בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאו דזה דונג, כפי שהכירה אותו כובסת התחתונים

הביוגרפיה המונומנטלית של מנהיג סין הקומוניסטית, מאו דזה דונג, היא חלק מתהליך "ההאנשה" שעובר השיח ההיסטורי: היא מספרת את ההיסטוריה דרך הפסיכולוגיה של העריץ, ומזניחה הקשרים ותהליכים היסטוריים רחבים. אהרן שי מנסה להסביר מדוע בכל זאת הפכו פניו של העריץ הסיני למותג בינלאומי, כמעט כמו קוקה קולה

תגובות

מאו: הסיפור הבלתי נודע ג'ונג צ'אנג וג'ון הלידיי. תירגמו מאנגלית: עידית שורר והדסה הנדלר. הוצאת ספרית מעריב, בשיתוף הוצאת דביר, 860 עמ', 98 שקלים

באחרונה הכתיר "מוסף הארץ", במדורו ועדת המדרוג, את עטיפת התרגום העברי של הספר "מאו: הסיפור הבלתי הנודע", כעטיפה הגרועה של השנה; ואולם אם בדירוגי עטיפות מעין אלה יכול כל בר-בי-רב לחרוץ דין לכאן או לכאן לאחר מבט חטוף, סקירת הספר הזה עצמו, על 860 עמודיו, איננה מלאכה קלה, ויש לעשותה בזהירות רבה.

מחיצה גבוהה מפרידה בין הביוגרף לבין ההיסטוריון החוקר; בעוד הראשון מנסה כמיטב יכולתו להתבונן באישיות הנסקרת, על רבדיה הפסיכולוגיים הדקים, לפרוש אותם בפני הקורא ולנתחם, עבור ההיסטוריון, החוקר את תהפוכות התקופה הנסקרת, אין הביוגרפיה האישית אלא רכיב אחד, ולאו דווקא המרכזי והחשוב מכולם, בסיפור שהוא כותב. ספק רב עוד יותר, אם ביוגרפיה הכתובה בידי מי שהיה קורבן של מושאה (כפי שהיתה מחברת הספר, ג'ונג צ'אנג), היא זו הדרושה לנו כדי להגיע להבנה ראויה של התהפוכות ההיסטוריות.

אבל דומה כי תהליך "ההצהבה" הפוקד את מחוזותינו, תהליך שעיקרו התמקדות ב"אישי" וויתור על כל ניתוח של תהליכים עמוקים (כלכליים, דמוגרפיים ואקולוגיים), מתרחש לא רק בעיתונות ובשיח הפוליטי, אלא חודר גם אל השיח ההיסטורי. כך רואה עצמו לא פעם העיתונאי כשיר לבוא במקום ההיסטוריון, ואין לתמוה שזה האחרון, מצידו, פורץ מזומנות לתחומו של הראשון. תהליך ההאנשה הזה של ההיסטוריה, הבוחר לספר את סיפורה דרך אהבות או שנאות אישיות, הביא את מחברי הספר הזה לראיין, בין השאר, אפילו את מי שכיבסה את תחתוניו של מאו, ולגבות ממנה את זיכרונותיה ואף את תובנותיה מחוויה מרגשת זו. בספר הזה, אם כן, דומה כי גבר העיתונאי על ההיסטוריון, וזהו חסרונו העיקרי.

*

מאו דזה דונג נולד בשנת 1893 ונפטר בשנת 1976, בגיל 83; משנות השלושים של המאה הקודמת ועד סמוך ליום מותו, הוא חרט את שמו על דפי האבן של ההיסטוריה הסינית כפי שעשו לפניו רק הבולטים בקיסרי סין.

בספר שלפנינו יכול הקורא ללמוד על ילדותו ועל בחרותו, על הצטרפותו למאבק הפוליטי בסין ועל התככים במפלגה הקומוניסטית הסינית. כמחצית ממנו מוקדשת לתקופה שקדמה לעליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון, ואילו המחצית השנייה דנה בפרטנות בעשרים ושש השנים שבהן שלט מאו בסין העממית.

אבל השאלות העיקריות הכרוכות בדמותו של מאו ובמקומו בהיסטוריה אינן זוכות לתשובה בספר. מה באמת היתה השפעתו האישית של מאו, האדם והמנהיג, על מהלך ההיסטוריה? איזה רישום הותיר עליה ועד כמה היה הוא עצמו תוצר של המציאות הכלכלית, האקולוגית, הדמוגרפית, אך גם הפוליטית, בתוך סין ומחוץ לה?

שנה לאחר מותו של מאו יצא לאור באוניברסיטת קיימברידג' ספר הכולל עיונים מאת מיטב חוקרי המנהיג הסיני; אלה ניתחו את מאו הרב-ממדי: הפילוסוף, המרקסיסט, הפוליטיקאי, החייל, המורה, הכלכלן, הפטריוט, המצביא. כי גם אם לא בכל התחומים האלה אמנם הצטיין מאו, בכולם הוא הותיר את רישומו, וברחבי העולם כולו: דיוקנו הוא הרי עד עצם היום הזה מותג ("אייקון") עולמי, לא פחות מסמלה של קוקה קולה או מפניו הצעירות של צ'ה גווארה. מאו, אם נרצה ואם לא, העניק השראה לחולמים ולוחמים על פני עשרות שנים, ואין להבין תנועות שחרור, מעזה ועד להרי נפאל, בלעדיו.

מאו גם הציב טריז ומחסום בפני שתי ענקיות העולם הדו-קוטבי של המלחמה הקרה, והעביר למנהיגיהן מסר ברור: אין דרי העולם השלישי חייבים להתפלש בעפר רגליכם. רק סטלין סיני, תככן, אפל, חסר לב ורחמים, מסוגל היה לצקת תוכן ברעיון של סין חדשה ומתעשתת, ובתיזת העולם השלישי. רק הוא יכול היה לבחוש, לבעוט, להטעות, להוליך שולל, להבטיח ולא לקיים, אך בה בעת לחולל תמורות ולבנות תקווה. מאו היה, איפוא, בשביל אנשים לא מעטים, אור בקצה המנהרה. היסטוריון אינו יכול להתכחש לעובדה זו; הוא חייב לבחון גם את הרכיבים ההיסטוריים הכלולים בדימויים, בהערכות שגויות, במיתוסים ואפילו בדיס-אינפורמציה, אם סבור הוא כי אלה היו בבחינת מעצבי מציאות.

אך יותר מכך, ההיסטוריון אינו רשאי להתעלם מהקשרים היסטוריים רחבים; דומני, למשל, כי לא רבים מקרב הקוראים הנחשפים לראשונה לסין ולהיסטוריה שלה באמצעות ספריה של ג'ונג צ'אנג, מודעים לסבל ששרר בארץ זו ערב עליית הקומוניסטים לשלטון, לתנאי הרעב שהגיעו עד לקניבליזם במלחמת העולם השנייה (וזאת לאו דווקא באזורים שבהם שלטו הקומוניסטים). האם, לפיכך, היה פולחן מאו (המתקיים גם כיום, אם כי בדרך שונה) כל כולו פרי של כפייה מצד השלטון?

מעטים אולי מודעים לכך שלאורך מאות שנים, הן בתקופות הקיסרויות למיניהן והן בתקופה הרפובליקאית שקדמה לעליית המשטר הקומוניסטי, היו תנאי החיים בסין קשים ומזעזעים. נוסף על הרעב, שתואר בספריה של פרל באק ובספרים אחרים, היה הניצול המיני, למשל, שגרת יומן של נשים בכל גיל. מאו היה עריץ, ללא ספק, אך הוא היה בראש ובראשונה עריץ סיני. קדמו לו אילי מלחמה רצחניים, מושלי ארץ ומחוזות ובעלי קרקעות, כספים וכוח. בתחומים האמורים ספק אם מאו חידש דבר-מה, אם יש לו זכויות על "פטנט" מפוקפק כלשהו.

האם, במלים אחרות, ניתן לראות במאו אחראי ישיר להריגתם של 70 מיליון נפש? לא נראה שכך הם פני הדברים (גם אמינותם של הנתונים המספריים שמציג הספר בספק). האם כל מקרה מוות בארץ הקשה ההיא חייב לרבוץ על מצפונו של מאו (אם היה לו כזה)? והרי היה, ועדיין יש, להיסטוריה הסינית "מהלך" משלה (כמו "מהלך ההיסטוריה הגרמנית"), ואין להסיק כי מאו בלבד הוא שהחדיר את נורמות הזוועה.

ראוי להדגיש, כי אין בדברים האלה משום הצדקה, אך על הקורא לדעת, למשל, מה היתה תוחלת החיים בסין לפני 1949 (35 שנה) ומה היא כעת (72), מה עולל האופיום, כיצד שברו ועיוותו את כפות רגליהן של ילדות כדי שהליכתן תעורר חשק בגברים, מה היה שיעור הבערות, הזנות והפשע, לפני עליית מאו לשלטון. גם מחברי הספר הזה, אגב, אף שהם מתרכזים בהעברת ביקורת קשה על מאו, נתפסים לא פעם, מבלי משים, כשהם משבחים את התנהלותו, אם בקרב זה או אחר, אם בהצלחתו למגר את נגע האופיום, ואם בהתאוששותה הכוללת של סין לאחר 1949.

*

הספר שלפנינו מונומנטלי בכל קנה מידה; 77 העמודים המוקדשים בו למקורות ביבליוגרפיים מעמידים את הקורא, גם המנוסה, כשהוא משתאה לנוכח המפעל. 500 מרואיינים (חלקם בטלפון) מארבעים מדינות, מאות ואלפי מסמכים ארכיוניים, מקורות ראשוניים ומשניים לסוגיהם בסינית ובלשונות זרות, כל אלה נמצאים בבסיס 59 הפרקים המרכיבים את הספר.

עם זאת, חלק מן המקורות לפחות ראויים לבחינה; אודות הקרב על גשר דדזה, במהלך "המסע הארוך" (מצעד נסיגה שבו הוביל מאו 10,000 לוחמים קומוניסטים מול חייליו של צ'יאנג קאי שק בשנת 1933), ועל ניתוץ המיתוס ההירואי שלו בספר, כבר נכתב רבות. אבל אחת השאלות שצריך לשאול לגבי ניתוץ המיתוס בספר, היא כמה היסטוריונים היו מבססים את מסקנותיהם על עדות של "קשישה עירנית" בת 93, מנהלת חנות טופו "קרוב מאוד לגשר", המעידה על האירוע 62 שנה לאחר שהתרחש? אם כך, אז בעוד כשלוש שנים, בשנת 2010, יוכל למשל היסטוריון צעיר לראיין עקרת בית משכונת קריית שמואל בירושלים (היום רק בת 90) על הקרב שנערך בסן-סימון בשנת 1948: היכונו אז לחידושים היסטוריוגרפיים מסעירים!

המתרגמות עשו עבודה מצוינת בתרגום הספר, וניצוחו של יואב רפפורט על מלאכת העריכה המדעית ראוי לשבח. למרות הדברים שנכתבו כאן, הספר בהחלט מומלץ. אבל כמו תמיד, להבנה שלמה נחוצה קריאה בספרי היסטוריה מאזנים.

פרופ' אהרן שי הוא ראש הקתדרה ע"ש שאול נ' אייזנברג לחקר מזרח-אסיה באוניברסיטת תל אביב; חיבר ספרים ומאמרים רבים על מקומה של סין בזירה הבינלאומית



מאו דזה דונג, הדפס של אנדי וורהול (מתוך קטלוג בית המכירות כריסטיס)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו