טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רקדנית גו-גו עם תת-מקלע במקום רגל

סרטם החדש של קוונטין טרנטינו ורוברט רודריגז הוא מחווה מתוחכמת ומתחכמת לסרטי הטראש. לעתים, כשמוותרים על שפע האזכורים הווירטואוזי, נחשף קולנוע מסורתי וטוב

תגובות

תמציתו של "גריינדהאוס", המחווה של רוברט רודריגז וקוונטין טרנטינו לז'אנר סרטי הטראש, מזוקקת בסצינה מתוך "Death Proof", הסרט העלילתי שתרם טרנטינו לפרויקט הכפול. שתי מכוניות ספורט אמריקאיות ישנות, שרוטות וחבוטות ממרדף בדרכים צדדיות ובכבישים של שני מסלולים, נוחתות בנהמת מנועים ובחריקת צמיגים בתוך כביש מהיר מלא מיניוואנים חדשים, רכבי שטח ומכוניות משפחתיות, שכולם נוסעים כחוק בתוך המסלול ובמהירות המותרת.

זה לא רק מרדף מכוניות משובח, אלא גם מטאפורה. "גריינדהאוס", הטבול בנוסטלגיה עקובה מדם לעונג המפוקפק והזול שטמון בז'אנר הסרטים הזה השייך לעבר, יכול גם להתפרש כהתרסה נלהבת נגד מצבה הנוכחי של תעשיית הבידור. המכוניות העתיקות האלה, ששופצו באהבה בחניה או בחצר של מישהו, אולי זוללות דלק ושמן, אבל נדמה שיש להן אישיות ונשמה, תכונות שלעולם לא יהיו לכלי הרכב החדשים והאחידים למראה, על מערכות הג'י-פי-אס והקרוז קונטרול שלהם, שבבי המחשב וכריות האוויר.

"גריינדהאוס" קושר כתרים לשלמות שיש בסוג מסוים של סרטים ישנים. לא סרטים מהסוג שמגיע בסופו של דבר למדף הקלאסיקות בספריית הווידיאו, אלא מהסוג שהבחורים מאחורי הדלפק תמיד מדברים עליו: סרטי אימה זולים ודוחים, סרטי סקס סליזיים, אפוסים מדרגה ז' של מדע בדיוני, עם שחקנים שמעולם לא שמעתם עליהם. בקצרה, כמעט כל סרט שכולל את השילוב הנכון של נשים חשופות חזה, אלימות שותתת דם וחסרת תכלית וחובבנות מלאת השראה. וגם מרדפי מכוניות.

הקסם שאבד

ואולם, רודריגז וטרנטינו בעצם מנסים לשחזר את האווירה האבודה של חוויית ההליכה לקולנוע, יותר מאשר סגנון או ז'אנר ספציפיים. "גריינדהאוס" הוא דאבל פיצ'ר, כלומר שני סרטים המוקרנים יחד ("פלאנט טרור" של רודריגז ואחריו "חסין מוות") ומלווים בקדימונים לסרטים מומצאים (למשל "Machete" ו-"Werewolf Women of the SS") ובבעיות טכניות. בכל אחד מהסרטים חסר סליל שלם - ההנהלה מתנצלת על האי נוחות - וזה כמובן הסליל של הסקס, שכנראה המקרין גנב לשימושו האישי. עותק הפילם מלא שריטות, קפיצות וחורי הולכה חסרים, ובהקרנה לפעמים הולך לאיבוד הפוקוס.

זאת בדיחה לא רעה, במיוחד מכיוון שרוב התקלות האלה, שאיפיינו עידן טכנולוגי מוקדם יותר, נוצרו באופן דיגיטלי (לרוע המזל עדיין לא פותחה תוכנה שתוכל לדמות ענני עשן המיתמרים באלומת האור מהמקרן, מושבים שבורים ורצפות דביקות ומסריחות). יוצרי הסרט הם מין שילוב בין ילדים רעים לזקנים נרגנים: הם מיומנים להפליא בשימוש בטכנולוגיות חדשות, ובו-בזמן מקוננים על שחלפו הימים הישנים והטובים.

העמדה הזאת היא פופוליסטית מאוד ובה-בעת גם אזוטרית וטרחנית. לא מוכרחים להיות אוהבי קולנוע מושבעים כדי ליהנות, למשל, מרוז מקגואן בתלבושת חושפנית של רקדנית גו-גו, שמאבדת את רגלה בתאונה ומתקינה תת-מקלע כתותבת, או כדי להיגעל מזומבים שזוללים בשר אדם. אבל המארג האובססיווי של אשליות קולנועיות, פארודיות ומחוות, שמעניק ל"גריינדהאוס" את המרקם הייחודי שלו, יכול להיות תוצר רק של הטעם המתוחכם של דור היוצרים הזה.

ברור שאת רודריגז וטרנטינו מניעה אהבה כנה לסרטים ש"גריינדהאוס" הוא פארודיה עליהם, אבל את החיבה הזאת הם מבטאים בדרכים שונות. רודריגז מתענג על עשייה קולנועית גרועה לשמה. "פלנט טרור" מוקסם מהאבסורדיות שלו עצמו; הוא מנסה להעלות את חוסר הכישרון למדרגת אמנות. הקלוז-אפים האקראיים, הקאטים הצורמים, הבנייה השגויה של הפריים - כל אלה בבירור מכוונים, לצד הסיפור שעשוי טלאים-טלאים.

הרישול של "פלנט טרור" מאפיין לא רק סרטי אימה נשכחים (שרבים מהם דווקא נעשו במיומנות רבה יותר), אלא גם חלק מהסרטים האחרים של רודריגז. בסרטים כמו "היו זמנים במקסיקו" וסדרת "ספיי קידס" ניכר שלרודריגז יש יותר אנרגיה מאשר טעם. הוא לא רק אוהב סרטים גרועים, אלא גם נוהג ליצור כאלה.

אמנות בזבל

טרנטינו הוא סיפור אחר. הוא ידען בקולנוע ומעין איש רוח, ועם זאת לא סנוב. להיפך: הוא סורק ערימות זבל בחיפוש אחר אמנות, ועשה רבות כדי ללמד את הקהל האמריקאי (ואת המבקרים) להעריך, למשל, את הרצינות והתחכום האסתטי של סרטי הפעולה האסיאתיים. "חסין מוות" הוא בחלקו מחווה כנה ליצירתו של מונטי הלמן, שסרטיו הצליחו להתנתק משורשיהם הנחותים, לעטות הילה אמנותית ולזכות, בצדק, ברטרוספקטיבות במוזיאונים. הלמן היה תמיד קולנוען רציני, וגם טרנטינו הוא כזה.

בשלב מסוים ב"חסין מוות" השריטות והקפיצות נעלמות, והקהל מגלה שהוא לא צופה בקולאז' מתוחכם על סרטים ובתי קולנוע ישנים, אלא בסרט של ממש. במקום לצחוק על הצילום המגושם במתכוון, הצופים מתפעלים מהחן ומהכישרון האמנותי הגלומים בשוטים - ובמיוחד בטייק ארוך שבו המצלמה חגה סביב קבוצה של נשים היושבות בדיינר ומדברות. טרנטינו במיטבו - בקטעים מסוימים ב"ספרות זולה", ב"ג'קי בראון" ובחלק מ"להרוג את ביל, פרק 2" - מוותר על המרכאות וחוצה את הווירטואוזיות והידע האנציקלופדי שלו בתולדות הקולנוע בחזרה אל היסודות: דמויות, פעולה וסיפור.

"חסין מוות" הוא סרט צנוע, ובהתאם מוקרן אחרי סרטו של רודריגז. אבל חוסר השאפתנות שלו הוא חלק מקסמו. הוא מורכב מדיאלוגים ארוכים מחוספסים, וביניהם התפרצויות של תוהו ובוהו על גלגלים. המרכיבים האלה אינם קשורים זה לזה, ובעלילה הממולכדת טמונות הפתעות רבות.

ואולם, אינני בטוח שאצפה שוב ב"פלאנט טרור" כדי לזכות לראותן ב"חסין מוות". כמובן, בעבר הצופים היו יכולים להיכנס ולצאת לאורך כל היום מה"גריינדהאוס", בית הקולנוע שהקרין סרטי טראש ללא הפסקה. הדי-וי-די כנראה ממלא תפקיד דומה כיום. בכל מקרה, אל תחמיצו את הקדימון ל"Thanksgiving" - אף שסביר להניח שלא הייתם רוצים לראות את הסרט עצמו, אילו היה סרט כזה. כשתצפו ב"גריינדהאוס" בבית, ותרו על פרשנות הבמאי והביאו הביתה כמה שיכורים מהרחוב כדי שימלמלו וינחרו, ממש כמו בימים הישנים והטובים.

"גריינדהאוס" קיבל את הדירוג R (שמשמעותו שילדים עד גיל 17 יכולים לראותו בליווי מבוגר בלבד). אמרו לאמא שאתם הולכים לחבר לעשות שיעורי בית, ואל תשכחו לספר לחברים בבית הספר על הגפיים הקטועות, הראשים המתפוצצים והאתם-יודעים-מה החשופים.



רוז מקגואן (משמאל) ב"גריינדהאוס". הסרט קיבל את הדירוג R, שמשמעותו שילדים עד גיל 17 יכולים לראותו בליווי מבוגר בלבד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות