בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שעתם המביכה ביותר

כיצד הפכו אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ את הקיץ האחרון לאחד הביזיוניים בתולדות צה"ל ומדינת ישראל? לא צריך לחכות למסקנות ועדת וינוגרד כדי לגלות; ספרם המצוין של עופר שלח ויואב לימור, שמתאר מקרוב את כל כישלונות המלחמה ומצביע על כל הנכשלים, עשוי להעמיד בצל את הדו"ח הרשמי

תגובות

שבויים בלבנון: האמת על מלחמת לבנון השנייה עופר שלח ויואב לימור. הוצאת ידיעות ספרים, 437 עמ', 98 שקלים

לוועדת וינוגרד יש בעיה. לאחר מלחמות קודמות התפרסמו דו"חות של ועדות החקירה, או לפחות עיקריהם, לפני פרסומם של ספרים מרכזיים שעסקו במלחמה: כך היה עם דו"ח ועדת אגרנט על מלחמת יום הכיפורים, שהקדים בארבע שנים את ספרו של חנוך ברטוב על הרמטכ"ל במלחמה ההיא, דוד אלעזר; וכך היה גם עם דו"ח ועדת כהן לחקירת אירועי סברה ושתילה, שעיקריו התפרסמו יותר משנה לפני שיצא לאור ספרם של זאב שיף ואהוד יערי על אותה מלחמת שולל. בנסיבות אלה לא עמד לרשות הציבור בזמן פרסום הדו"ח הרשמי נראטיב חלופי, שעמו היה על חברי הוועדה להתמודד.

אלא שכמו הרבה דברים שקשורים למלחמה המוזרה של קיץ 2006, גם כאן נוצר תקדים, מכיוון שעופר שלח ויואב לימור העמידו, כחודש לפני פרסומו הצפוי של דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, מסמך שאפשר שיעמיד בצל את הדו"ח הרשמי. וזאת, לא רק מכיוון שהוועדה מונתה בידי ראש הממשלה בניגוד לוועדות דומות בעבר, אלא גם, ובעיקר, מכיוון ש"שבויים בלבנון" הוא מחקר מצוין על תהליכי קבלת ההחלטות במלחמה ועל דרך התנהלותו של צה"ל בה, והוא מציב מסקנות ברורות בסוגיות אלה, שבהן אמורה לפסוק גם הוועדה.

פרק הזמן הקצר שחלף בין האירועים שבהם הוא עוסק למועד יציאתו לאור היה עלול להפוך את הספר למוצר חפוז ובעל ערך מוגבל. אבל שלושה הישגים יעמידו אותו כנראה במבחן הזמן: ראשית, המידע הכלול בו; המחברים מציינים בהקדמה כי קיימו ראיונות עם יותר ממאה אנשים. פתיחות זו, שבחלקה מלווה גם בציטוטים מתוך פרוטוקולים של ישיבות ממשלה ופורומים צבאיים, מאפשרת להם להציג שפע של מידע חדש תוך התמקדות ברזולוציה גבוהה בסוגיות המפתח בניהול המלחמה.

שנית, הידע וההבנה המקצועיים שהביאו איתם המחברים לספר הזה, הופכים אותו להרבה יותר ממסמך עיתונאי. כאן, כך ניתן לשער על פי סדר שמות המחברים והרקורד האישי שלהם, מגיע עיקר הקרדיט לעופר שלח. שלח, שפירסם בשנת 2003 מחקר מקורי וחכם על צה"ל ושנתיים מאוחר יותר פירסם (עם העיתונאי רביב דרוקר) ספר מצוין על האינתיפאדה השנייה, נהפך בשנים האחרונות לאחד המומחים האזרחיים הבולטים בישראל לענייני ביטחון. המומחיות והתובנות שהביא למחקר הנוכחי מקנות לספר עומק ומשקל יוצאי דופן.

ולבסוף, על בסיס המידע, הידע וההבנה, מציג הספר מסקנות ברורות לגבי תוצאותיה העגומות של המלחמה. הוא מצביע על הגורמים האישיים, המבניים והתרבותיים שהביאו לתהליכי קבלת החלטות כושלים ברמת ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, אבל גם על חוסר המקצועיות ברמות נמוכות יותר, למשל של צוותי הטנקים בחטיבה 401 (בעיה שגרמה בין השאר לכך שטנקי המרכבה 4 שהורדו מהמובילים פרסו שרשרת מכיוון שלא ידעו להוריד את הטנקים בצורה נכונה).

ברמה האישית, מעט מהמעורבים בניהול המלחמה יוצאים ממנה בצורה סבירה. לשרים שאול מופז, ציפי לבני, אבי דיכטר ומאיר שטרית היו לא מעט הערות נבונות בדיונים השונים, אבל אלה לא תורגמו בסופו של דבר להצבעות מחייבות. אחרים, כמו עמי אילון ואהוד ברק, ידעו להשיא עצות נבונות, שעל פי רוב זכו להתעלמות.

בין אנשי המקצוע בלטו ראשי המוסד והשב"כ שקראו את המפה בצורה טובה יחסית, וכמה אלופים כמו משה קפלינסקי וגדי אייזנקוט שהבינו את מגבלות הכוח, או אייל בן-ראובן, מהבודדים בצמרת צה"ל שצברו ניסיון בהפעלת כוחות גדולים. מפקדי האוגדות, כמו פקודיהם, הפגינו רצון עז להיכנס ללחימה אך חסרו את הניסיון הפיקודי הנדרש, שנהפך לחשוב במיוחד בגלל הרמה המקצועית הנמוכה שהפגינו יחידותיהם. המפגש הטרגי בין מוטיבציה גבוהה ורמה מקצועית נמוכה הוליד שורת מהלכים כושלים, שהבולט שבהם היה מהלך בן יומיים (9-10 באוגוסט) של עוצבת המילואים "עמוד האש", בפיקודו של תא"ל ארז צוקרמן, שהעימות שניהלה נגד קומץ לוחמי חיזבאללה היה מבולבל וחששני ובסופו של דבר התפוגג ללא כל הישג. ספק אם היה אי-פעם בתולדות צה"ל ביזיון כזה שהסתיים בכך ש"עוצבת עמוד האש הנחילה לעצמה תבוסה" (עמ' 367).

אבל את עיקר חצי הביקורת ברמה האישית סופגת השלישייה שהובילה את ישראל במלחמה. אהוד אולמרט מצטייר לא רק כחסר כל ניסיון מנהיגותי, אלא גם כמי שאינו מסוגל להבחין בין תפקידו כראש ממשלה לפוליטיקאי הנושא נאומי מוטיבציה צ'רצ'יליאניים בישיבות הממשלה. כחסר הבנה ביחסי הדרג הצבאי והדרג המדיני, הוא האמין שמתן אישור לכל דרישות הדרג הצבאי פוטר אותו (גם למען חקירות העתיד) מאחריות מדינית. ולמען הקוריוז הוא גם חלש בהיסטוריה: שלח ולימור מצטטים בתחילת הספר את דבריו בישיבת ממשלה ב-6 באוגוסט, שבה זכר "את הרוסים בורחים מאפגניסטן, ושם זה היה ממשל ברז'נייב שלא היה אכפת לו מדעת הקהל". אבל במציאות, ברז'נייב היה זה שהכניס את הרוסים לאפגניסטן ולא זה שהוציאם משם (הם יצאו שבע שנים לאחר שמת) ולדעת הקהל היה מקום חשוב בקבלת ההחלטה על הנסיגה.

חמור הרבה יותר, אופיו ה"ג'ינג'י" של ראש הממשלה, ונטייתו לקבל החלטות בחופזה וללא חשיבה אסטרטגית המקשרת בין מהלכי המלחמה ליעדיה הסופיים, הובילו את ישראל למלחמת ברירה מוצדקת אך כושלת. וחמור מכל, אולמרט, על פי שלח ולימור, קיבל החלטות על חיי אדם מתוך שיקולים פוליטיים צרים. המקרה הבולט ביותר אירע ביום שישי, 11 באוגוסט, כאשר מאמרו המתלהם של ארי שביט, שמשיקולי עריכה לא ברורים התפרסם במעלה העמוד הראשון של עיתון "הארץ", קרא לראש הממשלה להתפטר אם יקבל את החלטת מועצת הביטחון על סיום המלחמה ללא מהלך קרקעי. נראה שמאמר זה, יותר מכל שיקול ענייני אחר, שיכנע את אולמרט לאשר את המהלך שבו איבדו 33 חיילים את חייהם, מבלי שהושג כל הישג מדיני.

למדינת ישראל היו כבר ראשי ממשלה חסרי ניסיון, נמהרים וציניים, אבל הסביבה הביטחונית שלהם איזנה במידה רבה את חולשותיהם האישיות. בקיץ 2006 סביבתו של אולמרט רק העצימה את חולשותיו. עמיר פרץ הוא כנראה שר הביטחון הראשון בתולדות ישראל שענייני הביטחון פשוט לא עיניינו אותו. רבות כבר נכתב על חוסר ניסיונו והבנתו בענייני ביטחון וצבא, אבל עיקר הבעיה היתה בכך שפרץ, חשדן בלתי-נלאה, נתן עדיפות לשיקולים פוליטיים על פני שיקולים מקצועיים כמעט בכל צומת החלטות שאליו הגיע.

בשל חשדנותו מיעט להסתמך על אנשי המקצוע שסביבו ותחת זאת בנה לו מעין מטה סתרים שבחלקו הורכב מאנשי מקצוע עתירי ניסיון דוגמת אמנון ליפקין-שחק ועמוס מלכא. אבל גם פורום זה לא היה יעיל וכך נותר פרץ תלוי במידה רבה במזכירו הצבאי, קצין בדרגת תא"ל שזכה אמנם באמונו אך לא באמון הרמטכ"ל. ועם זאת, פה ושם היו לו גם הברקות: בשלבים מסוימים הבין פרץ כי מאחורי דרישת הרמטכ"ל להסלמה בפעולות חיל האוויר (למשל מחיקת בינת ג'ביל מהאוויר) לא עומדת תכלית של ממש והתנגדותו לכך מנעה מהלכים הרי אסון. אלא שבסופו של דבר גם פרץ, כמו אולמרט, נכנע לשיקולים פוליטיים צרים: לאחר שהבין כי ללא כיבוש דרום לבנון הוא עלול להימחק פוליטית, הוא חזר בו מתמיכתו בקבלת החלטת מועצת הביטחון לסיום המלחמה ללא מהלך קרקעי, והציג דרישה חד-משמעית למהלך כזה.

מי שזוכה אולי יותר מכל לביקורת על דרך תפקודו הוא הרמטכ"ל; דן חלוץ שאף להכריע את המלחמה מהאוויר ולנוכח הביצועים הקרקעיים של צה"ל, אפשר להבין בהחלט מדוע. הדרך שבה חתר להשיג יעד זה היתה פגיעה בתשתיות הלבנוניות שהיתה אמורה, להבנתו, להביא ללחץ לבנוני פנימי ו/או בינלאומי אשר ישים קץ לחופש הפעולה הצבאי שממנו נהנה החיזבאללה. כשהתברר בתחילת המלחמה שממשל בוש רואה בפגיעה כזו איום על בבת עינו, ממשל סניורה, הפסיקה אופציית ההכרעה מהאוויר להיות ריאלית.

אבל חלוץ סירב להכיר בכך ועד סיום המלחמה ניסה לקדם מנוף לחצים זה. הוא ניצל את חוסר בקיאותם של אולמרט ופרץ כדי לקדם תוכניות שאחרים בצבא פיקפקו בהיתכנותן, התעלם כמעט כליל מבעיית הקטיושות קצרות הטווח שהדרך הבלעדית לחיסולה עברה בפעולה יבשתית ארוכה ומתישה, דחף ליוזמות צבאיות חסרות תוחלת ומרובות נפגעים דוגמת כיבוש בינת ג'ביל, וזאת במטרה ליצור תמונת ניצחון במקום שבו נשא נסראללה את נאום "קורי העכביש" לאחר נסיגת צה"ל במאי 2000. כמו כן נמנע חלוץ מלזמן לתל אביב את אלוף פיקוד צפון, אודי אדם, ועל ידי כך מנע ממקבלי ההחלטות האזרחיים מלשמוע חוות דעת שונה משלו, ולא כינס לאורך כל המלחמה את פורום המטכ"ל לישיבה שבה יהיה ניתן ללבן חלופות שונות לאסטרטגיה הדומיננטית. היהירות וחוסר הפתיחות ששידר חלוץ חילחלו לשורות הצבא ומנעו מהקצונה הבכירה, שממילא הפכה לקונפורמית יותר בעשור האחרון, מלהתמודד עם הדרך הכושלת שבה נוהלה המלחמה. אותה "שתיקת כבשים" איפיינה גם את דיוני הלקחים אחריה.

תחת שרביטם של שלושת הקברניטים האלה, ובמידה רבה תוך תחרות ביניהם, התקבלו ההחלטות במלחמה. בתחילתה הם שיקפו אווירת "חשיבת יחד" (groupthink) וביטחון עצמי. במהלכה, ככל שהתבררו הקשיים בהשגת יעדיה וככל שנטל הקטיושות הלך והכביד, התחלפה אווירת הזחיחות באווירת נכאים וחוסר אונים. על אלה נוספו גם מניפולציות מצד הרמטכ"ל, שיצר אצל הדרג האזרחי את הרושם כי שעון החול המדיני הוא המכשול העיקרי בפני השגת יעדי המלחמה והצליח לתמרן את חבר השרים לקבל את המהלך הקרקעי שהציע, ללא כל שינוי.

*

במידה לא קטנה, תהליכי קבלת ההחלטות במלחמת לבנון השנייה מזכירים את אלה של קודמתה, מ-1982. אלא שאז עמד לרשות מדינת ישראל צבא שידע להילחם. צה"ל של 2006 הוא כוח מצוין לחיסול מחבלים וביצוע פעולות נקודתיות, אבל בתחום הלוחמה היבשתית הוא איבד את רוב שיניו. אין ספק שלהידרדרות זו יש סיבות רבות, החל בהסתמכות מוגזמת על טכנולוגיה מתקדמת וכלה בפחד מוגזם מפני אבידות, המשקף את היותה של החברה הישראלית, כהגדרתו של האסטרטג אדוארד לוטוואק, חברה פוסט-הרואית.

ועם זאת, ברור ששורש החולשות של צה"ל במלחמה הוא העיסוק הבלתי פוסק, מאז ספטמבר 2000, בדיכוי האינתיפאדה הפלסטינית. ההתמקדות הזאת הובילה למיעוט אימונים למלחמה בצבא הסדיר וחיסול האימונים בצבא המילואים, להעדר מקצוענות, במיוחד בקרב צוותי השריון, וליצירת דרג פיקודי שכל תפיסת עולמו וניסיונו המקצועי בנויים על לוחמה זעירה בשטחים. זהו דרג פיקודי שחסר את הכושר לנהל קרב סדור רחב-ממדים, גם מול כוחות נחותים ממנו בהרבה, ומוביל יחידות שלא מסוגלות לתפקד ללא מודיעין מלא ומרגע שנתקלו באבידות ראשונות, הן עסוקות ב"התקדמות לאחור". בסך הכל, דמותו של צה"ל, כפי שהיא מצטיירת מן הספר, היא בבואה חיוורת מאוד של צה"ל שהכרנו עד למלחמה הנוכחית.

כל זה לא הופך את לוחמי החיזבאללה לעדיפים על חיילי צה"ל; בחלק ניכר מההיתקלויות הוכיחו חיילי צה"ל את כושרם. אבל בסופו של דבר, צבא היבשה כל כך איכזב, עד שניתן לומר שאת המחיר האמיתי ששילמה מדינת ישראל על הלוחמה הנמשכת בשטחים ראינו בקיץ האחרון בלבנון. במובן מסוים זה, הפלסטינים הם אלה שניצחו את צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

ועדת וינוגרד תעסוק בוודאי בכל אלה, אף כי ניתן להניח שתשתדל להימנע מדריכה על מוקשים פוליטיים, ששלח ולימור מעיזים לעסוק בהם. אלא שגם אם אולמרט ופרץ יצטרפו לחלוץ, בעיות הביטחון של מדינת ישראל לא יתקרבו לפיתרון מניח את הדעת. החולשות המבניות, המקצועיות, הפיקודיות והמוראליות שהפגין צה"ל במלחמה האחרונה, נובעות מהמתח בין דרישות הביטחון השוטף בשטחים ואתגרי הביטחון היסודיים יותר בגבול הצפון. ההתמודדות עם אתגר זה עוברת דרך השגת הסדרי שלום עם הפלסטינים והסורים.

ועדת וינוגרד לא תאמר זאת (אין לה מנדט לכך), וגם "שבויים בלבנון" לא נכנס לתחום זה. אבל המסקנה הנובעת מהספר, היא שכל עוד אין לנו הנהגה רצינית המוכנה לשלם את המחיר הידוע עבור סיום הקונפליקט, צה"ל לא יוכל לספק בצורה יעילה לגמרי את רמת הביטחון המצופה ממנו. ומי שישלם את המחיר יהיה, כרגיל, עם ישראל.

ד"ר אורי בר-יוסף מלמד במחלקה ליחסים בינ"ל באוניברסיטת חיפה; ספרו, "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה", ראה אור בהוצאת זמורה ביתן



הפגנת אנשי מילואים נגד מלחמת לבנון, ספטמבר 2006



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו