בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחברת השחורה של הזקן

באביב 1947 חקר בן גוריון את ראשי ההגנה על מצב הארגון - ולא אהב את מה ששמע. לרשות המדינה שבדרך עמדה אז בסך הכל מיליציה, בטח לא צבא. בתוך שלושה חודשים גיבש מנהיג היישוב את התוכנית שלפיה הוקם צה"ל

תגובות

מה עושה פוליטיקאי ותיק ומנוסה, בעל ניסיון בתחום האזרחי, שמוטל עליו לכהן כשר ביטחון? אם לשפוט לפי מה שעשה הפוליטיקאי הבכיר ביותר בתקופת "המדינה שבדרך", דוד בן גוריון, יש ליטול פסק זמן, לצמצם עד למינימום עיסוק בדברים אחרים ולהתמסר ללימוד הנושא הביטחוני. כמעט שישה שבועות הקדיש עצמו בן גוריון ל"סמינר עצמי", כפי שהוא כינה זאת, כדי להתכונן למילוי התפקיד החדש.

באביב 1947 הגיע המרי היהודי נגד השלטון הבריטי לשיאו: פעולות חבלה של ארגוני מחתרת, ספינות מעפילים התעמתו עם הצבא הבריטי ואלפי עולים נכלאו במחנות בקפריסין, משטר צבאי בן יותר משבועיים הוטל על תל אביב, יישובי גוש דן והשכונות היהודיות בירושלים. בה בעת, היו סימנים שממשלת בריטניה מאסה בשלטונה בארץ ישראל. ב-18 בפברואר הודיע שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, על העברת "הבעיה הארצישראלית" לאו"ם.

בן גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית ומנהיג היישוב, שרק זמן קצר לפני כן ביקש וקיבל מהקונגרס הציוני אחריות ל"תיק הביטחון", חזר ארצה לאחר שהות ארוכה בחו"ל. כמנהגו, הוא החל לפעול במרץ. בסוף מארס 1947, החליט לנהל "חקירה שיטתית", כהגדרת חוקר פעילותו ומורשתו, פרופ' מאיר אביזוהר, כדי לעמוד על יכולת היישוב היהודי לעמוד במערכה הצבאית הקשה הצפויה לו במקרה שהבריטים יעזבו.

במהלך תקופה זו - מ-26 במארס עד 6 במאי, ולאחר מכן מסוף מאי עד תחילת יוני - נפגש בן גוריון, בעיקר בביתו בשדרות קרן קיימת 17 בתל אביב (כיום שדרות בן גוריון), עם עשרות ממפקדי ההגנה. הוא מילא מחברות שלמות בנתונים על מפקדים בכירים יותר ופחות, שיטות אימונים, כלי נשק, מצבורי תחמושת ואפשרויות ייצור ורכישה ויצא לסיורים. מסקנותיו, כפי שנמסרו לצמרת ההגנה באמצע יוני, גרמו ל"רעידת אדמה" שהדיה נשמעו עוד תקופה ארוכה.

פסימיסט חסר תקנה

הרישום הראשון ביומן הוא מ-26 במארס. בן גוריון ציין לעצמו 14 נושאים מרכזיים: "מבנה, ארגון, אימון, חינוך, תכנון, הדרכה, ציוד, החסנה (אחסנה), תעשייה, רכישה, תקציב, ש"י (שירות ידיעות), נוער, יחסים (כנראה עם ארגוני המחתרת האחרים, 'הפורשים')".

ועוד ביומן באותו יום: מבנה כוחות ההגנה, פריסתם, מפקדים מרכזיים, תקציב. כך, אנחנו יכולים ללמוד שתקציב הארגון בשנה השוטפת היה 770 אלף לא"י, וממנו הוקצו כ-43% לייצור נשק וכ-17% לאחזקת יחידות הפלמ"ח. לאורך שבועות ה"סמינר", וככל שהצטבר אצלו יותר חומר, לא הסתיר בן גוריון את דאגתו מאי-מוכנות היישוב וכוח המגן העיקרי שלו - ההגנה.

בעיני רוב מי שבאו עמו בדיאלוג, הוא נתפש כדאגן וכפסימיסט חסר תקנה. כבר בדצמבר 1946, בנאומו בישיבה סגורה של הוועדה הפוליטית בקונגרס הציוני הכ"ב בבזל, הזהיר בן גוריון: "התקפת ערביי ארץ ישראל אינה מסכנת את היישוב העברי. אולם יש סכנה שהמדינות הערביות השכנות ישלחו את צבאן לתקוף את היישוב ולהשמידו, ועלינו להתכונן מיד, במקסימום יכולתנו הטכנית והכספית".

בין המוזמנים אליו, כדי לדווח על המצוי והרצוי מבחינת הציוד, ההיערכות והתוכניות להגנת היישוב, היו כל מי שהיתה להם נגיעה לנושאי הביטחון בעת ההיא. גם הדור הצעיר יותר יוצג בפגישות וכלל מפקדים בדרג הבינוני.

בניגוד למנהגו, הפגין בן גוריון איפוק. הוא שאל שאלות, לא התפרץ, לא סתר את דברי בני שיחו. את כל דבריהם רשם במחברותיו השחורות. לעתים חזר על אותה שאלה בפני כמה אנשים, ולא אחת התפלא על אחידות התשובות - עד שנדמה היה לו שהנשאלים מתאמים את דבריהם ביניהם. סיפר על כך חיים לסקוב: "באחת השיחות, כשבן גוריון שאל לכמה רובים זקוק ההגנה, והנתון שמסרתי לו תאם בדיוק נתונים שקיבל ממשוחררים אחרים מהצבא, הוא התפרץ: 'אתה דיברת עם מישהו!'" לסקוב, לפי עדותו, נעלב ופנה לעבר הדלת. אך בן גוריון עצר בעדו ושאל, "איך זה שכולכם אומרים את אותו הדבר?" לסקוב הסביר לו, שכל הקצינים ששירתו בצבא הבריטי מכירים את טבלאות החימוש היחידתיות, ואין פלא שכולם מדקלמים את החומר.

היו כאלה שלא הבינו למה הוא חותר. דבריו על טנקים, תותחים ומטוסי קרב היו מעבר לאופקיהם של רוב הנשאלים. אחדים חשבו, שנושא הביטחון, החדש מבחינתו, סיחרר את ראשו. לפי כמה עדויות היו אנשים, בהם בכירים, שיצאו מפגישה עמו ואמרו לאלה שהמתינו במסדרון ביתו כי "הזקן השתגע", או סובבו את אצבעם לצד רקתם.

אין עין צופיה

בן גוריון נפגש עם האנשים בארבע עיניים, או בקבוצות קטנות. הוא שאל אותם על אימונים, הכשרת מפקדים, מקורות המימון והנשק. בשיחות אישיות ביקש לעתים מידע על רמתם של מפקדים מסוימים והתאמתם לתפקידם. להלן קטע משיחתו של בן גוריון עם משה זליצקי (כרמל), לימים אלוף בצה"ל, חבר כנסת ושר, שבעת ההיא שימש כמפקד מחוז הצפון של ההגנה.

בן גוריון פתח בשאלה פרובוקטיווית למדי: "למה בכלל הארגון (ההגנה) והאם יצלח?"

כרמל: "על הארגון ללוות המפעל הציוני, להגן עליו ולהילחם לו".

ב"ג: "המסוגל הוא לכך?"

כרמל: "החומר האנושי טוב ומצוין. יש רק להרחיב".

ב"ג: "הנעמוד בפני הערבים - אם ישלחו בנו הצבא שלהם, כגון הלגיון?"

כרמל: "נעמוד, אין שום פחד. אין חייל ערבי שיוכל להשתוות לחייל שלנו. לא באימון ולא ברוח..."

ב"ג: "מה הם הליקויים?"

כרמל: "אין לו (להגנה) הרגשה של בעל בית - אין עזרה, עצה, ביקורת, פיקוח במרכז. אין עין צופיה אחת".

כרמל חיווה דעתו על הפיקוד הבכיר. לדעתו, משה סנה היה ראש מיפקדה ארצית טוב. אולם הרמטכ"ל באותו זמן, יעקב דוסטרובסקי (דורי), לימים הרמטכ"ל הראשון של צה"ל - התגלה כשמרן מדי, דבק בדוקטרינות של הצבא הבריטי ו"לא החשיב את האימפרוביזציה שלנו". אשר לרמטכ"ל בפועל, יצחק שדה, "הוא אינו איש ארגון אלא איש פעולה".

לכרמל היו גם הצעות מעשיות: לרענן את המטכ"ל באמצעות "כוחות צעירים", כהגדרתו. הוא הציע את יגאל אלון, נחום שריג, אורי יפה ושלמה שמיר. זאת, משום ש"מחלקת התכנון אינה בסדר והוא הדין בהדרכה". המועמד שלו לתפקיד הרמטכ"ל הבא של ההגנה - ישראל גלילי.

תוך כדי השיחות והבירורים, הרגישו בני שיחו של בן גוריון שהוא מרבה לשאול על שילוב הקצינים המשוחררים מהצבא הבריטי בפיקוד ההגנה. פעם אחר פעם התברר לו, שנוצר ניכור בינם למפקדים שנשארו בארץ ישראל והובילו את הארגון ברמה הארצית והמקומית בשנות מלחמת העולם השנייה ולאחריה. חדי העין תפשו כבר אז שהוא מעדיף את משוחררי הצבא הבריטי, ה"חיילים" כהגדרתו, על ותיקי ההגנה וצעירי הפלמ"ח. ל"חיילים", בעלי הניסיון הקרבי באחד הצבאות המרכזיים במלחמת העולם השנייה היתה עדיפות בעיניו על מפקדי ה"הגנה" שהתאמנו בארץ ישראל, במחתרת.

בשיחה עם כותב שורות אלה ב-1966, לא הסתיר בן גוריון את דעתו שבהגנה שלטה בתקופת המאבק נגד הבריטים רוח הגרילה. "תאר לעצמך שאחד המפקדים הבכירים אמר לי: 'אסור שלכיתה יהיה מקלע - זה יכביד עליה בעת שתסתתר בהרים או בפרדסים'. הם השוו עצמם לפרטיזנים ברוסיה ולא שמו לב שאנו עומדים בפני מלחמה נגד צבאות סדירים", אמר לי אז .

המקל והגזר

בתחילת מאי 1947 החל בן גוריון לאסוף נתונים על צבאות ערב, שמהתערבותם לצד ערביי ארץ ישראל חשש. חמישה עמודים ביומנו מוקדשים לצבא מצרים. בעיקר חשש מחיל האוויר המצרי, שלו היו 177 מטוסים, לרבות שמונה טייסות קרב. ארבעה עמודים נוספים הוקדשו לתיאור צבאות עבר הירדן, סוריה, לבנון ועיראק.

ב-6 במאי 1947, חלה הפסקה ב"סמינר" ובן גוריון התפנה לנושאים מדיניים. הוא ערך גיחה קצרה לארה"ב, כדי להשתתף בדיוני העצרת המיוחדת של האו"ם בעניין ארץ ישראל. לקראת סוף מאי חזר לארץ והסתער מחדש על הנושא.

ב-27 במאי הגיע בן גוריון לסיכום ראשון, פסימי למדי. ביומנו כתב, ש"אין אימון מספיק אף בחטיבה (פלמ"ח). מחסור במפקדים, והמפקדים המצויים אינם מספיקים (ברמתם). אין ניסיון של פעולה, התכנון לקוי, מבנה התקציב לא מכוון למטרה. הפגם הקשה ביותר - לא נוצל הניסיון והחומר האנושי הצבאי (של משוחררי הצבא הבריטי). הציוד לא מותאם. נעדרה הרבה שנים אידיאה מרכזית - מהו התפקיד (של ההגנה)?"

בהמשך היומן רשם לעצמו בן גוריון מהלכים חיוניים לשינוי המצב. הוא ביקש שתי תוכניות לארגון מחדש של ההגנה. את הראשונה הכינו למענו ראש המיפקדה הארצית של ההגנה, הרמ"א המכהן זאב פיינשטיין, והרמ"א לשעבר, יוחנן רטנר; על השנייה שקדו שני קצינים משוחררים מהצבא הבריטי, חיים לסקוב ופריץ אייזנשטטר. התוכניות היו שונות זו מזו, ובן גוריון נטה, כצפוי, לקבל את הצעת ה"חיילים".

בימים הבאים הוא החל לנקוט בשיטת "המקל והגזר": תחילה הילל ושיבח, ולאחר מכן ביקר ותקף. בישיבת מזכירות מפא"י ב-29 במאי הצהיר: "נתברר לי שהיו לנו הישגים חשובים מאוד: אינני יודע אם איזה עם אחר מלבדנו יכול להשיג הישגים כאלה. אבל אם אתם חושבים שיש לנו כוח הגנה על היישוב - אתם חיים בטעות. יש לנו ציבור מסור להגנה ומוכן לחרף את נפשו להגנה על הציונות, אך אין לנו ציבור מוכשר, מאומן ומצויד לכך".

לאחר עשרה ימים הופיע בן גוריון בפני פורום חדש, "ועד הביטחון". הוא מצא לנכון, שוב, לשבח את ההגנה וציין כי "יש הישגים גדולים בשטח האימון הגופני והחיסון הגופני, בייחוד בפלמ"ח... יש כיבושים חשובים בשטח הימאות... יש כושר פעולה של קומנדו". אולם בהמשך, מנה שורה ארוכה של ליקויים. המפקדים מקבלים רק הכשרה של מפקדי מחלקות, אין קצונה בכירה, אין שמירת סודות, לעתים יש כפילות בפיקוד, חסר ציוד.

אף שרוב ראשי ההגנה שאותם תיחקר גילו אופטימיות ביחס לסיכויי העמידה של היישוב, בן גוריון לא הצטרף אליהם. "אני לא השתכנעתי מהתשובות האופטימיות", כתב. לדעתו יש ליישוב סיכויים לעמוד בהתקפה עליו, אך המחיר יהיה כבד ו"חלילה ייפלו אלפים".

ב-18 ביוני, כמעט שלושה חודשים לאחר פתיחת ה"סמינר", פירסם בן גוריון את מסקנותיו הסופיות בצורת תזכיר ארוך למיפקדת ההגנה. הוא התווה מבנה משולש לארגון: חיל מחץ מעולה למטרות מיוחדות; חיל תנופה במתכונת צבא סדיר; וחיל מגן טריטוריאלי. המשימה הדחופה ביותר: הכשרת מפקדים עד רמת מפקדי גדודים; יש להקים בית ספר גבוה למפקדים, שיכשיר מג"דים וקציני מטה (עד אז הקורס העליון של ההגנה הכשיר מפקדי מחלקות בלבד).

הוא הציע גם שינויים מרחיקי לכת במבנה המטכ"ל וערך שינויים אישיים. הצמרת הנוכחית - הרמ"א זאב פיינשטיין והרמטכ"ל בפועל יצחק שדה - הוחלפה; יעקב דורי, הרמטכ"ל עד 1945 - הוחזר לתפקידו; ישראל גלילי נבחר על ידו לשמש כרמ"א החדש. מעתה ואילך, קבע בן גוריון, הפיקוד העליון יהיה מורכב משלושה: הוא עצמו, גלילי ודורי.

צבא "צבאי" יותר

בחודשים הבאים המשיך בן גוריון, במרץ האופייני לו, לקדם את יוצאי הצבא הבריטי. בשל כך, הוא נתקל בהתנגדות מצד ראשי ההגנה והמאבקים האלה נמשכו גם במהלך מלחמת העצמאות, שהחלה בסוף נובמבר 1947.

בראייה לאחור, נשאלת השאלה אם הצליח בן גוריון לברוא מחדש את ההגנה. התשובה אינה חד משמעית. המקורבים לו ותומכיו מציינים, כי הוא היה הראשון שהכיר בסכנה המוחשית והמיידית מצד צבאות מדינות ערב, ולקראת התנגשות כזאת שקד להכין את ההגנה ולהפכה לצבא. זאת, בעוד ראשי הארגון צפו מהדורה נוספת של "מאורעות" (מהומות דמים), ותמכו בהשארת המבנה הנוכחי, תוך הכנסת שינויים מתונים.

לעומת זאת, לדעת אלה שהביעו את התנגדותם לבן גוריון ולאימוץ הדוקטרינה ה"סדירה" בבנייה מחדש של ההגנה, תוצאות מלחמת העצמאות מוכיחות את נכונות הגישה של ראשי ההגנה. לדעתם, רוב המפקדים הבכירים בלחימה בשטח נמנו עמם, ודווקא רוב הקצינים יוצאי הצבא הבריטי לא הוכיחו עצמם במלחמה זו ובשנותיו הראשונות של צה"ל.

אולם על נקודה אחת אין ויכוח: בן גוריון טילטל את ההגנה, התווה את דרך פעולתה, פתח בפניה אופקים חדשים והצביע על הדגשים העיקריים לקראת התמודדות אפשרית עם צבאות ערב. שנה אחת בלבד לאחר סיום ה"סמינר", שבו סיכם בן גוריון לעצמו את מגרעות הארגון ודרכי תיקונו, הוא הקים את צה"ל על בסיס ההגנה.

ה"סמינר" היה חדר הלידה של צה"ל. אין ספק שבן גוריון ראה בעיני רוחו צבא אחר, "צבאי" יותר, אך החיכוך המתמיד בין שתי האסכולות בהגנה העניק לצבא החדש את אופיו המיוחד. בן גוריון נתן את אישורו לשילוב בין הגישות, תוך שהוא חותר לממש את התוכניות והרעיונות שלו, שאותם הגה ועיצב באביב 1947.

המידע על ה"סמינר" שאוב ברובו מיומניו של בן גוריון. לעומתו, בני שיחו מיעטו לכתוב, או שפירסמו את גירסתם רק לאחר שנים, לרוב במסגרת תיעוד בעל פה. ההערות שבסוגריים בציטוטים מהיומן נכתבו על ידי כותב שורות אלה.

ד"ר נאור הוא סופר והיסטוריון



נושאי נסי החילות עוברים על פני במת ההצדעה, יום העצמאות 1952. בין הליקויים שגילה בן גוריון בהגנה ב-1947: אין קצונה בכירה, אין שמירת סודות, חסר ציוד


בן גוריון. נהג באיפוק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו