בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנה פרנק גרסת ה"הפי אנד"

המכתבים המצוירים ששלח אביה של לינקה לבתו הקטנה, שעה ששניהם הסתתרו מפני הגרמנים בשני עברי הריין, היו לספר שובה לב, שיר הלל לאבהות טובה ומשפחתיות

תגובות

נילי גורן, בת 74 מקרית חיים, נולדה ב-1933 בשם ז'קלין ון דר הודן. השם היה שילוב של שמות הוריה: אביה - ז'אק (יאק, יעקב), ואמה - לין. שם החיבה שלה היה לינקה. השם הזה, שם הולנדי טיפוסי, בשילוב עיניה התכולות וקשריו של אביה, סייעו להסתיר אותה מהנאצים ולהציל את חייה. סיפור השנים שבהן הסתתרה, והמכתבים שאביה היה מעביר לה באמצעות המחתרת, יוצא כעת בספר.

אם סוף הסיפור שלה היה רע, אומרת גורן, הוא היה סיפור הרבה יותר טוב. לו היתה מוסגרת לנאצים, היו המכתבים ששלח לה אביה, מכתבים נפלאים מלווים בציורים, מתחרים בפרסום שלו זכה יומנה של אנה פרנק. אבל למזלה של גורן היא, אביה, אחיה ואחיותיה, הפסידו בתחום התהילה אבל הרוויחו חיים, וחיים לא רעים בכלל.

השואה שלה, היא אומרת, היתה "כמעט שואה טובה". "אני תמיד אומרת שבשבילי השואה התחילה ביום שכיבוש הולנד על ידי הנאצים הסתיים, ופתאום גיליתי שאמא שלי מתה", היא אומרת. אמה, אגב, מתה ממחלה.

בשנה האחרונה של הכיבוש הנאצי בהולנד, ניזונה הילדה לינקה מפקעות של פרחים ומסלק בהמות, כמו כל תושבי הכפר שבו הסתתרה, אבל היא היתה חופשייה ובחיים. בזהותה הבדויה כילדה נוצרייה, ניהלה חיים רגילים פחות או יותר, חגגה את חג המולד, הלכה לבית הספר ושיחקה עם ילדי השכנים. "אבל כל הזמן דאגתי לאחים שלי ולהורים שלי וקיוויתי שהכל בסדר אתם. וגם הרגשתי שאני חייבת להיות ילדה טובה כי הייתי מודעת מאוד לסיכון העצום שמי שמסתירים אותי לוקחים על עצמם".

כאן מחלה מידבקת

גורן נולדה באוטרכט במאי 1933, בת רביעית למשפחה שעדיין מונה ארבעה אחים: האני (חנה) - כיום בת 85, מתגוררת בהולנד, שאליה חזרה מישראל בעקבות האהבה; ברט (ברוך) - בן 83, גר בכפר סבא; רחל - בת 78, גרה בכפר גמלאים, ולינקה.

לינקה היא אשה יפה, בעלת עיני תכלת קורנות, המרבה לחייך. היא ובעלה, ששון גורן, כימאי אורגני עצמאי, מתגוררים בדירה צמודת-גינה פורחת, ברחוב שקט בקרית חיים. זהו בית מזמין אורחים, שקירותיו מקושטים במזכרות מהולנד ובעיקר בתמונות שמן יפות מאוד שצייר אביה של גורן. לזוג שלושה ילדים ושישה נכדים.

ללינקה היה אבא יוצא מן הכלל, מכמה בחינות. בהולנד הוא היה וטרינר, שעבד גם במחקר בבית חולים. בארץ היה חוקר נחשב ומרצה מוערך בתחומי הרפואה והביולוגיה, שלימים היה חתן פרס ישראל הראשון לחקלאות, פרס שקיבל מידיו של דוד בן גוריון. הוא היה אדם חם, בעל מספר עצום של ידידים וחברי נפש, מכרים ומוקירים, שבזכות הערכתם כלפיו הצליח להציל את חייו ואת חיי ארבעת ילדיו, שכולם זכו לצאת שלמים ובריאים מהמלחמה ההיא.

לינקה היתה בת שש כשהמלחמה פרצה. כשהיתה בת שמונה, הבינו ההורים שיש להבריח את המשפחה כולה מאוטרכט. "אבא שלי גויס כווטרינר לחיל הפרשים. את מבינה איזה צבא נפלא היה להולנד, שעוד היה בו חיל פרשים? אני גם זוכרת ששנה או שנתיים לפני הכיבוש הגרמני בהולנד, כבר הגיעו אלינו הביתה כל מיני אנשים שברחו מגרמניה וסיפרו סיפורי זוועה. כמובן לא לנו, הילדים, אבל היתה אווירה של פחד סביב המלה 'גרמנים'. היה גם זוג גרמני, זקנים שאמא שלי לקחה תחת חסותה, וכשהם שמעו שהולנד נכנעה הם תלו את עצמם".

בשנתיים הראשונות למלחמה, עשו ההורים למשפחת ון דר הודן מאמצים לייצר תחושה של נורמליות אצל הילדים. אלא שככל שעבר הזמן, היה צורך להתחיל למלט את הילדים הגדולים. "חנה, שסיימה בית ספר לאחיות באמסטרדם, נשלחה להסתתר אצל מנהל בית חולים שהיה שייך למנזר. היא לבשה בגדי נזירה והפכה לאחת מהן. יום אחד אחת הנזירות שאלה אותה, 'למה את מתרחצת כל הזמן? אם לא הייתי יודעת שאת נזירה הייתי חושבת שאת יהודייה'. ברט נשאר בבית עד שסיים את התיכון, אבל אז הוא היה צריך לברוח, כי הגרמנים גייסו למחנות עבודה את כל בוגרי התיכונים, לא רק את היהודים. אבא סידר לו מגורים אצל איזה איכר שהכיר מעבודתו כווטרינר, והוא נחשב לפועל חקלאי בחווה. אתה ועם ברט לא הייתי בקשר כל תקופת המלחמה, והניתוק, מברט בעיקר, היה לי קשה נורא".

לינקה ורחל המשיכו לחיות חיים מוגנים בבית. כילדות, שלטים כמו "הכניסה לכלבים ויהודים אסורה" לא הטרידו אותן. "אני אמרתי - מזל שלפחות אמרו שאנחנו כמו כלבים, שהם חיות שאני מאוד אוהבת. אנחנו היינו ילדות מאוד מוגנות, אבל בכל זאת משהו כן הבנו כששמענו שתופסים יהודים ולוקחים אותם בלילות מהבתים.

"אני גם חליתי בדיפטריה, שאז היתה מחלה קטלנית, וכל חולה בדיפטריה היה נלקח לבידוד בבית החולים. אבל כמובן שזה לא בא בחשבון לגבי ילדה יהודייה. אז אבא עשה לי חדר בידוד בבית ורק הוא טיפל בי. המחלה הזאת הגנה עלינו, כי במשרד הבריאות נתנו לו שלט 'כאן מחלה מידבקת'. הגרמנים פחדו פחד מוות ממחלות מידבקות, ואבא ניסה למשוך את המחלה כמה שיותר זמן, וכל שבוע היו לוקחים לי משטח גרון ואבא היה אומר שעדיין יש חיידקים וכך השלט נשאר.

"יום אחד ישבתי במרפסת המשקיפה על הרחוב וראיתי שלוש מכוניות נכנסות לחצר במהירות גדולה ואז בולמות בחריקה. מתוך המכוניות נשפכו המון חיילים שהסתדרו מיד בשתי שורות עם רובים וכידונים מחוברים לרובים, והם התחילו להסתער על הדלת שלנו. אבל אז קלט החייל הראשון את השלט המודיע על המחלה, ואחריו גם האחרים, ושתי השורות של הכידונים התגלגלו אחורה ורצו אל המכוניות ונסעו משם. אז כמובן שאבא הבין שהרבה זמן הפטנט לא יחזיק מעמד ותוך כמה ימים ברחנו".

מחבואים

"אמא לקחה אותי ואת רחל למיטה שלה ואמרה, אנחנו הולכות עכשיו לשחק משחק: אתן לא הילדות שלנו, אתן ילדות אחרות ויש לכן שמות חדשים והורים אחרים וכתובת אחרת. ואז היא אמרה שלרחל יקראו פרנצ'סקה. אני יכולתי להישאר לינקה, כי זה שם הולנדי טיפוסי, וקיבלתי רק שם משפחה חדש. אנחנו היינו מאוד מאושרות, כי זה היה משחק.

"אחר כך היא אמרה, אנחנו לא נוכל להישאר כולנו ביחד, אז רק אבא ייסע אתכן לחברים שלנו. היו לנו חברים בשם משפחת דומסה. הוא היה רופא, והם הסכימו לקבל את כולנו. הם גרו במקום בשם ססנהם. היינו אצלם זמן קצר, ומהתקופה ההיא אני כמעט לא זוכרת כלום, חוץ מזה שגרנו שם בקומה העליונה ורק בערב היינו יורדים למטה לארוחת ערב עם כל המשפחה.

"יום אחד, אחרי שהעוזרת סידרה כרגיל את השולחן לארוחה, היא פתאום נבהלה ובאה ואמרה לבעלת הבית 'גבירתי, אבא שלך ליד הדלת'. האבא של האשה היה אוהד נאצים. היא לא איבדה את העשתונות, ואמרה לעוזרת 'תורידי את הצלחות שלהם'. ולנו היא אמרה 'תעלו למעלה ותשבו על המיטות ואל תדרכו על הרצפה'. היתה שם רצפת עץ, והיא פחדה שאבא שלה ישמע את הצעדים. ישבנו למעלה בשקט כמה שעות טובות עד שאבא שלה הלך. אבל אחר כך החליטו שזה מספיק, ושאנחנו חייבים ללכת.

"אז אבא העביר את רחל ואותי לכפר קטן בשם סינט-אודן-רודה, לבית של רופא הכפר, הארי קוימנס. הרופא הזה אפילו לא היה חבר של אבא, אבל הוא עשה התמחות בבית החולים שאבא עשה בו מחקרים, והוא גם שמע הרצאות של אבא שלי. ביום שהוא גמר את ההתמחות הוא השאיר על השולחן של אבא שלי פתק 'אני מבין שצפויים לכם זמנים קשים. אם אי פעם תצטרכו עזרה, תודיעו לי'. את מבינה, זה היה בנאדם שאפילו לא היה חבר של אבא שלי, זה דבר ענק מה שהוא עשה, אני לא יכולה להפסיק להתרגש מזה".

כשאביה של לינקה הגיע לביתו של רופא הכפר, הוא לא היה בבית. אשתו שאלה את אביה מי הוא, והוא השיב שהוא לא יכול להגיד, אבל אולי בעלה סיפר לה על מכתב שהשאיר לחוקר בבית החולים שבו עבד. היא הבינה, ומיד הסכימה לקבל אליה את שתי הילדות. "אני רוצה שתביני באיזו גבורה מדובר", מתרגשת גורן, "זה היה נורא מסוכן. בתחילת המלחמה רק היו תופסים ומענים את מי שהסתירו יהודים, אבל לקראת סוף המלחמה כבר היו הורגים אותם וגם את כל מי שנמצא בבית. זה לא ייאמן כמה גיבורים האנשים האלה היו. כשכבר הייתי אמא, והילדים היו קטנים, הרבה פעמים הייתי הולכת בין המיטות שלהם כשהם היו ישנים ושואלת את עצמי אם אני, במצב כזה, הייתי מוכנה לסכן ככה את הילדים שלי כדי להציל ילדות של בנאדם שאני לא מכירה".

אצל משפחת קוימנס ניהלו ליניקה ורחל חיים מוגנים ומאושרים למדי. במשפחה היו שלושה ילדים, והם חונכו בבית על ידי פראוליין - אומנת-מורה. היו גם שתי עוזרות. "חיי הילדים התנהלו בקומה השנייה. בבוקר לומדים, בצהריים - לא משנה מה מזג האוויר - יוצאים לטיול ביערות, ואחר הצהריים מכינים שיעורים, עושים עבודות יד ומנגנים. אני פחדתי קצת מהאמא. גם הילדים שלה פחדו ממנה קצת, כי היתה אריסטוקרטית ונראתה קשוחה. רק כשכבר הייתי מבוגרת, וכמובן שמרנו כולנו על קשר אחרי המלחמה, עד מותם, עם הארי ואליס ועם הילדים, הבנתי איזו אשה רכה וסנטימנטלית היא היתה.

"אנחנו הגענו לשם בתקופה שלפני כריסמס. אני תמיד קינאתי בחברות הנוצריות שלי שהיה להן עץ כריסמס ושהיו להם שירים כאלה יפים, ועכשיו היתה לי הזדמנות להכין קישוטים לעץ וללמוד שירים. כל יום מחמש אחר הצהריים, פראוליין היתה מנגנת בפסנתר ואנחנו היינו שרים. שירה היתה אהבתי הגדולה.

"יום אחד, כשהכומר בא לבקר, הוא שמע אותנו שרים מהקומה הראשונה, ופתאום הוא הבחין בקול לא מוכר. הוא שאל את הגברת - מי שרה? והיא אמרה - ילדה אורחת. ואז הוא אמר שהוא רוצה אותי למיסה הגדולה. היה ברור שאם אשיר במיסה הגדולה, שאליה זורמים אנשים לא רק מהכפר אלא גם מכל הסביבה, יתחילו לשאול שאלות וזה היה מסוכן מאוד. אז היה צריך מהר לסלק אותנו משם, והפעם כבר רחל ואני היינו צריכות להיפרד".

רחל נשלחה לזוג צעיר ונחמד שהתגורר במרכז הולנד, באזור שבו הסתתרו ברט, האחות הגדולה חנה וגם האב, כל אחד בנפרד. "אבל קרה די הרבה שהם נפגשו, וגם דיברו ופשוט העמידו פנים שהם סתם מכרים שאין ביניהם קשרי משפחה. רק אני נשארתי מנותקת מהם, כי אותי אבא לקח לדנהאם. זה היה כפר מהצד השני של הריין. וכיוון ששנה קודם הגרמנים הפציצו את הגשרים על הריין, היתה הפרדה בין שני החלקים. לקחו אותי למשפחת קולי. הנרי היה רופא הכפר, וגם היה במחתרת. הם סידרו שאשהה אצלו. הוא ואשתו וונט, היו חשוכי ילדים, והיו להם חיים מאוד מסודרים, שאותם אני כמובן בילגנתי קצת, למרות שהייתי ילדה מאוד-מאוד טובה. הם היו אנשים מאוד טובים, ועד סוף המלחמה הם הסתירו גם סטודנט יהודי וגם זוג שהבעל היה רופא וגם אחות אחת. הם הסתירו אותם בחדר למעלה, ובחדר הזה גם היה קיר כפול עם ארון למקרה הצורך. אני לא הייתי צריכה להסתתר, כי באתי לשם עם סיפור כיסוי שאני קרובת משפחה שבאה מאמסטרדם כדי להתרחק מהרעב שהיה שם ומההפצצות. עם הסיפור הזה יכולתי להסתובב חופשייה, הלכתי לבית ספר ולבית ספר של יום ראשון, והיו לי שם הרבה חברים. אל הבית ההוא התחיל אבא שלי לשלוח לי את הספרונים".

עד שהדוור יקבל סחרחורת

באוקטובר 1943 שלח לה אביה של לינקה את המכתב הראשון. מטעמי זהירות הוסכם ביניהם שהוא ייקרא "הדוד יאפ", ובשם הזה חתם על כל מכתביו. "שיחה קטנה עם לינקה" כתב על כריכת הספרון הראשון ששלח לה, ובעמוד הפנימי הוסיף כותרת "שיחות עם תמונות". בתוך הספרון צייר את עצמו יושב וכותב לה מכתב, כשלצד השולחן שעליו כתב מצוירת ז'אן (כך כינה את אמה של לינקה במכתבים), הסורגת סוודר ללינקה. הוא צייר את החדר שבו הם יושבים, שעל קירותיו תלויות תמונות, שאינן אלא ציורים שציירה לינקה עצמה. במכתב ביקש שימשיכו "סתם לפטפט... כתבי לי מכתב ארוך עם המון ציורים! ואז אני אכתוב לך מכתב תשובה... וככה כל הזמן הלוך וחזור, עד שהדוור יקבל סחרחורת. נדברנו?"

הספרון הזה היה הראשון בחליפת המכתבים שהועברו ליעדם בעזרת המחתרת ההולנדית. הוא כתב לה שירים, סיפורים, ברכות וגם דיווחים על הכלבה שאימץ, הפרחים בגינה ושני גדיים שנולדו (הוא קרא להם על שמה ועל שמו - לינקה ויאפיה). ביום הולדתה ה-11 כתב לה "לא נותר לי אלא לחגוג לך פה. אזמין את הגדי שקראתי על שמך לינקה, ואת הגדי שקראתי על שמי - יאפיה. נשתה בקשית חלב עזים של דורטיה, ונאכל עוגות משמנת עזים. ובערב נצא לגינה עם מנורות חג ונשיר: לינקה בת 11! (...) בשנה הבאה נשמח עוד יותר, כי שוב נהיה יחד ב-24 במאי, ואז הולנד תהיה משוחררת".

לרגל ראש השנה שלח לה שיר: "לינקה הקטנה / כבר חלפה לה שנה / שבועות וימים לא קלים. / לינקה חביבה / החברה הכי טובה / קבלי מלא סל איחולים // אז בואי אלי / טפסי על ברכי / בשתי זרועותי אחבקך / אנשקך פעמיים / על שתי הלחיים / ועוד נשיקה על ראשך (...) בשנה הקרובה / כולנו תקווה / ייעלמו-את יודעת מי (...) השמש תזרח / ואתה במהרה / יחזרו הימים הכתומים" (כתומים, על שום צבעו של בית המלוכה ההולנדי).

את המכתב האחרון שלח "יאפ" ביולי או אוגוסט 1944, ואז נותק קשר המכתבים, "כי כנראה אי אפשר היה להעביר יותר. אחרי שהמכתבים נפסקו, לא היתה לי אינפורמציה. לא ידעתי כלום. כל הזמן דאגתי וחשבתי על האחים שלי וגם על אמא שלי. היא נפטרה ולא ידעתי. האמת היא שד"ר קולי ידע שהיא מתה אבל לא רצה לספר לי, כי החליט שמספיק קשה גם ככה".

אמה של לינקה נפטרה באוקטובר 1944, כשהיא בת 48. הולנד שוחררה במאי 1945, כשלינקה היתה בת 12. "אמא שלי הצליחה להגיע, אבל מאוחר מדי, לבית החולים של המחתרת, והאמת היא ששבוע אחרי שנפטרה הגרמנים גילו את בית החולים ושלחו לאושוויץ את כל החולים והרופאים והעובדים שהיו שם, כך שלפחות מזה היא ניצלה". לינקה שומרת במגירת השידה את המזכרת היחידה שנותרה לה מהמפגש האחד שהיה לה עם אמה במהלך המלחמה - בקבוקון בושם שהפקק שלו אבד.

"כשהועברתי מהמשפחה הקתולית לדנהם, אז בדרך אבא אמר לי - בואי נעצור פה לזמן קצר, יש לי כאן חברים. הלכנו ודפקנו על איזו דלת ופתאום אמא שלי היתה שם. זה היה אחרי שלא ראיתי אותה שנה. הייתי אתה 20 דקות והיה לי כל כך קשה להינתק. אבל מאז שאני אמא אני חושבת כמה קשה זה היה בשבילה כל הניתוק הזה והדאגה לילדים. אמא נורא רצתה לתת לי משהו במתנה ולא היה לה כלום, אז היא הוציאה בקבוק קטן של בושם שהיה ריק אבל עדיין נשאר הריח. וככה, כל פעם שהייתי עצובה, הייתי לוקחת שלוק מהריח של אמא שלי. אבל כל המלחמה הייתי מאוד מודאגת. בכל פעם שהייתי שומעת הפגזות הייתי מפחדת שאולי מפגיזים את אמא שלי".

האזור שבו התגוררה לינקה שוחרר כמה חודשים לאחר ששוחרר האזור שבו הסתתרה שאר המשפחה. "החודשים האלה, שידעתי שכבר יש אזורים משוחררים וחיכיתי שאבא יבוא וייקח אותי לאמא ולאחים שלי, היו בשבילי יותר ארוכים מכל המלחמה. אז כשהוא בא סוף סוף לא יכולתי כבר לחכות לרגע שהוא ייקח אותי לאמא שלי. ואז הוא אמר לי - היא איננה. וזה היה נורא. בשבילי התחילה אז השואה. כי מה שהציל אותי כל המלחמה מתחושה של אומללות, זה שאני מאוד בקלות הייתי שוקעת בדמיונות, ותמיד היתה לי התקווה שהמלחמה תיגמר והכל יחזור להיות כפי שהיה. אבל זה לא מה שקרה".

בתחילה המשיכה לקרוא לאביה "דוד יאפ". "את יכולה כבר לקרוא לי אבא", הוא אמר לה ושאל אותה אם הוא יכול לשוב ולקרוא לה ז'קלין. "אבל אני לא הסכמתי, כי אחרי שהוא אמר לי שאמא שלי מתה, ידעתי ששום דבר לא יהיה כמו קודם יותר, גם לא השם שלי".

אביה לקח אותה למקום שבו התחבאה שאר המשפחה. לינקה, האני ורחל עברו להתארח בביתה של משפחה שהסתירה בתקופת המלחמה 34 יהודים, ואילו אביה וברט נסעו לאוטרכט כדי להכין את הבית לחזרת המשפחה. אבל אז התברר שבתקופת המלחמה חובר הבית לבית הסמוך והפך לבית חולים לזונות גרמניות בהריון. "אז בינתיים נתנו לנו בית של אוהד נאצים שהוא וכל משפחתו נזרקו לכלא וכעבור זמן מה, כשממשלת הולנד תיקנה את הבית המקורי שלנו, חזרנו לגור בו. הייתי אז בת 12 וחצי".

זה לא סיפור רציני

לינקה חזרה לבית הספר, אבל התקשתה בלימודים. "בכפר נחשבתי לגאון גדול כי הגעתי מהעיר, ובכפר לא למדו כלום. ופתאום חזרתי לעיר, והיה לי פיגור גדול בלימודים. אז התחילה תקופה של שנה שלא היו לי חיים בכלל. כל הזמן למדתי - בבית הספר או בשיעורים פרטיים. וכשנגמרה השנה הזאת והדבקתי את הפער, פתאום התחלתי לשיר ולשחק בתיאטרון והייתי בחוג כדורסל ובצופים, ונהיו לי הרבה חברים. ובדיוק כשהחיים שלי הפכו סוף סוף לטובים ונורמליים, פתאום אבא הודיע לי שזהו, עכשיו נוסעים לישראל. מי רצה את זה בכלל?"

היא ואביה עלו לישראל ב-1948. כל יתר אחיה עלו עוד קודם לכן. קליטתה בארץ היתה קשה, משום שלא ידעה עברית, ובהיעדר אמה נאלצה היא לנהל את משק הבית שלה ושל אביה, עד שעברו להתגורר אצל משפחה הולנדית ברמת גן. שם פגשה את מי שכעבור שש שנים הפך לבן זוגה ולבעלה עד היום.

את שמה הישראלי, "נילי", שהיא כל כך לא אוהבת, העניקה לה ידידה שלקחה אותה למסיבה הראשונה שלה בארץ. לינקה לא ידעה מספיק עברית כדי להתווכח אתה, "וככה נשארתי תקועה עם השם הזה שאני כל כך לא אוהבת". כשהתחתנה קראו לה "נילי ון דר הודן-גורג'י". "נו, אבל זה היה בלתי אפשרי. אז הורדתי את שם המשפחה המקורי שלי ועיברתנו את ג'ורג'י לגורן".

לימודי התיכון היו בלתי נסבלים עבורה, בגלל קשיי השפה, והיא החליטה ללכת לבית ספר למטפלות. כשסיימה אותו, בפרק הזמן שנותר לה עד גיוסה לצה"ל, התגוררה בדגניה א'. "ואז למדתי סוף סוף לאהוב את ארץ ישראל. קודם כל גיליתי את היופי של הטבע. חוץ מזה עבדתי בפעוטון והבחורים, כשהם היו חוזרים מהעבודה, היו עוצרים לשאול אם נשאר פודינג. אז גיליתי גם את היופי של הבחורים". בגיל 21 הפכו הקשרים שלה עם ששון, שהיה "הבחור הראשון שהכרתי בכלל בארץ", לרומנטיים.

אביה התחיל בארץ במחקר רחב היקף שנושאו מחלות המועברות מבעלי חיים לבני אדם. "הוא למשל גילה שתנים וקיפודים הם מעבירי מחלות עיקריים כאן. הוא היה עסוק מאוד, כי היה לו המחקר, ומצד שני הוא היה צריך להקים מכון וטרינרי והוא היה האדם הכי לא פוליטי שאפשר, ופתאום כל הזמן שואלים אותו אם הוא מפ"איניק, והוא לא הבין בכלל מה רוצים ממנו".

היא עברה להתגורר בירושלים בעקבות ששון, שהתקבל שם לבית ספר ללבורנטים. אחר כך, כשנרשם למכינה בטכניון, עברו להתגורר בחיפה, שם נשארו עד שסיים, בלימודי ערב, את התואר השני בכימיה אורגנית. כשהיתה בתם הגדולה בת שנתיים וחצי, וששון סיים את לימודיו, עברו להתגורר בקרית חיים.

את המכתבים שקיבלה מאביה בתקופת המלחמה שמרה בקופסה בתוך השידה. לפעמים היתה מראה אותם לילדיה או לחברים, שתמיד אמרו לה שהיא צריכה לעשות אתם משהו. "אבל אני הייתי אומרת להם - לא, זה פרטי". בסופו של דבר נכנעה לבקשת חברה שלה, ונסעה עם הספרונים למוזיאון לוחמי הגטאות, לפגישה עם טלי שנר "ואז כל העובדים במוזיאון וכל ההנהלה באו, וכולם עמדו לי על הראש ואמרו - נבנה ויטרינה מאוד יפה, וזה יוצג בתוך הוויטרינה. אמרתי להם - אין שום ערך לספר כשהוא מאחורי זכוכית. ילדים מוכרחים להחזיק את הספרים ביד. בסופו של דבר הסכמתי שיעשו העתקים לספרונים והילדים יוכלו לדפדף בהם, וטלי בנתה תוכנית מאוד יפה. כבר חמש שנים הילדים באים לכאן ומקבלים ספרונים והם גם מקבלים ספרונים ריקים שבהם הם יכולים לכתוב שאלות ולשלוח אלי ואני עונה לכל ילד וילד.

"בנים שואלים - איך שרדת בלי אבא, ודתיים שואלים - איך הסתדרת עם הנוצרים? איך השגת אוכל כשר? כל מיני שאלות כאלה, ולפעמים ילדים כותבים לי כדי לשתף אותי בצרות שלהם. הם יכולים לכתוב שהם מבינים מה הרגשתי, כי ההורים שלהם התגרשו, למשל".

היוזמה להוצאת הספר גם היא הגיעה מכיוון המוזיאון, אבל לגורן היו היסוסים. "כשפנו אלי מההוצאה אמרתי להם - זה לא סיפור רציני. אני יכולה לשלוח אליכם אשה שמגיל חמש עד גיל שבע הסתובבה לבד ביערות בפולניה. זה סיפור! אבל הם אמרו לי - ילדים צריכים לקרוא ספר על דברים שהם יכולים להזדהות אתם. אני באמת זוכרת שכשהילדים שלי למדו בבית הספר על השואה עם כל הסיפורים המפחידים, הם ממש לא רצו לשמוע את זה. פה, לסיפור שלי, הם מתחברים בקלות. התנאי שלי היה שאוכל להחליט אם הסופרת ששולחים אלי מתאימה לי, ואז הכרתי את תמי שם-טוב והיא הרי מקסימה. אני גם חושבת שמכל האנשים שהכירו אותי, היא הכי הבינה איזה ילדה הייתי. אני בכלל חושבת שאנחנו מאוד דומות. אבל מאוד חשוב לי שיבינו שהספר לדעתי הוא לא רק ספר לילדים בני 10 עד 12. זה ספר על אבא וילדה, על אבהות, ובגלל זה דווקא הורים צעירים מאוד מתחברים אליו. ראיתי את זה אצל הילדים שלי ואצל החברים שלהם.

"בסך הכל", היא מסכמת, "היתה לי ילדות לא רעה בכלל. רוב הזמן הכל היה בסדר, גם בארבע השנים שבהן התחבאתי. פגשתי אנשים טובים. היה לי מזל. באופן כללי אפשר לומר שהסיפור שלנו הוא סיפור על ניצחון של היהודים. לא רק שאבא הצליח להציל את כולנו, תראי איזה משפחות גדולות ויפות הצלחנו כולנו להקים בארץ ישראל".*



נילי גורן. בשבילי השואה התחילה ביום שבו הסתיים כיבוש הולנד על ידי הנאצים, ופתאום גיליתי שאמא שלי מתה


המכתבים המצוירים ששלח אביה של לינקה לבתו הקטנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו