טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות

תגובות

הומניסט גדול

כתבתה המרתקת של נרי ליבנה (מוסף "הארץ" 13.4) על הספר "ואיך קוראים לך עכשיו/ לינקה" גרמה לי לקרוא את הספר המרגש הזה, שכתבה תמי שם-טוב לפי סיפורה של לינקה נלי גורן. שתי הדמויות המרכזיות בספר הן לינקה הבת ויאפ אביה: פרופ' יעקב ואן דר הודן. הסיפור מלווה במכתבים ובאיורים הנפלאים של האב, שכתב לה במשך יותר משנה וחצי והועברו למקום מחבואה על ידי המחתרת ההולנדית. כנראה בגלל צניעותה של לינקה לא באה לידי ביטוי דמות האב כחוקר ואיש מדע שהביא כבוד רב למדינת ישראל ולרפואה הווטרינרית.

הקריאה המרגשת בספר החזירה אותי לתקופת לימודי בווטרינריה באוטרכט, הולנד, בשנות ה-60 במאה שעברה. לא הכרתי את פרופ' ואן דר הודן, אבל שמו נישא בפי כל בפקולטה לרפואה וטרינרית: המרצים דיברו בהערצה ובגאווה על החוקר בן ארצם שעלה לישראל.

מצאתי לנכון להוסיף פרטים על הקריירה המכובדת שלו: סיים לימודי וטרינריה ב-1919. ב-1921 קיבל תואר ד"ר למדעים, ב-1924 מונה לחוקר בכיר במכון הממלכתי לבריאות העם ולמרצה באוניברסיטת אוטרכט ומ-1929 עמד בראש המעבדות של בית החולים העירוני האוניברסיטאי. ב-1932 נבחר לאגודה ההולנדית למדעי הטבע. נודע בעולם כבר-סמכא למחלות הזואונוטיות - מחלות המועברות מבעלי חיים לבני אדם.

פרופ' ואן דר הודן הוזמן ב-1948 על ידי שר החקלאות בממשלה הזמנית להקים את המכון הווטרינרי, שבו כיהן עד 1955. בשנה זו עבר לנהל ולעבוד במכון הביולוגי בנס ציונה, עד פרישתו ב-1966. זכה בחייו להוקרה מחקלאי ישראל והרופאים הווטרינרים. ב-1956 הוענק לו פרס רוטשילד, וב-1961 קיבל את פרס ישראל בחקלאות מידי ראש הממשלה דוד בן גוריון. באותה שנה זכה בפרס צימרמן של "החקלאית".

הספר מאיר פן נוסף שלו, כאב אוהב שציוריו מלאי הומור ואהבת אדם.

ד"ר יגאל וישינסקי

עפולה

נשיא ליליפוט

בספר "מסעי גוליבר" מאת ג'ונתן סוויפט מתואר האופן שבו נבחרים אישי ציבור למשרות רמות מעלה, בליליפוט (מדינת הגמדים): המתמודדים על המשרה נדרשים להפגין יכולת הליכה וריקוד על חבל. מהראיון שערך ארי שביט עם ראובן ריבלין (מוסף "הארץ" 6.4), המועמד המוביל בסקרים לתפקיד נשיא המדינה הבא, מתברר כי את מלאכת ההליכה על החבל יודע ריבלין היטב.

ריבלין מתאר את עצמו כ"גם יהודי גאה וגם דמוקרט ללא פשרות". מצד אחד הוא מאמין בארץ ישראל השלמה ומצד שני הוא מאמין בשלום וזוכה לתמיכת הציבור הערבי. הוא עבד יחד עם דוד אפל ודיבר אתו בנושאי הדיון של הוועדה למינוי שופטים, אבל מעולם לא קיבל ממנו טובות הנאה ולא מסר לו מידע מסווג. הוא נלחם נגד נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, אבל יחד עם זאת הוא תומך נלהב בשלטון החוק.

למרות כישוריו בהליכה על חבל, עיקר יתרונו של ריבלין כפי שמשתמע מהראיון הוא בתכונות שאותן הוא חסר: הוא לא איש רוח, הוא לא משכמו ומעלה, הוא לא תירגם את הקוראן (כפי שעשה אביו). להיות ראש ממשלה הוא לא נועד, כי למשרה זו נדרשת אכזריות שאינה ממידותיו, ואילו בתפקיד שר חוץ צריכים להביא גאווה כלפי העולם; לפיכך לא נותר לו אלא להיות נשיא המדינה, מה גם שתפקיד זה הוא "הרבה בולשיט" כהגדרתו, כלומר אין סיבה שלא ימלא אותו.

אמנם מדינת ישראל קטנה בשטחה, אך אין זה אומר בהכרח שעליה ליהפך למדינת גמדים.

אהוד פזי

להבים

פרובוקציה

לתומי חשבתי ש"הארץ" הוא עיתון המקדם דעות נאורות ונותן במה לתרבויות שונות, ולכן הופתעתי מאוד לקרוא את טורו של ידידיה מאיר על הכחשת המימונה (מוסף "הארץ" 13.4). עם כל הרצון לאפשר חופש ביטוי לדעות השונות, לא יתכן שמאמר מתנשא כזה - שברור כי מטרתו לעורר פרובוקציה על חשבונם של המרוקאים וכמובן פוגע ברגשות של אוכלוסייה גדולה בישראל - מקבל מקום במוספכם.

מגי חדד

תל אביב

תחליף זול

הופתעתי לראות-לקרוא את סדרת הכתבות על תרבות פפואה-גיניאה החדשה, והרי מרגרט מיד חקרה-כתבה זאת כבר הרבה עשורים קודם, באופן תרבותי, מדעי וספרותי כאחד. תהייתי באה על פתרונה עם הכתבה האחרונה ("השבט הצרפתי הגדול", מוסף "הארץ" 30.3), שייצגה לטעמי לא יותר מאשר תסריט רע למהדורה נוספת של סרט מסוג "קרוקודיל דנדי" כזה או אחר.

איני יכול לראות בכתבות מסוג זה אלא פעולה של הרס תרבותי מכוון. איני יכול לראות בכתבה כזאת אלא את הפטרונות המתנשאת שמפשפשת בגסות בחפציו של הזר-האחר. פשפוש-קשקוש שמטרתו אינה להבין או ללמוד, כי אם ליצור סנסציה כלשהי שתעורר ותשעשע את ההמון.

רועי גלברד

תל אביב

רבי קנדיד

במאמר "קנדיד הישראלי" (מוסף "הארץ" 6.4) מדמה דורון רוזנבלום את האזרח הישראלי הנאחז בתקוות שווא מתחלפות לגיבורו התם של וולטר. מול הדימוי הזה חשוב להציב דמות ישראלית מקורית שהקדימה אותו בכח"י מאות שנים, הלוא הוא ר' עקיבא.

כקנדיד של וולטר, את ההתבוננות האופטימית על החיים למד ר' עקיבא ממורו (נחום איש גמזו "גם זו לטובה") ואף פיתח אותה לכדי אמירה אישית: "כל דעביד רחמנא - לטב עביד" (ברכות ס', א'). כקנדיד אף ר' עקיבא נחל רצף של מפלות, אך לעומתו הוא לא נפל ברוחו אלא אדרבא, התעלה מעל האסונות. כמוהו הרבה ר' עקיבא לערוך מסעות, אך אלה נועדו לטפל במשבר האמונה אחרי החורבן ולייצג את העם לפני השליטים (ובמלות אנשי דורו "עקיבא נחמתנו").

ר' עקיבא לא התייאש גם אחרי שכל תלמידיו נספו במרד בר-כוכבא, והמשיך להעמיד תלמידים חרף גזירות השמד של הרומאים. על כך נאסר והוצא להורג בעינויים. מותו על קידוש השם העניק השראה לדורות של יהודים. בניגוד לרוח הפאסיוויות של התקוות ההזויות והיאוש הנוח, מציב ר' עקיבא דוגמה של מנהיגות אחראית הפועלת מתוך ראייה מפוקחת של העולם כמשתמע מדבריו: "הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נידון, והכל לפי רוב המעשה" (אבות, ג').

ירבו כמותו בישראל.

יוסף זהר

ראש העין

על סף התלייה

הדברים המובאים להלן לקוחים מתוך קלטת-שמע שבה מספר אבי, הרב יעקב גולדמן ז"ל (לחיים הויזמן ז"ל), את סיפור הלילה האחרון בחייהם של הרוגי המלכות משה ברזאני ומאיר פיינשטיין הי"ד ביחס ל"סוהר הטוב" (מוסף "הארץ" 6.4):

"סרג'נט בריטי עמד בשיחה (שקיים הרב עם הנידונים) - הם אמרו, אנחנו מבקשים שתודה לסרג'נט, הוא בחור טוב מאוד. הוא התייחס אלינו יפה מאוד. אנחנו רוצים שתודה לו - מראה על עדינות נפש שלהם על היחס הטוב - ופנו לסרג'נט ואמרו, אנחנו רוצים עם הרב לעשן סיגריה אחרונה. הוא ניגש ונתן להם את האש. אני חושב שהם רצו את האש לחומר הנפץ.

"הסרג'נט מוליך אותי ואני רואה שהוא כולו רועד ואומר לי באנגלית: אדוני, תסביר לי איך זה אפשר שבחורים צעירים כאלה על סף התלייה במצב רוח מרומם ועוד שרים. אמרתי לו: כך הולך למוות אדם השלם עם מצפונו. הוא הוביל אותי חזרה... וכו'".

כדאי שיידע אחיינו של הסרג'נט שדודו זכור לטוב, אף אם עברו שישים שנה.

ועוד בקשה לי שתתקנו בכתבה הנ"ל: הרב גולדמן לא בא מטעם הסוכנות היהודית לא"י, אלא בתוקף תפקידו כרב בתי הסוהר, מטעם הוועד הלאומי לכנסת ישראל. "הקורא התמים" אולי לא מבחין בהבדל - אבל לנו, למשפחה, חשוב שאי הדיוק הזה יתוקן.

אסתר ברוך (לבית גולדמן)

ירושלים

תפוחים ואתרוגים

ארי שביט מקונן על התקשורת בישראל שאיפשרה את עלייתו של אהוד אולמרט לשלטון (מוסף "הארץ" 30.3). שביט מצפה לדו"ח וינוגרד שיסלק את אולמרט ויאפשר מהפך ערכי ותפנית מדינית, אך אינו מפרט מהו המהפך הערכי ומהי התפנית המדינית הדרושה ומי יביא אותה.

האלטרנטיווה הריאלית היחידה לשלטונו של אולמרט היתה בזמן הבחירות וגם כיום - חזרתם של נתניהו ומרכז הליכוד לשלטון. שביט, שהרשיע את אולמרט עוד בטרם הוגש נגדו כתב אישום, שוכח שרק מורך לבו של אליקים רובינשטיין מנע הגשת כתבי אישום נגד נתניהו. שביט שוכח גם את תרומתה החשובה של מפלגת קדימה לחילוצה של מדינת ישראל מציפורני מרכז הליכוד ואנשיו.

הטרגדיה הישראלית היא, שעל הציבור בישראל לבחור בין אפשרות רעה לאפשרות גרועה יותר, וכך, לעומת הריח הנודף מ"תפוחי" מרכז הליכוד, הריח הנודף מקדימה הוא עדיין של "אתרוג". על היעדר אלטרנטיווה ריאלית חיובית רשאי וצריך ארי שביט לקונן.

עו"ד אמנון גבעוני

בנימינה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#