שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אדם זקן הוא מעיל קרוע על מקל

על "לא ארץ לזקנים", הרומאן התשיעי והנהדר של קורמק מקארתי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אלמוג

לא ארץ לזקנים, מאת קורמק מקארתי, תירגם מאנגלית אמיר צוקרמן, הוצאת עם עובד, ספריה לעם, 2007, 276 עמודים

"אין זו ארץ לזקנים. הצעירים / זה בזרועות זה, ציפורים בעצים / - הדורות הגוועים האלה - עסוקות בשירתן, / מפלי האילתית, מי הים הדחוסים דגי-קוליאס, / דגים, בשר, או עוף, מהללים כל הקיץ / את מה שהורה, נולד ומת. / לכודות במוסיקה החושנית הזאת כל האנדרטות השכוחות של רוח שאינה מזדקנת". מהשיר הזה, הסתום למדי, מאת ויליאם באטלר ייטס "הפלגה לביזנטיום", לקח קורמק מקארתי את שם הרומאן התשיעי שלו, ואולי אף שאב ממנו מקצת השראה. למקארתי מעריצים רבים, ולאחרונה הוא זכה בפרס פוליצר (עשרת אלפים דולר) על ספרו האחרון, "הדרך", חזון פוסט-אפוקליפטי שמרחץ הדמים של הסופר מגיע בו לשיא. האלימות שהיתה נשמת אפם של המערבונים שלו, הוכרעה בשואה גרעינית, שדומה כי היא פרי מעשיהם של הפסיכופטים מספריו הקודמים.

המעבר הזה משנה לא רק את הנוף אלא גם את המוסר. בעולם זה עורכים אב ובנו מסע בנוף חרוך וחרב, שבני האדם החיים בו הם אנשים מסוג חדש, פראים אוכלי אדם. אפשר לומר גם על גיבורי "לא ארץ לזקנים", כמו שאומר השריף בפרק הפותח את הספר על הפושע היחיד שהוביל אי פעם לעונש מוות, "שהוא יודע שהוא הולך לגיהנום". ומהרהר: "חשבתי שבחיים לא ראיתי בן אדם כזה והתחלתי לשאול את עצמי אם זה לא בן אדם מאיזה סוג חדש". הוא תוהה על האיש ההולך למות: "מה תגיד לבן אדם שמודה בפניך בעצמו שאין לו נשמה?"

גם השיר "הפלגה לביזנטיום" מדבר על נשמה: "אדם זקן אינו אלא דבר קל-ערך, / מעיל קרוע על מקל, אלא / אם כן מוחאת נשמה כפיה ושרה, ושרה חזק יותר / על כל קרע בבגדה בן התמותה / גם אין בית ספר לשירה, אלא לימוד / האנדרטות את הדר עצמן; / ועל כן הפלגתי בימים ובאתי / אל העיר הקדושה של ביזנטיום". גם לסופר וגם לנציגו עלי אדמות, השריף, יש מושג אחר על הנשמה. הם שותפים לתפישה של ייטס, שאדם זקן אינו אלא מעיל קרוע על מקל, דבר חסר ערך, אלא אם כן יש לו נשמה ששרה על כל קרע בבגדה הזמני, אלא אם כן היא עורגת לקדושה. על כן אולי זה רומאן ואדם מסוג חדש, שטן רצחני יותר מזה שהשריף ליווה אל מותו, אדם מסוג כזה שאתו אין השריף מסוגל להתמודד. במובן זה הופך כאן הסופר לנביא חורבן.

דמויותיו של מקארתי הם חריגים, אנשי שוליים או פושעים. המוות בספרו בא במפתיע, בגרון חתוך או בכדור לא צפוי בפרצוף. התהום נפתחת עם כל פסיעה שגויה. מקארתי אינו כותב על אהבה, מין, או ענייני משפחה ובית. הפרוזה שלו מציגה את הגדולה והאימה של עולם הטבע ברוממות מקראית מזעזעת. הסגנון שלו חב חוב גדול לפוקנר, סופר שהוא מעריץ, יחד עם דוסטויבסקי והרמן מלוויל.

מקרתי נחשב אמן-מופת של המסורת הגותית של דרום-מערב ארצות הברית. ספרו "לא ארץ לזקנים" משנת 2005 הוא בבחינת חזון מבעית של אכזריות ופשע. יפי כתיבתו הוא הקובע אותו כסופר בעל ערך ולא עלילות ספריו, שכן על פני השטח מדובר בספר מתח (Thriller), שאין הקורא יכול להניח מן היד עד שלא קרא אותו עד תומו. ובכל זאת מקארתי אינו רק עוד סופר של ספרי מתח. הוא מן הנפלאים שבציירי הנוף והטבע שקראתי. הוא גם מתאר בדייקנות מפליאה את פעולותיהם האכזריות של בני האדם. הוא מיטיב להכיר את הטבע ואת הטבע האנושי כאחד, והדייקנות של תיאוריו מהפנטת. קצב תיאוריו אטי, וצריך להתמסר להם.

ככל ספריו של קורמק מקארתי, גם הרומאן הזה מתרחש על הגבול, באזור ספר מדברי. גיבורו לוולין מוס יוצא לצוד אנטילופה ליד ריו גרנדה ומוצא אנשים מתים, הרואין ומזוודה ובה שני מיליון דולר. מקארתי מעמיד אותו בפני בחירה, ומוס, בעצם אדם הגון, נופל בפח הפיתוי של אל הממון, כפתרון לכל מצוקותיו, שלו ושל בת זוגו הצעירה ההרה. לוולין מוס לוקח את מזוודת הכסף ובכך חורץ את גורלו. הגיהנום נפער איפוא עם פסיעה שגויה זו. כך נפתח מרדף שסופו כמעט ברור. שכן אי אפשר לגעת בפשע בלי להזדהם. טעותו של מוס היא כביכול בכך שחזר למקום הפשע כדי להביא מים לאיש גוסס - מעשה נוצרי נאצל - אבל הוא משאיר אחריו עקבות. יש כאן דיאלקטיקה מעניינת בין המעשה הרע, לקיחת כסף דמים, לבין המעשה הטוב שבא לכפר על העבירה, אבל משקיע את הגיבור עמוק יותר בעולם הפשע שאליו נגרר, כי לא התגבר על הפיתוי. כך מכניס מקארתי את הקורא שלו, דרך דילמה, אל מושגיו הדתיים כמעט על העולם והחיים. העולם שהוא מצייר הוא עולם אלים, אכזרי, כמעט חסר רחמים ומעל לכל דטרמיניסטי.

למוס יש אשה ובית, אבל החלטתו לקחת את הכסף עלולה לעלות במחיר חיי האשה וחייו גם יחד. המשולש של מקרתי הוא הצייד, המיטיב להכיר את הטבע, השריף, המיטיב להבחין בין טוב ורע, וצ'יגר השטן, הרוצח בלא אבחנה וגם כשאין לו באמת צורך בכך.

מקארתי מושפע בעליל מוויליאם פוקנר. הוא משתמש בשפה של פוקנר כדי לכתוב מותחנים-מערבונים ארסיים. בפתח הרומאן, החלק הכתוב יפה כל כך, יוצא הגיבור שלו לצוד אנטילופות. "הוא צפה בהן נעלמות מן העין מעבר לשיני הסלע שמדרום. האבק הכתמתם החיוור שריחף באור הבוקר החף מרוח הלך והקליש ואחר נעלם גם הוא. מישור החימר השתרע דומם וריק בשמש. כאילו לא אירע שם דבר כלל... נדרשו לו ארבעים דקות בערך לחצות את מישור החימר. משם טיפס במעלה מדרון געשי והלך עם פסגת הרכס כלפי דרום-מזרח..."

הכתיבה על הטבע יוצרת יופי. הטבע עצמו חף מכל רע, הוא מסוכן, אבל אין בו רוע. האדם מטיל בו רבב. אם העולם של מקרתי מגואל בדם, האדם הוא האחראי לכך, האדם הרצחני, המטורף, חסר המוסר. אפילו גיבורו מוס, שהקורא מבין את מעשיו, ואף מזדהה עמו, שהרי שב למקום הרצח כדי להביא מים לגוסס, אפילו הוא אינו נקי.

בשיחה עם בת זוגו של מוס אומר לה רוצחה: "כל צעד שאת עושה הוא לתמיד" (עמ' 201). דרכו מתאר מקרתי עולם מסויט, פסיכופתי, גיהנום דטרמיניסטי שבו מנהל השטן, צ'יגר הרוצח, שיחה כמעט פילוסופית עם קורבנו, בת זוגו של מוס, שהוא עומד להרוג. "אין לי מלה בעניין. כל רגע בחיים שלך הוא פנייה וכל אחד הוא בחירה. איפשהו את בחרת. הכל נבע והגיע לזה. החשבון קפדני. הצורה משורטטת. שום קו לא ניתן למחיקה" (עמ' 229). שום שינוי אינו אפשרי. הכל נקבע מראש, ואחת היא באיזה צד ייפול המטבע, כך או כך יתבצע פשע. זו ראייה משוללת גאולה ועמה אין השריף מסוגל להתמודד, כי היא מעבר לטוב ולרע. תרגומו של אמיר צוקרמן עושה צדק עם הפרוזה הנהדרת של קורמק מקארתי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ