשכנע את חבריו כי עדיין לא הגיעה שעת ההכרה בתבוסה; הכניעה, אם יבוא זמנה, תתרחש רק לאחר שאחרון חייליה של בריטניה ייפול בשדה הקרב. תיאור הפגישות הבהולות והגורליות של הקבינט הבריטי הוא רקע נפלא ומרתק לסיפור הקרבות שמגולל הספר הגדול והמורכב הזה.

ייחודו של הספר שכתב ההיסטוריון יו סבג-מונטיפיורי, בניסיונו לחלץ ממיתוס דנקרק את הגרעין ההיסטורי. אין הוא מנסה לסתור את הטענה שחילוצם של מאות אלפי החיילים אכן היה מעשה רב-הוד וחשיבות, שהבטיח את יכולת הלחימה של בריטניה עוד יותר משנה, עד להצטרפותה של ארה"ב. אין הוא גם מעלים ומסתיר את גילויי ההקרבה ואומץ הלב של חיילים ומתנדבים רבים, ששטו בסירות קטנות וגדולות אל החוף והצילו בחירוף נפש חיילים מותשים ומובסים. ועם זאת, ההתרכזות במבצע ההצלה עצמו, טוען המחבר, מחזקת את הנטייה לספר את מה שאירע בדנקרק כאירוע "נסי", שהתערבה בו "אצבע האלוהים", נטייה המתגברת בשל כישרונם המופלא של הבריטים להפוך תבוסות מצלצלות לסיפורי גבורה מדהימים.

כך, למשל, בתיאורים הנפוצים של אירועי דנקרק נשמר מקום של כבוד לפקודה של היטלר לחייליו השועטים, לעצור את הטנקים הפורצים קדימה להפוגה של מנוחה והתארגנות; אין ספק שהחלטה זו נוצלה בידי הכוחות הנצורים על החוף להימלטות והתחמקות. היסטוריונים של המלחמה מתארים את פקודתו הגורלית של היטלר כאות ומופת לטענתם, שמעורבותו של היטלר בהכרעות הצבאיות היתה גורם מחבל בניהול המלחמה.

סבג-מונטיפיורי טוען כי ייתכן מאוד שהתערבותו של היטלר בעניינים צבאיים מובהקים פגעה בכוח הלחימה של צבא גרמניה, אך לדעתו ההחלטה לעצור את שעטת הטנקים לפני דנקרק אינה מעידה על כך כלל. הוא מוכיח כי מי שעצר את הטנקים לשהות של מנוחה והתארגנות היו הגנרלים הגרמנים עצמם. היטלר קיבל בסופו של דבר את הכרעתם, והורה על כך לאחר שהצבא עצר בעצמו, בלא כל פקודה מברלין. התיאור השגוי של האירוע התקבע, טוען המחבר, משום שהוא עולה בקנה אחד עם הנטייה לייחס לפרשת דנקרק משמעויות מיתיות. בתוך תיאור מיתולוגי זה, מתפרשת הכרעתו הלא-מובנת של היטלר כמעשה של התערבות אלוהית, בבחינת הקשיית ליבו של פרעה.

*

מי שסייע מאוד להתגבשותו של מיתוס דנקרק היה צ'רצ'יל עצמו. באחד מנאומיו הסוחפים והמזהירים לאחר החילוץ בדנקרק, הוא אמר אמנם כי אין מנצחים מלחמה בנסיגות, אך עד מהרה נטש קו מתנצל זה, וקרא לבני עמו לשאוב מסיפור החילוץ כוחות חדשים להמשך המאבק. צ'רצ'יל השכיל לחלץ מדנקרק עוצמות חדשות, ומאז ועד היום שבים ונדרשים לסיפור ההירואי הזה היסטוריונים, חוקרים, אך גם אמנים וסופרים (למשל איאן מקיואן בספרו המסעיר "כפרה").

סבג-מונטיפיורי טוען כי ימי דנקרק יישארו לנצח בתחום המעורפל של המיתוסים ההיסטוריים, אם נוסיף ונמקד את מבטינו רק בפעולות ההצלה מן העיר עצמה. לטענתו, דנקרק לא היתה נס אלא סיום מוצלח של עמידה צבאית איתנה, אשר גיבשה את התנאים לבלימת הצבא הגרמני ולהכשרת הפינוי המואץ בתנאים הדרושים. לכן הוא מתפנה לתיאור הפינוי עצמו רק בפרקיו האחרונים של הספר, ואת עיקר מחקרו הוא מייחד לחשיפת המהלכים הצבאיים מראשית פלישתה של גרמניה למערב אירופה ועד להתייצבות כוחותיה בפאתי דנקרק והעיירות הסמוכות לה. עיקר עניינו של הספר איפוא במהלכים הצבאיים, אך המחבר משכיל להעמיד את הרקע המדיני לאירועי המלחמה. כך, למשל, הוא נפנה לפרטי המגעים של צ'רצ'יל עם ראשי המדינה בצרפת, כשהוא מנסה להסביר מדוע וכיצד כשלו כוחות צרפת מלהציב מכשולים של ממש בפני הצבא הגרמני.

בכתיבתו של סבג-מונטיפיורי הופכת המערכה, שסיומה בדנקרק שלחופי האוקיינוס, מסיפור הירואי של נסיגה נסית להישג צבאי רב חשיבות, שלידתו ביכולת צבאית לא מובטלת ובלחימה נחושה. הצלחתו של הצבא הבריטי להאט את התקדמות הצבא הגרמני נרקמה מעשרות מערכות וקרבות, שכל אחת מהן בלמה לזמן מה צבא נמרץ ויעיל, שביקש לסיים את המלחמה במתקפת בזק אחת. לכן, גם אם הספר מתמקד בסיפורם של לוחמי בעלות הברית, מפעם לפעם הוא מפנה את הזרקור גם לכיוונם של חיילי גרמניה. כך, למשל, כשהוא מתאר פעולות טבח קשות ואכזריות של חיילי אס.אס בחיילים ובאזרחים במהלך התקדמותם, הוא פונה ליומנים, מכתבים וגם לפרוטוקולים של בתי משפט, המתארים כיצד נראו הדברים מן הצד השני.

*

משהושלמה מלאכת הפינוי וההצלה, אפשר היה לעמוד על הישגיה. צבא המוסיף להילחם אינו יכול לשאת את "חרפת" הנסיגה והמנוסה, והבריטים מצאו דרכים, כאמור, להתעצם מדנקרק. כאשר סבג-מונטיפיורי דן בשרשרת האירועים, משעה לשעה, הוא נפטר מן הפירושים המוטעים שהסתפחו לדרמה עם הזמן.

משדה המערכה, בימים הקשים ההם של מאי 1940, מתבהרת גם משמעות ההכרעה לסגת; החיילים שניסו לבלום את הגרמנים לא חשבו שכל תפקידם הוא לעצור את השעטה ולהכשיר את התנאים לנסיגה: הם לחמו כדי לנצח. גם המנהיגים התקשו מאוד להורות למפקדי הצבא לסגת. הם היססו והסתייגו, בגלל המשמעות שתיוחס לנסיגה במסכת היחסים בין צרפת לבריטניה. הם השתהו גם משום שחיילים אינם אוהבים לסגת.

אך בעיקר הם התקשו להכריע, משום שלא תלו תקוות מרובות בהצלחת המבצע. בתחזיות הוורודות ביותר, חזו גנרלים אופטימיים כי חילוץ מוצלח יסתיים בהצלתם של 45 אלף חיילים. מבצע החילוץ והנסיגה איפוא הצליח מעל ומעבר למשוער: הנתונים אמנם לא ברורים עד עצם היום הזה, אך גם הממעיטים טוענים כי לפחות 315 אלף חיילים ניצלו.

ספרו של סבג-מונטיפיורי אינו תיאור היסטורי "מלמעלה" של מערכה צבאית קשה וחשובה. הוא יורד אל הלוחמים עצמם ומתאר את שלבי הנסיגה של הצבא הבריטי, כמעט כפי שהם משתקפים מן השוחות. הוא מתאר תנועה של גייסות ודיביזיות, אך מגיע לשיאו דווקא ברמת הכיתה הלוחמת ואף בתיאור מעשה הגבורה של החייל הבודד.

דנקרק של סבג-מונטיפיורי אינו ספר שגרתי המתעד היסטוריה צבאית גם במובן נוסף: מלבד רצונו לחשוף פרשה מרתקת, הוא מבקש גם להנציח, להעמיד אנדרטה לחיילים שהצטיינו בקרב, שנפלו במלחמה או בשבי. בניגוד להיסטוריונים קרים ו"אובייקטיביים", סבג-מונטיפיורי לא מסתיר את כעסיו ואת טינותיו: הוא כועס על פוליטיקאים ועל גנרלים, אך בעיקר הוא כועס על הצרפתים, על מפקדי הצבא הנרפים שלהם, על מנהיגיהם החלושים והבוגדניים, וגם על החיילים הפשוטים הנסים מן המערכה בלא בושה, סותמים את הדרכים ומפריעים לבריטים האמיצים והנחושים לבצע את מלאכתם הקדושה.

ספרו של סבג-מונטיפיורי אינו ספר קל לקריאה, והמבקש לרדת לעומקו ולדלות ממנו את עושרו הרב, נדרש לקריאה זהירה ואטית מאוד. הספר מלווה במפות מורכבות אך בהירות, המעשירות את התיאור המחקרי. יחד איתן, הופכת הקריאה בספר למסע מפרך וכואב ברחבי צרפת ובחזיתות השונות של המלחמה, מסע שנשמעים בו הדי הפצצות והירי, וגם אנחות הפצועים.

פרופ' אלי שאלתיאל הוא עורך סדרת העיון "אפקים" בהוצאת עם עובד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ