בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני דווקא מדגיש שואה

השוואת מבקרי המדיניות הישראלית בשטחים למכחישי שואה מתגלה בספרו של אלחנן יקירה כשיטה יעילה להטלת דופי

תגובות

פוסט ציונות, פוסט שואה, מאת אלחנן יקירה, הוצאת המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן, אוניברסיטת תל-אביב והוצאת עם עובד, 2006, 84 עמודים

החוק הישראלי אוסר הכחשת שואה, ודינו של מכחיש - חמש שנות מאסר. על פי ספרו החדש של אלחנן יקירה, אני מכחיש שואה.

הספר פותח בקבוצת מכחישי שואה שפעלה בצרפת בשנות השבעים והשמונים באמצעות הוצאת הספרים "החפרפרת הזקנה" - פייר גיום, סרז' תיון, רובר פוריסון ואחרים. בין השאר דן יקירה ב"פרשת פוריסון", שהתרחשה בסוף שנות השבעים. פוריסון פירסם מאמרים שבהם פיקפק בכך שבמחנות ההשמדה היתה המתה בגז. כשהורשע ב"זיוף ההיסטוריה" הופצה באירופה עצומה שמחתה על ההרשעה בשם חופש הביטוי. על העצומה חתם גם הבלשן והוגה הדעות הנודע נועם חומסקי, ובאורח מסתורי נהפכה העצומה להקדמה בחתימתו של חומסקי לספר שפירסם פוריסון אחרי כן, וגם אני נמניתי עם המגיבים לה.

בתת-פרק "קהילת המכחישים ותומכיהם" (עמ' 66) כותב יקירה, ש"נוצרת קהילה של מכחישים, למעשה תת-תרבות של הכחשה בצורות ובמינונים שונים... השותפות בקהילה הזאת מתבססת על הסכמה רופפת בעניין הכחשת השואה ובעיקר על השלכותיה התיאורטיות והאידיאולוגיות... גבולותיה של קהילת הדופי הזאת אינם ברורים מאליהם. בדיון שלעיל החל להצטייר קשר מוזר לכאורה: פוריסון-גיום-תיון-חומסקי-גרודזינסקי.... אין ספק שאין הוא (גרודזינסקי) מכחיש שואה... אבל הוא בהחלט שייך לחבורה הזאת, והוא שותף עם האחרים לקהילה אחת הבנויה על יסודות של הסכמה ביחס לשאלת אי-מוסריותם של היסודות שעליהם בנויה מדינת ישראל ושל האתוס המניע אותה ואת מדיניותה מזה, וביחס ללגיטימיות של הבאת השואה כנימוק מכריע במאבק האידיאולוגי, הפוליטי והמוסרי נגד ישראל מזה" (עמ' 67).

הספר יצא בעריכתם ובברכתם של היסטוריונים מובילים: אניטה שפירא ומאיר חזן היו במערכת שקיבלה אותו לפרסום, יוסף גורני הינחה יום עיון גדול לכבודו באוניברסיטת תל-אביב, שנפתח בברכת נשיא האוניברסיטה, איתמר רבינוביץ. מדוע, אם כן, לא הגיש איש מאלה תביעה משפטית נגדי, או לחלופין דרש מהמחבר ראיות קצת יותר משכנעות לביסוס טענתו הקיצונית, שאני נמנה בעצם עם שרשרת של מכחישי שואה? התשובה פשוטה: איש לא קרא את המסמך הזה ברצינות לפני שנדפס. הן האקדמאים והן העורכים הסתפקו בכך שראש חוג באוניברסיטה העברית מתפלמס עם מבקרים חברתיים מהשמאל. אילו היו בודקים, היה מתחוור להם מיד שאין בספר דיון רציני, אלא שורה של קביעות לא מנומקות. בדפדוף בספר, שנועד לחפש ראיות מפלילות נגדי, התברר לי שאשמתי נעוצה לא במה שעשיתי, אלא במה שלא עשיתי (עמ' 48): במאמר ביקורת ב"הארץ" על ספר של חומסקי לא דנתי ב"פרשת פוריסון", וכך נהפכתי לחבר בקהילת מכחישי השואה.

יקירה גם משתמש באלות וקללות. היסטוריון מכובד כמו פייר וידאל-נאקה, מוביל המאבק במכחישי שואה בצרפת, זוכה לכינוי סוטה, מפני שביקר את מדיניות ישראל בשטחים. אפילו אנשים כמוהו, אומר יקירה, "אינם תמיד חסינים לחלוטין מן הפרוורסיה הזאת, והצורך לנגח את ישראל מופיע אצל כמה מהם כמין עווית שאין עליה שליטה" (עמ' 55). חשיבותה של הפרוורסיה שולחת את יקירה לשליחות: "המסה הנוכחית מבטאת הכרעה מסוימת לגבי דילמת התגובה ולגבי ההכרח לנקוט עמדה; גם היא, במידת-מה, מסע לביבים, שכן גם בישראל נוצרת באין מפריע תרבות ביבים כזאת" (עמ' 62). ובהמשך: "הטענה כי נעשה בשואה שימוש לרעה ככלי תעמולתי ציוני-ישראלי-יהודי... איננה שונה עקרונית מטענות אנשי 'החפרפרת הזקנה' ומהכחשת השואה של השמאל הרדיקלי האירופי" (עמ' 249-250).

הטלת דופי במבקרי המדיניות הישראלית בשטחים באמצעות השוואתם למכחישי שואה מתגלה כשיטה יעילה. אם לשפוט על פי הצלחתו התקשורתית והציבורית של יקירה באחרונה, יש מי שקונה את קביעותיו כאילו היו אמת צרופה. אלא שהמציאות שונה בתכלית: איש ממבוקריו הישראלים של הכותב אינו מכחיש שואה, ולו מפני שרבים מקרוביהם נספו בשואה. אני דווקא מדגיש שואה. על עדי אופיר כתב יקירה: "כשם שהמכחישים טוענים שמה שיהודים וציונים מציינים באמצעות המספר המאגי 'שישה מיליונים' איננו שונה מאירועים היסטוריים אחרים של מוות המוני, כך גם אופיר סבור שיש ליצור 'רצף מושגי' שבאמצעותו ניתן - ואף צריך - לגשר בין אסונם של היהודים לבין האסונות שהם עצמם מעוללים" (עמ' 66). האם כך כותב פילוסוף שאמור להבין מה היא אנלוגיה, ולהיות אמון על אבחנות דקות מן הדקות? קשה לדמיין שכתב עת או הוצאה פילוסופיים היו נותנים לדבר כזה לעבור.

אבל ההיסטוריונים של הציונות תמכו בספר. דומה שמחקר שואה נמדד אצלם על פי אחיזתו בעמדות "נכונות", ולא על פי רעיונות או ממצאים היסטוריים. הם תומכים רק במחקרים שמהם יוצאת התנועה הציונית מחוזקת, אלה שמצמידים שואה לתקומה. אחרים מושכחים או נפסלים. הנה ארבע דוגמאות: רק אחד מספריו של כריסטופר בראונינג, בעיני רבים גדול חוקרי השואה כיום, ראה אור בעברית, בהוצאת ספרים פרטית ובאיחור של עשור. בראונינג לא נוקט עמדה כלפי הציונות, ואף שאין מחלוקת על חשיבות מחקריו, לא טרח אף בית הוצאה ממסדי להדפיסו. מארק אדלמן, מראשי המפקדים של מרד גטו ורשה, העלה על הכתב את זיכרונותיו שהתפרסמו מיד עם תוך המלחמה בפולנית, ובתוך זמן קצר - בחמש שפות נוספות. אבל אדלמן הוא בונדיסט, ולכן נאלץ קהל הקוראים העברי להמתין 56 שנים, וגם אז לקוראו לאחר הקדמה למדנית שמסבירה לקוראים מדוע המסמך שלפניו הוא בעל חשיבות מועטה. גם ספרה של חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים", שעורר תהודה אדירה בעולם בתחילת שנות השישים, ראה אור בישראל רק ב-2000. ולבסוף, עד היום לא פורסם כאן ספרו המונומנטלי של ראול הילברג, "חורבן יהודי אירופה" (1961), שעליו כבר כתבו כאן רבות.

אבל אותו ממסד מזדרז לפרסם את הספר הזה, העמוס בקביעות שרירותיות וולגריות, כמו "לומר על העיסה שרקחה (=עידית) זרטל שזו פורנוגרפיה יהיה בגדר הוצאת שם רע לפורנוגרפיה" (עמ' 180), אבל ריק מטיעונים וראיות. כך, למשל, מתמודד יקירה עם הטענה בספרי "חומר אנושי טוב", שעל פיה גייסו שליחים ציונים בכפייה ניצולי שואה במחנות העקורים באירופה: "הרעיון שבאמת ניתן היה להכריח ממש, ואפילו לכפות באלימות, על חלק ממגויסי גח"ל לבוא לארץ ישראל להילחם ולפעמים למות, נראה לי מפוקפק" (עמ' 119). הלזה ייקרא ארגומנט? דווקא בימין היה מי שהבחין בחולשתו של הספר. העיתון "מקור ראשון" פירסם ביקורת אוהדת, אמנם, אבל מחברה, זאב שביידל, כתב ש"הספר גולש יותר מפעם אחת להערות לגופו של אדם - או לגוף כתיבתו של אדם מבלי לנמק מדוע היא 'גרועה' 'שטחית' או 'אין בה כל חידוש'".

להיסטוריונים הציונים כל זה כנראה לא משנה. אצלם, כאמור, לא התוכן קובע אלא המסקנות. לא רק אני מלין עליהם. דו"ח על המחקר ההיסטורי באוניברסיטאות בישראל, שהוגש לאחרונה לאקדמיה הישראלית למדעים, נפתח כך: "מתכונת לימודי ההיסטוריה באוניברסיטאות ישראל, העומדת על פיצול לימודי ההיסטוריה הכללית, הנה מתכונת חריגה, אולי יחידה במינה בעולם, שיש לה השלכות שליליות על המחקר" (עמ' 1). והפגיעה במחקר פוגעת בהוראה: סטודנטים צעירים ורעננים בורחים מלימודים כאלה כמו מאש. ביום העיון לכבוד ספרו של יקירה היה האולם מלא מפה לפה, אבל נפקד מקומם של צעירים בורקי עיניים, עתידה של החברה הישראלית.



רובר פוריסון בטרבלינקה. קשר מוזר לכאורה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו