מה דפוק כאן?

סיפורה של "איטון הישראלית", הפנימייה שהוציאה מתוכה הרבה מבני הבורגנות והאצולה המקומיות, נהפך אפילו בביוגרפיה אוהדת זו לחלק מכשל עמוק

גדעון סאמט

על מה חלמנו: אגדת הדסים אורי מילשטיין וגדעון אריאל. הוצאת שרידות, 339 עמ', לא צוין מחיר

זוהי ביקורת יוצאת דופן רק משום שד"ר אורי מילשטיין מוחרם כמעט לחלוטין במוספי הספרים, שלא לדבר על האקדמיה והתקשורת. הוא לא הצליח לחדור לשום מוסד אקדמי מרכזי. במין חרם מוזר במדינה, המטה אוזן לכל קשקשן, מילשטיין אינו מוזמן אף פעם לכינוסים בתחומי ההתמחות שלו על אף שהג'ינג'י הסוער והידען הזה יכול לתרום היטב לדיון על תולדות המדינה (ובעיקר על מלחמותיה), וגם את מה שפאנלים בני זמננו מחבבים ביותר: ויכוח לוהט ואפילו סקנדל קטן. הגיע הזמן לעסוק בו. הוא ראוי, לטוב ולרע.

גילוי נאות. אני מכיר את אורי מילשטיין מאז חלקנו שולחן בתיכון בתל אביב. לא פגשתי עד אז מי שאצר כמוהו דחף כזה לשבור מוסכמות - עוד לפני שכינו אותם מיתוסים. זה התחיל לעיני יום אחד, בנסיבות מעצבנות, זמן קצר אחרי שהגיע לכיתה י"א מפנימיית הדסים. הוא דחף לעברי דף נייר עם שיר. את השיר, בכתב יד תזזיתי, הקדיש למורה לספרות שבאותה שעה נכנס ופתח בנקישה את תיקו על השולחן המוגבה מולנו. השיר היה על עץ שדוף, נטול פרי. קיטס וביירון כתבו בגילו שירה מפוארת יותר. אורי דחה בבוז את הצעתי החנונית שלא יעז, כפי שעמד לעשות, למסור את הדף למורה. עוד לפני שידענו בדיוק מהי מופרעות, היה משהו פרוע בנחישותו של הג'ינג'י. ד"ר משה ברכוז התבונן בשיר, החוויר ותחב אותו לתיק. בכניסתו למחרת הורה לסלק הכל מהשולחנות וקרא את השיר בהטעמה. את שאר השיעור, בקול מרוסק שגלש ליפחות, הקדיש להרצאת הישגיו בחיים. מה שאני זוכר מהם הוא חיבור הערכים אשור ובבל באנציקלופדיה העברית.

מילשטיין היה מרוצה. הכיתה היתה מזועזעת. בעיקר הפנתה לו סופית עורף אניטה, לימים פרופ' שפירא, שאת אהבתו הלוהטת אליה, מלווה גם היא בשירים, דחתה זה מכבר. אבל כאשר נעשה להורס סדרתי של נראטיבים לאומיים חשבתי לא פעם שנגרם לו איזה עוול. בתחילה כתב היסטוריה אוהדת של חטיבת הצנחנים (שבה שירת). אהד זמורה מהוצאת זב"ם מצא בו בשעתו עניין והפקיד בידיו כתיבת היסטוריוגרפיה רבת כרכים של מלחמת העצמאות. בארבעת הכרכים שהופיעו עד כה, מתוך 12 מתוכננים, כמעט כל המפקדים פישלו, או ברחו מקרב. יצחק רבין, סמל-על של דור הצברים, נעשה מאז אצל מילשטיין יעד לרצח אופי נמשך. שני ספרים שעסקו ברבין הידקו עליו את החרם. אחד ("איך תפח המיתוס?") הסתיים במלחמת 48' וראה אור חצי שנה לפני הרצח. השני ("תיק רבין: מיתוס ושברו", 2005) פירק לגורמים, עם משתתפים נוספים, את הקריירה של רבין עד להירצחו - ועד בכלל.

האם הוא חוקר נועז, בלי משוא פנים ומורא, או שמא מילשטיין נעשה חלק מאיזו פסיכוזה, מהסוג שעליה הרבה לכתוב? מבחינה זו ואחרות, "על מה חלמנו" הוא חומר מעניין למי שמבקשים להבין עוד טפח מהדרמה הישראלית, מטורפת ומסעירה במידות דומות וקוטלת את מנהיגיה כזבובים. זה ספר קצת פטפטני, ארכני מדי, גולש לכל עבר, אך גם מסמך מרתק על עניין שמוזנח אפילו בדיון הלאומי הנרגז שלנו: שורשי מפלותיו של דור המדינה. עניין זה לא זכה לטיפול ראוי אולי משום שירידה לעומקו, ועיסוק שיטתי בכישלון המנהיגות הישראלית החדשה, הם מעשה די מפחיד. אם אמנם שלושה מנהיגים כאלה - בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט (מילשטיין יתחיל כמובן ברבין) - מעלו בייעודם, המסקנה בעיני רבים עלולה להיות "מילשטיינית" מדי.

אחרי עשור של קריסות, המסקנה האפשרית תהיה כי אין זה עוד סיפורה של שרשרת כישלונות אישיים, אלא אמירה מייאשת על עתיד המדינה, ואולי על הפרויקט הציוני כולו. שלושה סוציולוגים מבריקים כתבו על כך לפני זמן רב. יונתן שפירא, ב"עלית ללא ממשיכים", טען שמנהיגים כריזמטיים מדי חנקו את דור ההנהגה הצעיר, אפילו את משה דיין ובוודאי את יגאל אלון ואבא אבן. דן הורוביץ ב"תכלת ואבק: דור תש"ח, דיוקן עצמי", ועם משה ליסק ב"מצוקות באוטופיה: ישראל, חברה בעומס יתר", הודו כי טיבו של מה שכונה "דור בארץ" לא נחקר די הצורך. במידה רבה הסבירו את הכשל הלאומי באותו עומס קשה לניהול, בהתעצמותם של תהליכים פופוליסטיים, לאומניים ודתיים-חרדיים ובנסיגה במעמד רוב האליטות. הורוביץ גם טען להעדר דרך. דיין, למשל, היה בעיניו "כריזמה ללא קו".

אבל בן-גוריון וגולדה מאיר אינם ואריאל שרון בתרדמת, ולא היו אחריהם מי שיבלמו מנהיגות מוצלחת מתוך מה שמילשטיין מכנה "הדור השלישי של הציונות, אחרי המייסדים והבנים". והרי כנגד הלכי-רוח הרסניים התגבשה כאן גם מידה של נורמליות, אלא שלא היה בה עד כה כדי להצמיח שכבת מנהיגות ראויה. בשביל דעתן עיקש כמילשטיין, האקלים הנוכחי של משבר וקריסת מערכות הוא מעבדה מצוינת להפקת לקחיו.

בכל זאת, הספר אינו נוגע ישירות בהווה. "על מה חלמנו", כשמו, הוא שיבה מעין פסיכיאטרית אל מחוז הנעורים בהדסים. הכפר הזה יכול להיות אחת החממות היעילות לצמיחת הטובים והמבריקים ביותר. בסגנונו המפליג מתאר מילשטיין את המוסד כאחד הניסויים החינוכיים "המוצלחים ביותר בהיסטוריה". והנה, הוא הוציא מתוכו רק הצלחות אישיות ספורות והרבה מבני הבורגנות והאצולה הארץ-ישראלית שלא הותירו שום חותם. כך סיפור ה"איטון" הישראלי, גרסה מקומית של פנימייה בריטית מטופחת המבוססת על מיטב ההגות החינוכית של הדור, הופך - אפילו בביוגרפיה כה אוהדת - לחלק מאיזה כשל נרחב ועמוק.

המחבר-השותף, ד"ר גדעון אריאל, צעיר דחוי מבית הרוס ומנוכר (כרבים מחניכי הדסים), נעשה ספורטאי מצטיין, אלוף אולימפיאדות, ועזב את הארץ במפח-נפש לפני שנעשה למומחה בינלאומי למכניקה של הגוף ועשיר מאוד. במשך שנים ביקש לדעת מי שלח את אמו לאשפוז כפוי במוסד לחולי רוח, עד שגילה שהיה זה מאהבה (ואולי אביו הביולוגי), ישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב. פרופ' מיכה ספירא, חוקר מוח בעל שם עולמי וחתנו של אחד ממייסדי הדסים, הגבר המושלם של הכפר, קולו לא נשמע בחוצות הארץ. הבולטת ביותר מבוגרי הדסים בסצינה הישראלית היא גילה אלמגור. עץ הדומים, כמו בשם הספר והסרט שלה, הוא זיכרון נעורים מהמוסד. בפוליטיקה נקלט רק שבח וייס, שלא גזר בה פרופיל חשוב במיוחד. ויש מילשטיין, לוחמן בודד ומנודה.

זה איננו רק שיקוף הספקנות האפלה של המחבר כלפי המיזם הישראלי. תחת ידי מילשטיין מצטייר דור אבוד דווקא באחד הספרים ה"חיוביים" היחידים שכתב. ייתכן שלא היה פונה לפרופיל הקבוצתי הזה אילו מתוך אלפים רבים של חניכי המוסד היו בוקעות הצלחות לאומיות במספר מרשים. אבל אני נוטה לחשוב שהספר לא נכתב במחשבה תחילה של ניפוץ. האמירה של מילשטיין על חלומות הדסים הבלתי ממומשים, כמו מה שנראה כמניע הנפשי לכתיבת הספר, נקראת כתוצאה בלתי מכוונת, כאילו לא מודעת, של מהלך "טיפולי". זו מעין ברכת בלעם הפוכה. היא נעשתה כזאת לא בגלל משיכת מילשטיין האובססיבית אל ניקוב בלוני מיתוס, אלא משום שאולי מבלי משים, אך באופן מכמיר לב, אפילו בביוגרפיה אוהבת נסחף הכותב לחשיפת גרעיני אסון.

עד כמה לא שלט מילשטיין בחומרים שלו קל להבחין כשהוא פורם שוב ושוב את מסגרת הסיפור עם גיחות אל עולם ומלואו. זו חולשה מוכרת של המחבר. חלק ניכר מהספר מביא את מלחמת העולם והשואה כרקע לתבנית הנפשית של אוכלוסיית כפר הדסים מהיווסדו בשנות ה-40. יד עורך היתה מועילה שם. אבל מילשטיין, המלמד היום במכללת צפת, רואה את עצמו כאסכולה אוטונומית של איש אחד. יש בספר פילוסופיה יוונית, תורת הקוונטים, ניסיון הזמה נפתל של תיאוריית המפץ הגדול. יש אפילו אזכור של ויליאם (לא תומאס, כמו בספר) אוקאם, בעל "תער אוקאם" מהמאה ה-14 (לא ה-13), עיקרון התובע חיתוך ההנחות למספרן הקטן ביותר כדי להוכיח טענה - המלצה שמילשטיין לא ממש מציית לה בדרך כלל. וגם, לסיום, תמצאו את תמצית "עקרון השרידות" שבעזרתו מציע מילשטיין להסביר את רוב תופעות ההתנהגות הפוליטית.

כל זה עדיין מאפשר לקוראים סבלניים וסובלניים לנפות מספרו של איש מעניין עוד מבט על מה שלפי הסברה הרווחת מעסיק כאן את רובם: מה דפוק אצלנו?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ