שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נירית בן אריה-דבי
נירית בן אריה-דבי

ליאונרדו דה וינצ'י, מיכלאנג'לו ורפאל נחשבים לאמנים המובילים של התקופה האמנותית הגדולה ברנסנס. אבל אף על פי שאפשר למצוא קווים משותפים בעבודתם ואף שהם נזכרים לעתים קרובות ביחד, הם אמנים שונים מאוד זה מזה. דה וינצ'י נולד ראשון, וחלק גדול מנסיבות חייו בלתי ידוע לחוקרים המודרניים. השכלתו לא היתה מסודרת והוא היה אוטודידקט. לעומת מיכלאנג'לו - הצעיר, המכוער, אך המלא בערך עצמו, האמן שחתם על כל מכתביו "מיכלאנג'לו-פסל" - נמנע דה וינצ'י מאפיון עצמי מקצועי כזה או אחר. במכתב ששלח דה וינצ'י ללודוביגו ספורצה, שליט מילנו ב-1481, כדי להציג את עצמו על מנת שישכור את שירותיו כאמן החצר, הוא מפרט שורה ארוכה של כישורים, וביניהם היותו ארכיטקט צבאי, מתכנן מכונות לחימה, מעצב תפאורות ומתכנן פסטיבלים. לבסוף, בשולי הדברים, הוא מוסיף שהוא מסוגל "לפסל בשיש, בברונזה או בחומר, ובציור אני יכול לבצע כל סוג עבודה כמו כל אדם באשר הוא".

אבל דווקא מאחר שלא למד באוניברסיטה, יכול היה דה וינצ'י לפרוץ קדימה אל מחוזות מדעיים ואמנותיים שלא היו ידועים עד אז. באוניברסיטאות בנות הזמן ההוא הנחילו ידע בשיטה הסכולסטית ובפילוסופיה שנלוותה אליה, באמצעות שינון וחזרה על דברים ידועים. כמה רחוק כל זה מהרוח הדה וינצ'ית: דה וינצ'י עסק בתצפית ובתיעוד, ובכך הקדים את המהפיכה המדעית שהתחוללה כמאתיים שנה אחרי מותו. חוסר השכלתו הפורמלית היה לו לרועץ גם בעניין אחר: הוא הותיר אחריו אלפי רישומי הכנה, שרטוטים וציורים מוכנים למחצה, שאחדים מהם הושלמו על ידי תלמידיו ועל ידי השוליות שלו. רבים מהם לא הושלמו כלל, ובכך העלה לא פעם את חמתם של מי ששכרו את שירותיו ולא קיבלו את מבוקשם.

מדען, פסל או צייר: כיצד ראה דה וינצ'י את עצמו? הרישומים הרבים שהותיר אחריו אינם נושאים בדרך כלל אופי אישי, ועל כן קשה להסיק מהם מסקנה חד משמעית. ובכל זאת, מחיבורו "ספר הציור" מתגלים גם הרבדים הפילוסופיים המנחים את עבודתו האמנותית. אם עד לכתיבת "ספר הציור" נחשב הציור למלאכת כפיים בעיקרה, הרי שהספר הזה מציב אותו בשורה אחת עם המדעים ומציג את מה שנחשב לאומנות בתחום אינטלקטואלי למהדרין. התיאור והתצפית, שהם נשמת אפו של המדע המודרני, הם קווי היסוד של הציור כפי שדה וינצ'י רואה אותו, ובכך הוא נעלה על השירה והמוסיקה. קשה לתאר כמה מהפכנית היתה הגישה הזאת בזמנה. העין שבה משתמש הצייר נעלה על האוזן, האבר שבו משתמש המשורר. הציור, לטענתו, נצחי והמוסיקה נעלמת. יש מי שרואים בהשקפה הזאת את אבן הפינה לדמותו של האמן כאינטלקטואל וכהוגה.

חלק אחר של "ספר הציור" מוקדש להוכחת עליונותו של הציור על הפיסול. בכך מניח דה וינצ'י את התשתית לוויכוח שהתפתח במאה ה-16 בין המצדדים בציור לעומת מעריצי הפיסול. ייתכן שהיריבות בין דה וינצ'י למיכלאנג'לו היא הרקע הרגשי והאישי להשקפתו, אבל הדיון המקיף והמעמיק שלו אינו נפגע מכך ושמו של מיכלאנג'לו אינו נזכר כלל ביצירה. "הפיסול אינו מדע", כותב דה וינצ'י, "אלא אמנות מוכנית מאוד, משום שהוא גורם זיעה ומאמץ פיסי לעוסק בו... בין הציור והפיסול אין אני מוצא הבדל אחד אלא זה: הפסל מבצע את עבודותיו במאמץ גופני גדול מהצייר ואילו הצייר מבצע את עבודותיו במאמץ רוחני גדול יותר... הפסל המכוסה בזיעה מרובה, המתערבת באבק והופכת לבוץ, פניו מלוכלכות והוא מקומח כולו באבק... וביתו מזוהם כולו ומלא שברירים ואבק אבנים. ואילו הצייר יושב ברוב נוחות לפני יצירתו, לבוש היטב ומוליך מכחול קל מאוד, רווי בצבעים יפים ומקושט בבגדי נוי, ביתו נקי ומלא תמונות יפות". התיאור הזה הולם את תדמיתו של דה וינצ'י, שנודע כהדור ואלגנטי במיוחד. עם זאת, גם דה וינצ'י לא נמנע בעבודתו האמנותית מאיסוף פגרי חיות, מנתיחת גופות, מבניית דגמים מורכבים ומלכלוך הידיים בצבעים.

האומנם היתה יריבות בין מיכלאנג'לו לדה וינצ'י? אם לשפוט על פי כתביו של ג'ורג'ו וזארי, אחד הביוגרפים הראשונים של דה וינצ'י, היריבות אכן היתה, אבל וזארי רצה להעצים אותה מכיוון שאהב רכילות ורצה למצות את הדרמה בין שני הענקים. ובכל זאת, פגישה אמנותית אחת לפחות אכן התקיימה ביניהם. דה וינצ'י היה אחד מאנשי הוועדה שמונתה כדי לקבוע את המקום שיוצב בו הפסל "דוד" של מיכלאנג'לו הצעיר. בפרוטוקול ישיבת הוועדה שהתקיימה ב-1503 נכתב כי דה וינצ'י, האמן המבוקש, הציע להציב את הפסל בלוג'ה דה לנצי (מעין מרפסת מקורה) בפיאצה סיניוריה שבפירנצה, על גבי המעקה שעליו תולים את שטיחי הקיר; כך לא יפריע לטקסים הממלכתיים. המקום הנידח שהציע לעמיתו הצעיר מגלה שחולשות אנוש לא היו זרות גם לאמן גדול כמוהו.

7,500 דפי מחברות הותיר אחריו דה וינצ'י, והם רק חלק מכל כתביו. הדפים חושפים נפש לקטנית. בדף אחד אפשר למצוא שרטוט אנטומי, שרטוט למכונת מלחמה, שרטוטים מכינים לדמויות שאחר כך מופיעים בציוריו ותיאורים הכתובים בסגנון ספרותי אבל עוסקים בתופעות הטבע השונות, כמו למשל היצירה "המבול". בכל המלל הזה אין כמעט שום הערה אישית, המסגירה משהו מעולמו הפרטי. כשיש הערות כאלה, מזכיר דה וינצ'י את עצמו בגוף שלישי, כמו למשל ברישום לקתדרלה, שעל הקמתה היה אמור לפקח: "אין אחד בעל כישורים למשימה, ועליך להאמין לי, מלבד לאונרדו מפירנצה".

דה וינצ'י היה אמן ולא פחות מכך מדען בכל רמ"ח אבריו: הוא לא עסק בפוליטיקה ולא במוסר וגם לא בפסיכולוגיה. כשהיה נוכח בתלייתם של מורדים בבית מדיצ'י בכיכר העיר לא העיר דבר, אלא המתמקד ברישום תנועת הגוף של התלוי ובלבושו. כשרצה לדעת את המבנה האנטומי האנושי לא היסס לנתח גוויות, אבל הניתוח התבצע לא כדי להגיע לתוצאות אמנותיות טובות יותר, אלא כדי לדעת איך פועלים מנגנוני הגוף. מיכאלנג'לו ממוקד ממנו: רישומיו משרתים את אמנותו. דה וינצ'י מצייר הכל: כשהוא רושם את תווי תסרוקתה של לדה, מתוך "לדה והברבור" שלא שרד, הוא מצייר אותו מלפנים וגם מאחור, אף שברור כי רק את פניה של לדה יראו בציור וצורת השיער מאחור אולי מעניינת, אבל לא שימושית.

דמותו היתה למיתוס כבר בחייו. הביוגרפים הראשונים שלו עמדו על גדולתו והעצימו אותה. יופיו הפיסי הבולט, שתואר לעתים כיופי שמימי, האדיר את המיתוס. אבל הרעיון הניאו אפלטוני שאומר שהיופי החיצוני מרמז על סגולות פנימיות נעלות היה זר לו, והניסיון להתחקות אחר שורשיהם של הדברים הוא שעומד במרכז עשייתו המדעית וגם האמנותית. ומדוע נשארו הדגמים שלו על הנייר בעיקר? אולי מפני שכמו שאמר וזארי, פעל מוחו באופן אסוציאטיווי, קפץ מנושא לנושא, ומרגע שפתר את הבעיה, או מרגע שנדמה היה לו שפתר אותה, לא מצא בה עניין והוא המשיך לפרויקט הבא.

(הביאה לדפוס עלית קרפ)

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ