שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לקראת 60 השנים הבאות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמוס שוקן
עמוס שוקן

אם יש שר אחד בממשלת ישראל שלא שר את ההימנון של המדינה, אז אולי ראוי לעיין מחדש בהימנון. "התקווה" נקבע כהימנון התנועה הציונית והעם היהודי בהחלטה של הקונגרס הציוני ה-18 בשנת 1933. הוא ביטא היטב את שאיפתם של היהודים להיות עם חופשי בארצם, ציון. עם קום המדינה היה להימנון הממלכתי. בשנות המדינה הראשונות, כאשר קיומה של ישראל לא היה מובטח, היתה "התקווה" רלוונטית לשאיפות הישראלים. היום, גם אם שדרות עדיין מותקפת, ורק בקיץ האחרון עוד היתה כאן מלחמה, ברור ששאיפתם של היהודים התגשמה בצורה מרשימה מאוד. חרף כל הקשיים והאיומים מדינת ישראל היא אחת ההצלחות הגדולות של המאה ה-20.

התגשמות החלום אינה סיבה להחליף הימנון, אבל ל"התקווה" חיסרון מעשי בולט - אף ערבי לא ישיר את ההימנון של ישראל כשהוא פונה רק ליהודים: "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה..." איך יכול אזרח ערבי להזדהות עם הימנון כזה? שירת ההימנון היא רגע של סולידריות עם אזרחים אחרים ועם המדינה. רגע זה נשלל מערביי ישראל, חמישית מאזרחי המדינה, וברור שהמפסידים מאובדן הסולידריות הזאת הם גם המדינה והאזרחים היהודים שלה.

מדינת ישראל קמה חרף התנגדותם של הערבים, אבל חלפו שנים רבות מאז, והשותפות בין היהודים לערבים בישראל היתה לעובדה, למרות הקשיים, וגם אם טרם הגענו לשוויון. ערביי ישראל דוחים את רעיונותיו המגונים של אביגדור ליברמן, להעביר ערים וכפרים ערביים בישראל לשטח המיועד למדינה הפלשתינית. כשהם עושים את ההשוואה של הדרך שעשתה ישראל, והם בתוכה, בכמעט 60 שנותיה, לעומת מה שקרה במקביל במרחב הערבי והפלשתיני, עמדתם מחמיאה לישראל.

אבל כשאנו חושבים על יחסי יהודים וערבים בישראל ב-60 השנים הבאות, יש עוד מלאכה רבה לעשות, ואם עד יום העצמאות ה-60 ישראל תאמץ הימנון חדש, שווה לכל אזרחיה, יהיה בכך צעד סמלי חשוב לעתיד יחסי יהודים וערבים בישראל.

ביום ההולדת ה-60 רצוי שהערבים אזרחי ישראל לא יהיו מנוכרים ליום חגה של המדינה. האם לא הגיע הזמן להכיר בכך שתקומתה של ישראל אינה רק הסיפור של העם היהודי, של הציונות, של גבורת חיילי צה"ל ושל השכול, אלא גם של השתקפות הציונות וגבורת חיילי צה"ל בחייהם של הערבים: הנכבה, האבדן, המשפחות שנפרדו, הטלטלה בחייהם, הרכוש שנלקח, החיים תחת ממשל צבאי וכיוצא באלה רכיבים של ההיסטוריה המשותפת ליהודים ולערבים שמוצגת ביום העצמאות, ולא רק ביום זה, בצורה חד-צדדית לחלוטין?

באחד מגיליונות מארס של השבועון הבריטי "אקונומיסט" נכתב על הקושי של מדינות שונות להתמודד עם גרסאות נוספות, ולעתים ביקורתיות, של ההיסטוריה שלהן. מה שקורה בתחום זה בדרום אפריקה, נאמר בשבועון, הוא דוגמה חיובית ליצירת "סיפור לאומי" חדש, שאינו כבול על ידי אידיאולוגיות נוקשות של צד אחד או של צד אחר.

נקודת זכות אחת בפועלם של מתנחלי חברון אפשר לראות ביוזמה שלהם לשיקום בית הכנסת אברהם אבינו ולהקמת אתרי זיכרון לתולדות יהודי חברון ולטבח שעשו בהם הערבים בשנת 1929. בתנאים נורמליים המדינה הפלשתינית, אילו קמה, היתה צריכה לעודד פרויקטים כאלה, להקצות להם משאבים, ולתת להם מקום בשיח הציבורי הפלשתיני ובספרי הלימוד. אנחנו מקבלים ברצון, כמעט כמובן מאליו, מפעלי שיקום של אתרים יהודיים וזיכרון לקהילות יהודיות שחרבו באירופה.

זה לא תמיד קל, לעתים אפילו קשה מאוד, ובכל זאת גם ישראל יכולה לנהוג כך ביחס להיסטוריה של הערבים כאן. רק תועלת תצמח לה אם תציין בניין שבעבר היה מוסד ערבי, או רחוב שבעבר נשא שם ערבי (ואולי גם יוחזר השם הערבי לפחות לחלק מן הרחוב, בוודאי במקומות שחיים בהם ערבים). אפשר לציין מקום שהיה בו יישוב ערבי, בין אם הוא נטוש ובין אם קם במקומו יישוב יהודי. ואפשר גם לאזכר מעשים קשים שנעשו על ידי יהודים כלפי ערבים.

עלינו להיות בטוחים בזכותנו לחיות כאן - זכות שאינה מותנית בהסכמת הערבים, אבל גם אינה מותנית בהעלמת ההיסטוריה שלהם. כך ניתן ביטוי לעובדה שגם הערבים בישראל הם בני הארץ הזאת, ושוויון הזכויות בינם לבין היהודים הוא גם ביחס להכרה בהיסטוריה של כל עם.

אם יום העצמאות ה-60 למדינת ישראל יהיה הראשון שבו סיפורם של הערבים בארץ יהיה חלק מן התוכן הממלכתי ויקבל במה ציבורית, יהיה זה צעד חשוב בדרך ליצירת מכנה משותף בין יהודים לערבים בישראל. אפשר לתת לזה ביטוי מוחשי אם, למשל, ביום העצמאות יחנוך ראש ממשלת ישראל את יישובם מחדש של בירעם ואיקרית על ידי ערבים ישראלים. לתחושת האיום בישראל מאפשרות שיקומם של אתרים ערביים כאלה ומיישובם מחדש על יד ערבים אזרחי ישראל, אין כל בסיס. זכות השיבה של פליטים פלשתינאים שאינם אזרחי ישראל אינה קשורה לעניין זה כלל.

אילו ישראל היתה נוהגת כלפי הערבים כמו שהיא מצפה ממדינות אחרות שבהן נשאר רכוש יהודי שינהגו כלפי היהודים, כי אז היתה גורמת לכך שהאפוטרופוס הממשלתי על נכסי הנפקדים ינהג באמת כנאמן בעלי הרכוש, והיתה מפעילה תהליך של השבת רכוש לערבים אזרחי ישראל במקום שאפשר, ושל פיצוי לבעלים על הרכוש הערבי במקום שאי אפשר להשיבו.

יום העצמאות ה-60 הוא זמן מתאים ותאריך יעד ריאלי לצעדים שיביאו לחיזוק הלכידות בין יהודים לערבים בישראל. ממשלה שתקדם את הצעדים שמתוארים כאן תתרום לכך תרומה משמעותית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ