בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקדושה שבין איש לרעהו

פרשות "קדושים-אחרי מות"

תגובות

פרשת "קדושים" (המחוברת לפרשת "אחרי מות") מרבה מאוד בפרטים המתארים עולם, שהמושג קדושה אינו שייך בו רק לחיבור של אדם עם אלוהיו אלא בעיקר לחיבור של אדם עם סביבתו. התורה דורשת מאתנו להיות "אנשי קודש" ולא מלאכים. האדם מודע לכך שאינו יחיד בעולם אלא הוא חלק משלם גדול יותר.

בתוך הפרטים המרובים של פרשת "קדושים" מובא הפסוק המפורסם "ואהבת לרעך כמוך". הפסוק הזה זכה להתפרסם בזכות רבי עקיבא, שקבע כי זה הכלל הגדול בתורה. אולם אחד מהחכמים באותה תקופה חלק על כך וטען שיש כלל גדול מזה. מדרש ההלכה של פרשת השבוע (ספרא, קדושים ד) מציג את הדברים כך: "'ואהבת לרעך כמוך' ר' עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר 'זה ספר תולדות אדם' זה כלל גדול מזה". הפסוק "זה ספר תולדות אדם" פותח את פרק ה בבראשית, שהוא הפרק המתאר את יצירת האנושות. ראשיתו של הפרק, שבן עזאי דורש כ"כלל גדול בתורה" מתאר את בני הזוג: "זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אתו. זכר ונקבה בראם, ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בראשית ה, א-ב).

אחד מגדולי חכמי מרוקו במאה הי"ז, ר' אהרון אבן חיים, פירש את המחלוקת הזאת בפירושו לספרא "קרבן אהרן": "הוא כלל גדול משום שפסוק 'ואהבת לרעך' הוא מחייב אהבה מצד הרעות לבד, אבל 'זה ספר' מחייב אותה מצד האחוה שהוא חיוב יותר גדול. ועוד כי בזה הראה לנו שכולנו צלם אחד ובחותם אחד והיא הצורה האלהית". הוא מתכוון לומר שהרעות מחברת אנשים שאין ביניהם קשר אימננטי. לעומתה, האחווה מחברת קרובים. "זה ספר תולדות אדם" מבקש לומר שכל האנשים שייכים למשפחת האדם, ולכן אנו מצווים על הסולידריות.

כמאתים שנה מאוחר יותר כתבו שני גיסים, ר' מרדכי זאב איטינגא ור' יוסף שאול נתנזון (המאה הי"ט, פולין), את פירושם לתלמוד ירושלמי: "ציון ירושלים", ושם הם מדגישים את חידושו של בן עזאי: "הנה האלהים הוא ריבוי כמו שכתוב 'אלהים אשר ילכו לפנינו'. ואף על פי כן הוא אחד בתכלית הפשטות, וחלילה אין שום ריבוי בתוכו, אף שמסתעף כמה כוחות השפעה ממנו, בכל זאת הוא יחיד ומיוחד. והנה כאשר ברא אלהים אדם זכר ונקבה בראם, עשהו בדמות אלהים כביכול: אף שיש בו ריבוי - זכר ונקבה - ותולדותיהם יסתעפו לכמה וכמה, בכל זאת יהיה כאדם אחד, שתהיה אהבה ואחוה בינותם כאילו הם אדם אחד מורכב מכמה אברים. וזה כלל גדול יותר מ'ואהבת לרעך כמוך'".

על פי פירושים אלו מובן שבן עזאי מבקש למצוא את הבסיס המשותף לאחריות שבין בני האדם במקור הבריאה. "זה ספר תולדות אדם" מבקש לומר שנקודת המוצא לכל היפרדות אנושית צריכה להיות ממקום החיבור של "יום ברוא אלהים אדם". את הגישה הזאת, שיש בה היסודות העמוקים ביותר להומניזם העולמי, אימצו אנשי חינוך והגות שביקשו לאזן את החברה היהודית הנמשכת להגדרות לאומיות סגורות על חשבון אהבת האדם הכללי.

אולם אני מבקש לשמוע בדרשתו של בן עזאי ובמחלוקתו עם רבי עקיבא משהו אחר. ייתכן שאפשר להמשיך את דרשתו של בן עזאי עוד צעד קדימה. יש אפשרות לתאר את דברי בן עזאי דווקא בהקשר של איש ואשה, ששניהם ביחד קרויים אדם: זכר ונקבה בראם - ויקרא את שמם אדם. אולי מבקש בן עזאי ללמד אותנו שזה ספר תולדות אדם, הבסיס של האיש והאשה ששניהם קרויים אדם, זה הכלל שממנו נובעת האנושות כולה. גם רבי עקיבא וגם בן עזאי מסכימים שהכלל הגדול של התורה עומד על כך שהאדם יוצא מעצמו. המפגש עם האחר, עם הזולת, הוא הכלל הגדול שבתורה. ר' עקיבא מציב את הזולת בדמות "רעך". מכאן מתחיל הכל. הידיעה שיש מצוות אהבה למישהו שהוא מחוץ לי מאפשרת להתחיל לבנות את העולם. בהקשר הזה יוצר האדם את קשריו החברתיים, ובראש וראשונה עם אשתו: "ואהבת לרעך כמוך" מתקיים קודם כל בין איש לאשתו. מבחינה זו אין הבדל מהותי בין קשר של איש לאשה לבין קשר שבין איש לאיש.

על כך חולק בן עזאי. לטענתו, "זה ספר תולדות אדם" עוסק בכלל היסודי של העולם שמבוסס על הזוג, שהם האדם. אין איש בלא אשה ולא אשה בלא איש. איש בלא אשה לא יכול לבטא בשלמות את המושג "אדם". "צלם האלהים" יכול לבוא לידי ביטוי רק בשלמות הזאת, ולכן הכלל הגדול של התורה איננו אני ואתה אלא דווקא איש ואשה. כך דורש רבי חייא בר גמדא (בראשית רבא פרשה י"ז, א): "כל שאין לו אשה אף אינו אדם שלם שנאמר 'ויברך אותם ויקרא את שמם אדם'". המעמד הרוחני של האיש והאשה שווה לחלוטין: שניהם קרויים אדם ושניהם יחד מרכיבים את הדמות השלמה של "צלם האלהים". דמות זו מבוססת על הבריאה של פרק א בבראשית: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם".

הזכר והנקבה אינם זהים ל"איש ואשה". האיש והאשה קרוצים מאותו חומר, "כי מאיש לוקחה זו". הזכר והנקבה הם שניים שבהתאחדם נהיים לאחד הנקרא "אדם". ה"אדם" הזה נברא ולא רק נוצר. זו בריאה, כמו שבריאת העולם היא בריאה. כמעט לא נמצא בכל תיאור מעשה בראשית עוד "ברא": "בראשית ברא" = "ויברא את האדם". החיבור בין הזכר לנקבה יוצר את האדם. זה חידושו של בן עזאי ב"ספר תולדות אדם" שהוא הכלל שעליו מבוססת התורה כולה.

המאה ה-19 קירבה את העולם לתובנה של בן עזאי, המבססת את עיקרון השוויון שבין בני האדם בכלל ובין המינים בפרט, אולם המאה ה-21 עירערה את התובנה שלו בדבר השלמות שיוצרת הזוגיות הדו-מינית. הרוח הנישאה בחוגים ליברליים היא שהאדם נברא יחידי, שלם ולא חלק. כבוד האדם מדבר על בלעדיותו של האדם ולא על קשריו המשפחתיים. נושא זה נמצא בוויכוח תרבותי תוסס, שמן הסתם עוד יזין אותנו ימים רבים. הכלל של רבי עקיבא מינורי יותר. הוא יודע שאנחנו שונים ומגוונים. מתוך קבלת השונות והריחוק הזה הוא מבקש שלפחות נקפיד על הקדושה בעולמנו, זו המודעת לזכותו של הזולת לחיות את חייו על פי רוחו ורצונו, מבלי לפגוע בזולתו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו