שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יצחק לאור
יצחק לאור

ליאונרדו דה וינצ'י, מאת צ'רלס ניקול,תירגמה מאנגלית כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 2007, 662 עמודים

ההוגה הצרפתי מישל פוקו הצביע על הפער שנולד במאה השש-עשרה בין מעשי האמן ומעשי הגיבור שצייר. החלל שנוצר בין השניים העסיק את האמנות והספרות מאז אותה תקופה, מתוך "שיכחה". גם בלי הספק הגדול של פוקו במיסטיפיקציה של "דמות היוצר" נהפכה הביוגרפיה לעניין חשוד. זאת ועוד: את נזקי הכתיבה על הרנסנס אפשר לסכם במעשיו של יקוב בורקהרדט. הביוגרף של ליאונרדו דה וינצ'י, צ'רלס ניקול, נאבק בנזקים הללו, אף שנדמה שאת "חיי האמנים" מאת וזארי הוא מסלק בקלות, תוך כדי התמודדות עם דמיונו של המחבר, השמועות, הרכילות. עם בורקהרדט קשה יותר להתמודד. הוא הרי המציא את הרנסנס ביחד עם המצאתנו כדמויות של העולם, אשר זה מרכזו.

כך כותב ניקול: "הדוקטרינה המדברת על ניתוק פתאומי בין ימי הביניים לרנסנס היא במידה רבה פירוש של פרשנים בני המאה התשע-עשרה, דוגמת יקוב בורקהרדט... היינו הרנסנס עוצב כדגם לרעיונות שיעלו לימים, רעיונות ההשכלה הרציונליסטית". הניסיונות להתנתק מ"היסטוריה של הרעיונות" מצאו הסבר לתהליך שהחל עם נפילת קונסטנטינופול ב-1453 - כאשר המוני דוברי יוונית שוטטו באיטליה ובידיהם טקסטים יווניים. ניקול טוען כי המחקר ההיסטורי מתמקד היום דווקא בבדיקה של "עליית הרישום הכפול בניהול החשבונות ושטר החליפין הבינלאומי, שיצר אקלים נוח לפריחת רעיונות ואמנויות".

כסף, מכל מקום, מילא תפקיד חשוב מאוד בחיים של ליאונרדו, שניהל ספרי חשבונות ואנחנו יודעים כמה הצליח לקבל, כמה שילם, כמה עלו צבעים, ובעיקר כמה קמצנים היו האדונים לבית מדיצ'י בפירנצה או בריוני בית ספורצה של מילאנו. נכון שקל מדי להשוות את תשוקתם של הסיניורי הללו להופיע בתוך הציורים, לא רק להיות בעליהם, לתשוקתם של גיידמק או הרצליקוביץ' להיות בתוך הטלוויזיה, ובכל זאת, גם את מעשי האדונים ההם, בפירנצה, או בוונציה, או במילאנו, שלא לדבר על הוותיקן החרמן (המוני זונות שוטטו אז ברומא וכולן עבדו בשביל כמורת העיר, צריך לקרוא מתוך ספרי החשבונות של הצייר המוזר ליאונרדו.

ניקול עוקב אחרי ליאונרדו: בן "לא חוקי" לאב שאהב אותו, אבל עד שלא הצליח להעמיד בנים "חוקיים", לא נרגע, וכאשר העמיד את הבנים הללו, 11 במספר, לא טרח להוריש לבנו הלא חוקי ולו גם אגורה שחוקה. הוא היה בן אוהב לאמו, שאביו השיא לאיש חביב, אשר היה תלוי בו, ולכן הסכים לשאת את הפילגש היפה ולקחת תחת חסותו גם את הילד (ספק אם היה עוד צייר גדול ממנו שברא יופי נשי, ואולי הכל היה געגועים לאם היפה קתרינה). הוא היה זר בחברה המשכילה של פירנצה, פרובינציאל מהעיירה וינצ'י, וזמן רב עשה בכפר קטנטן אחר, שם גדל אצל אמו. אהה, הוא לא ידע לטינית.

הרבה מאמצים עושה ניקול כדי לברר את "האמת" על חייו הסודיים של ליאונרדו. האם באמת היה הומו? הוא היה נאמן עד יום מותו לנער הקטן מסדנתו שצמח והיה לבחור יפהפה (ומי עוד צייר נשים יפות כל כך בתקופתו?) ניקול שב וחוזר אל מאמרו הקלאסי של פרויד, המנתח את ההזיה האוראלית של ליאונרדו, כמו שהצייר דיווח בכתיבתו המאוחרת, ופרויד מסביר לשומעותיו ולשומעיו הבורגנים של וינה (1911):

"הנטייה לנטול את איבר-הזכרות בפה ולמצוץ בו נחשבת בחברה האזרחית כאחת הנליזויות המיניות הנאלחות ביותר, אבל היא שכיחה ביותר אצל נשי ימינו - וכפי שלמדנו מתמונות עתיקות, היתה שכיחה גם בעבר - ודומה כי בנסיבות של תשוקת אהבה מתבטל לגמרי צביונו המגונה של המעשה". והוא מפליג להמשך הניתוח על חלום הבז המפורסם של לאונרדו, שרשם מאוחר יותר. ניקול מתלהב מהניתוח של פרויד, גם מפני שפרויד מגיע למסקנות, אשר מאוחר יותר נמצאו להן תימוכין במסמכים נוספים.

הספר עוקב אחרי מה שיש לנו - מעט ציורים, הרבה ציורים של תלמידים שהעתיקו או הושפעו, ואלה מסייעים לנו כאשר הציורים הלכו לאיבוד. כי מה כבר נשאר מליאונרדו? את "הסעודה האחרונה" פתחו רק בשנים האחרונות מחדש, אחרי שכמעט לא ברור מה נעשה בה ביד ליאונרדו ומה המשיכו אחריו. נשארו מעט יותר רישומים והכנות לציורים, די הרבה תוכניות, ניסיונות לכתוב ספרים. ניקול עוקב אחרי ליאונרדו בנדודיו: מווינצ'י לפירנצה, מפירנצה למילאנו, לרומא, לפאריס. איש עצור עולה מהתיאורים. השפע בא לידי ביטוי רק בציורים, בכוח העז של הנשים, בהערצה העצומה לבריאה, ולצורך הבלתי פוסק לחקות אותה, מתוך הבנה. תשוקת הרצון להיות ציפור, מעבר לחלום האוראלי, או לזיכרון החלום, העסיקה את ליאונרדו - ופרויד ניסה להסביר אותה בתור תשוקה אלמו והעדר אב של ממש - במשך כל חייו: איך יכול אדם להיות חזק מן הטבע. הוא לא אהב את "הבשורה" של בוטיצ'לי בגלל סוג הדרמה, אבל הוא אהב מאוד תיאטרון והשתתף בניהול של תהלוכות עליזות בפירנצה ובמילאנו. הוא רצה לפסל פסלי ענק ולא הספיק.

ניקול מניח כי ליאונרדו רצה יותר מכל להיות אמן, ודבר זה אינו ברור כלל מהתיאורים שלו. ההמצאות, שעכשיו טורחים הרבה על בדיקתן (דאייה, שצנחן אוסטרלי ניסה; גשר מעל לים, שהציע ליאונרדו לשולטן העותמני נבנה מעל לאוטסטרדה נורווגית), תפסו מקום עצום בחייו. הניחו לשבלונות של "איש רנסנס". חלק מהן הסתמכו על הביוגרפיה של ליאונרדו, כמו שהתרוצצה בין ספרים וחיבורים ומיתולוגיה.

הוא היה בעיקר מהנדס. ניקול מניח שליאונרדו הזדעזע מאכזריות המלחמות שראה, כאשר היה יועץ מיוחד לנבל המפורסם של אותה תקופה, ממזר חשוב אחר, צ'זארה בורג'ה. אין לנו שום עדות לזעזוע של ליאונרדו מההרג הזה. יש משהו בתשוקה להרס שאינו מנוגד לרגישות אמנותית. את זה ניקול לא מבין ממש. אף שהוא יודע שהרנסנס איננו רק אופרות על אורפיאוס, ועסקים ועבדים, וסוגים של מאסר. ליאונרדו עצמו נכלא לזמן קצר מאוד, בעבור שמישהו הלשין כי בסדנה שלו עושים מעשי סדום.

והוא אהב לנתח גוויות וכנראה עשה את זה גם בסתר מפני שהכנסייה לא הרשתה לנתח גוויות לצורך סיפוק של סקרנות. הוא ניתח גוויית ישיש בן מאה, שמת מולו (כלומר הוא חיכה שימות ומיהר לנתח). הוא ניתח גוויית עולל בן שנתיים. הוא היה אדיש לתהפוכות פוליטיות; בית מדיצ'י נפל, בית ספורצה נפל, מילאנו נכבשה על ידי צרפתים, הוא עבד בשבילם, גם בית בורג'ה נפל, מקיאוולי, ידידו, הוגלה, וכו' וכו'. כל אלה נראים כמו חלק מן הדמות הגדולה, וטוב שהיא מרובת סתירות גם בקריאה המפורטת.

הנה הציטוט הכי יפה שמביא ניקול מכתביו של ליאונרדו, זה היכול גם להסביר את הקשר בין עדינות לאכזריות: "הגבר רוצה לדעת אם האשה נוחה להיענות לתביעות תאוותו, ואם הוא רואה שהיא אכן נוחה לכך, וכי היא משתוקקת אליו, הוא מציג את בקשתו ומוציא לפועל את תאוותו; והוא אינו יכול לגלות זאת אם לא יתוודה, ובעודו מתוודה, הוא מזיין".

ניקול מתנצל כמובן על השימוש בביטוי confessando fotte (מתוודה תוך כדי זיון), ואין ספק שהוא נהנה, וכרמית גיא נהנית לתרגם את מה שברשות השידור לא היו מרשים לה לומר (וגם אני נהנה לכתוב על זה ונהניתי עוד יותר לקרוא את הספר המפורט כמו אנציקלופדיה). הכי טוב לקרוא את הספר תוך כדי מסע בעקבות הציורים והאתרים, הנהרות שליאונרדו ביקש להטות והצמחייה שתיאר. הטבע היה האתגר. אבל מי יכול לנסוע לטיול כזה? וכמו שאומר אחד המטורפים בסוף סרטו של דה ברוקה, "מלך לב": "המסעות היפים ביותר הם אלה שאנחנו עושים ליד החלון".