בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלי לחלק ציונים לגרמניה

שני ספריו החדשים של ההיסטוריון בעז נוימן, "להיות ברפובליקת ויימאר" ו"נאציזם", מסמנים מגמה חדשה במחקר ההיסטוריה הגרמנית בישראל: פחות עיסוק ביהודים, יותר דיון בתרבות; פחות שיפוט מוסרי, ויותר ניסיון להבין את הלכי הרוח וחיי היומיום. שיחה עם היסטוריון של גרמניה שסבור כי העיסוק המחקרי בשואה קצת מופרז

תגובות

במאי 1933, כשלושה חודשים לאחר עליית הנאצים לשלטון, הלך הסופר אריך קסטנר לכיכר בשדרות אונטר-דן-לינדן בברלין. קסטנר, שנשאר בגרמניה למרות החרמתו, ראה כיצד מעלים בלהבות אלפי ספרים שנודו על ידי המשטר; גם רוב ספריו נשרפו לנגד עיניו, לרבות "פביאן: סיפורו של מורליסט" משנת 1931, שבו תיאר את ברלין הצוהלת והמתהוללת רגע לפני שהיא נופלת: "שם, בכיכר, יש בית קפה ובו יושבים יחדיו סינים וזונות ברלין, לקוחות סינים בלבד. פה, לפנינו, יש מועדון ובו רוקדים הומואים עם שחקנים אלגנטיים ועם אנגלים חינניים ומביאים לידיעתם את כישוריהם ואת מחירם, ובסופו של דבר משלמת בעד הכל ישישה בעלת שיער בלונדי צהוב והיא רשאית בתמורה להצטרף אליהם. בפינה מימין יש מלון ובו גרים יפאנים בלבד, לידו מסעדה שבה לווים יהודים רוסים והונגרים אלה מאלה ושוכחים להחזיר. באחד הרחובות הצדדיים יש פנסיון, שבו מוכרות את עצמן תלמידות תיכון, כדי להרבות את כסף הכיס שלהן. לפני חצי שנה התרחשה שערורייה: איש בגיל מתקדם מצא בחדר שנכנס אליו לשם תענוגות נערה עירומה בת 16, אך לרוע המזל היתה זאת בתו" (תירגם מגרמנית: יוסף שריג, זמורה-ביתן 1991).

קסטנר וספריו החרוכים ניצבים על קו התפר שבין שתי תקופות דרמטיות בהיסטוריה הגרמנית המודרנית: רפובליקת ויימאר, שנוסדה בסוף 1918, עם תום מלחמת העולם הראשונה, והיתה הניסיון הראשון לכונן רפובליקה סוציאל-ליברלית בגרמניה; והדיקטטורה הנאצית, שבאה אחריה ותריסר שנותיה הותירו שובל ארוך של הרג, הרס ואבל. קו התפר הזה מחבר גם בין שני ספריו החדשים של ההיסטוריון בעז נוימן, שראו אור כמעט במקביל: באחד, "להיות ברפובליקת ויימאר" (הוצאת עם עובד, ספרית אופקים), הוא בוחן שפע של היבטים בחיי היומיום ובתרבות הפופולרית ברפובליקה; בשני, "נאציזם" (הוצאת משרד הביטחון, ספריית האוניברסיטה משודרת), הוא מתאר את תולדות המחקר ההיסטורי של הנאציזם.

ספרו של נוימן על רפובליקת ויימאר מנסה להימנע מהתפיסה הרווחת, המבקשת למצוא בה את שורשי הנאציזם ומותחת קו ישר בין הרפובליקה החלשה לבין המשטר שקם אחריה; משום כך הוא אינו מרבה לעסוק בשאלות פוליטיות, אידיאולוגיות וכלכליות, ומעדיף להתמקד בתחומים שהיתה להם נגיעה ישירה לחייהם של רוב בני התקופה: תרבות הפרסום והתעמולה, פסיכואנליזה, רדיו, קולנוע, אופנה, קוסמטיקה, ספורט עממי, עליית מעמד הצווארון הלבן ועוד.

כיצד הובנה הרפובליקה הוויימארית במחקר עד היום?

"קיימות שתי מגמות מרכזיות במחקר ההיסטוריה של ויימאר: מצד אחד, ההיסטוריה הוויימארית נתפסת כפרולוג לנאציזם. כלומר, היסטוריונים מנסים לזהות בה את ניצני הרייך השלישי. מצד שני, היא נתפסת כאפילוג למלחמת העולם הראשונה וכתוצאה של התבוסה הגרמנית במלחמה. על פי שתי הגישות, הרפובליקה מוצגת כמעין 'ימי ביניים' בגרמניה המודרנית וכתקופה שלא מייחסים לה חשיבות רבה.

"בנוסף, רוב המחקרים על ויימאר מתאפיינים בנימה ביקורתית: החוקרים רואים ברפובליקה כישלון ידוע מראש ושופטים אותה בצורה נורמטיבית. אולי יותר מכל תקופה היסטורית אחרת, את ההיסטוריה של ויימאר קוראים מהסוף להתחלה, מתחילים ברייך השלישי וממנו עוברים לרפובליקה, שכביכול הובילה אליו. ההיסטוריה הוויימארית סובלת מהצורך להפיק ממנה לקחים ומוסר השכל, מתוך הנחה שעלינו ללמוד את הטעויות והכשלים של הוויימארים, כדי שנוכל להימנע מהם בעתיד".

אתה מבחין בספר בין שני זרמים של חוקרי ויימאר: בין היסטוריונים מקטרגים, שמאשימים את הוויימארים כי בעיוורונם הובילו אל הנאציזם, לבין היסטוריונים מסנגרים, שטוענים כי הכישלון לא היה תלוי בבני התקופה. כיצד אתה נבדל משתי העמדות הללו?

"בספר על ויימאר אני מצטרף לשורת היסטוריונים אחרים בעולם, שבמשך שני העשורים האחרונים מנסים לערער על העמדות האלה. גם העמדה המקטרגת וגם העמדה המסנגרת תופסות את ההיסטוריה כמעין אובייקט משפטי, ומטילות על ההיסטוריון את תפקיד השופט. העמדה שלי היא עמדה לא שיפוטית. כעמדה מתודולוגית, כשאני כותב על הוויימארים או על הנאצים, אני לא נותן להם ציונים. אני לא מאשים ובטח שלא סולח, ולא מנסה להציע דיאגנוזה, לומר אם הם 'נורמליים', 'לא נורמליים', 'טובים', 'רעים' וכדומה.

"במקום זאת אני מבקש להבין, כלומר, לקבל את הערכים והמושגים ומעל לכל את השפה של בני התקופה, כדי לשחזר ככל שניתן את העולם שלהם כפי שהם עצמם הבינו וראו אותו. חשוב לי להדגיש שהבנה אינה סימפתיה או אמפתיה, אלא גישה מתודולוגית שמשעה את השיפוט המוסרי ומבקשת לחמוק מהניסיון ללמוד לקח מההיסטוריה".

אבל בגלל ההשעיה של השיפוט המוסרי, כאשר אתה מתאר את הפוליטיקה הוויימארית, נדמה שאתה מעדיף לבחון את הצורה ולא את התוכן.

"נכון, אבל בכך אני נאמן לפני הדברים באותן שנים, שבהן הושם דגש רב על הצורה, על אופני הביטוי. לא מעניין אותי כל כך מה לבשו אז אלא עצם העובדה שרצו להיות 'אופנתיים'; לא איך הניעו את הגוף כשהלכו ברחוב אלא העובדה שזה נעשה במטרה ליצור רושם מסוים, פוזה מסוימת.

"באותו אופן אני מבין את תעמולת ההמונים שעולה אז כחלק מתרבות הפרסום הכללית. שם מתגבשת לראשונה ההכרה כי לשווק משחת שיניים או רעיון או פוליטיקאי זה למעשה אותו דבר. מהבחינה הזאת, היטלר, בלי קשר לאידיאולוגיה שלו, היה בין הפוליטיקאים הראשונים שהבינו את כוחה של התעמולה והיטיבו לרתום לצרכיהם את הטכנולוגיות החדשות, כמו הרדיו והקולנוע: הפרקטיקה המרכזית שייחדה את היטלר בשנות ה-20, וייתכן שהיא זו שהובילה אותו להצלחתו, היא כישוריו כאיש פרסום, כסלבריטאי.

"היטלר היה מאוד רגיש ומודע לתדמיתו, למיתוג שלו, לבגדים שהוא לובש. לפיכך, אני לא מתעניין במה שהוא אמר אלא בהופעתו: בקולו, באקוסטיקה שעטפה אותו, בתנועות הגוף, בוויזואליה שלו. אין לי ספק שאם הוא היה חי כיום, הוא היה הפוליטיקאי הראשון שפותח בלוג".

תומאס מאן קרא לגרמנים, בנאום שנשא בשנת 1922, להירתם לבניית הרפובליקה ולא להשאיר אותה בידיהם של "יהודים חריפי שכל", כלשונו. ואמנם, יהודים מילאו תפקידים מרכזיים בכל תחומי החיים בחברה הוויימארית. נדמה כי ספרך מבקש להצניע את חלקם.

"הקיום היהודי כשלעצמו לא עיניין אותי, גם מפני שהוא כבר נחקר פעמים רבות ובעיקר מכיוון שיהודים רבים לא ראו את עצמם כיהודים וניסו להתערות בחברה הגרמנית. היהודים נוכחים בספר בהקשרים הספציפיים שבהם פעלו, למשל ולטר רתנאו, אחד הפוליטיקאים הכריזמטיים של התקופה, שכיהן כשר החוץ ונרצח בידי מתנקש בשנת 1922, או מגנוס הירשפלד, ממנהיגי התנועה ההומו-לסבית ומי שהקים את המכון לחקר המיניות בברלין שבו בוצעו הניתוחים הראשונים לשינוי מין. במחקר גיליתי כי רבים מהמנתחים הפלסטיים בוויימאר היו יהודים. מי שרוצה יכול להשתמש בכך כמצע להסבר פסיכולוגי על ניסיונות ההיטמעות של היהודים דרך טרנספורמציה של גוף".

נקודת המוצא של מחקרך מנסה לחלץ את רפובליקת ויימאר מהצל הכבד של הנאציזם, אבל אולי בעצם גם אתה מנסה לחפש בתקופה הזאת שורשים של משהו אחר; למשל, שורשים של המודרניות, של גורמים שהופיעו אז וממשיכים להשפיע על חיינו כיום?

"הכוונה הראשונית שלי היתה לחלץ את ויימאר מכל ניסיון למצוא בה מאפיינים מהותיים, יהיו אלה מודרניים ואפילו פוסט-מודרניים. ניסיתי לקרוא מתוך ויימאר החוצה, לא לקרוא את ויימאר מבחוץ, מתוך תקופתנו. אבל נכון שגם אני נמשכתי לוויימאר מתוך הנחה מוקדמת, רומנטית אולי, שהיה שם מין קרנבל גדול שממשיך להדהד בימינו. ניסיתי לא לכתוב על ברלין של אז מתוך התבוננות בתל אביב של עכשיו, אבל ייתכן שבסופו של דבר אין ברירה אלא לקרוא את זה כך".

בתרבות המערבית אמנם נשמר לרפובליקת ויימאר מעמד מיוחד, בהיותה מעבדת ניסוי לרעיונות חדשניים. מה מקור הרוח האקספרימנטלית של התקופה?

"אני חושב שהאקספרימנטליות נבעה בעיקר מהשברים שהותירה מלחמת העולם הראשונה, בנוסף למשברים הכלכליים הקשים שפקדו את הרפובליקה בראשיתה ובסופה. תקופה של קטסטרופה היא תמיד כר פורה לניסויים, והגרמנים ניצלו עד תום את ההזדמנות שנפלה בחלקם. למשל, בתחום טיפולי הנפש הפסיכואנליזה זכתה ללגיטימציה ולפופולריזציה רבה בעקבות טיפול מוצלח בחיילים שסבלו מטראומת קרב. בשנות ה-20, לראשונה, חילחלה השפה הפסיכואנליטית לשפת היומיום. אנשים החלו להיות 'לא מודעים' לעצמם ולסבול מ'תסביכי נחיתות' למיניהם.

"באותה תקופה החלו משתמשים לראשונה במטוסים לצורכי פרסום ותעמולה. כך, למשל, מטוסים כתבו על רקע עננים כתובות של מותגים, באמצעות עשן לבן. על כוחו של המטוס בלוחמה הפסיכולוגית למדו הגרמנים מהניסיון המוצלח שנעשה בו בתקופת המלחמה. הרדיו והקולנוע כבשו גם הם מקום מרכזי. בשנות המשבר הכלכלי גילו אנשים, שעולמם קרס, מציאות חלופית בקולנוע, ואף החלו להביט במציאות 'כמו בסרט'".

אתה מתאר בספר גם את האופנים שבהם אזרחי הרפובליקה עסקו בבנייתו מחדש של הגוף הגרמני. מה היו הביטויים העיקריים לכך?

"גם כאן היתה המלחמה אתר הניסויים המרכזי. בתחום השיקום והבנייה מחדש של הגוף נערכו ניתוחים קוסמטיים וניסויים בפרוטזות, בעיקר על חיילים פגועים. ההערכה היא שכ-80 אלף חיילים איבדו לפחות אחת מגפיהם. עד מהרה חילחלו השיטות הללו לרפואה האזרחית, ורבים מאלה שיכלו להרשות לעצמם החלו לנתח את פניהם. נשים רבות החלו להקטין חזה, להגדילו ולהרימו. לא פלא שבאותה תקופה נטבע המושג 'דימוי גוף'.

"כשבוחנים את הביטויים התרבותיים של תפיסת הגוף אחרי הטראומה הגדולה של המלחמה, מגלים שבתקופה זו מופיעות פנטסיות רבות ואפילו מחשבות אופרטיביות ראשונות על ה'סייבורג', דמות של אדם-מכונה או אדם-רובוט. דוגמה בולטת היא הרובוט הראשון שמופיע על מסך הקולנוע: הרובוט הנשי מריה ב'מטרופוליס', סרטו רב ההשפעה של פריץ לאנג, שהופק בשנת 1927".

*

כאשר המהדורה הראשונה של "מיין קאמפף" יצאה לאור ב-1925, קידמה אותה סיסמת הפרסום "למדו להכיר את היטלר באמצעות ספרו"; מאז נכתבו ופורסמו עוד עשרות אלפי ספרים ומחקרים בניסיון להכיר את היטלר, את תנועתו ואת משטרו.

"נאציזם", הספר הנוסף של נוימן שראה אור בימים אלה, מבקש למפות את הגישות העיקריות בחקר הנאציזם. הספר החל כקורס רדיופוני בגלי צה"ל, אבל בניגוד לרוב ספרי אוניברסיטה משודרת, הורחב לספר מבואי מקיף ועב-כרס. "הספר אינו מבקש להביא שוב את הסיפור ההיסטורי של גרמניה הנאצית", אומר נוימן. "ניסיתי להצביע על הנחות המוצא שעליהן מתבססים החוקרים השונים מאז שנות ה-20, כשהוצעו התזות הראשונות על התופעה הנאצית, ועד היום, ולהראות כיצד הנחות אלה משפיעות על האופנים שבהם הם מספרים את הסיפור. הספר מנסה לעשות סדר בתוך השפע המחקרי העצום ורוצה לבחון את העמדות העיקריות בצורה ביקורתית, תוך התייחסות ליתרונות ולחסרונות של כל גישה".

"לצד זאת, אני גם מראה כיצד עמדה היסטוריוגרפית מסוימת קשורה לחברה שבה היא צומחת, כלומר, כיצד ההתבוננות בעבר הנאצי אינה בלתי תלויה במקומו של החוקר. בסוף שנות ה-60 הושפעה האקדמיה מ'השמאל החדש', ולכן כתבו על החברה והכלכלה הנאצית מעמדות חברתיות-מרקסיסטיות. בשנות ה-90 ובראשית שנות האלפיים האקדמיה משופעת בחוקרים פוסט-מודרניסטים הנותנים קדימות לשפה במחקר ההיסטורי, והם מבקשים לכתוב על השפה הנאצית ואפילו על הנאציזם כשפה, כשיח".

אחד ההבדלים בין היחס האקדמי לתקופה הנאצית לבין היחס שהיא מקבלת בהקשרים אחרים נוגע לחשיבותו של היטלר בתוך המערכת. אילו דמויות של היטלר עולות מהתפיסות המחקריות השונות?

"זה נכון שבהקשרים לא-אקדמיים נהוג לעתים לזהות בין היטלר לנאציזם, אבל עמדה כזאת אפשר למצוא גם במחקר; למשל, בגישה האינטרנציונליסטית, שרואה את היטלר כמי שעומד במרכז התופעה הנאצית, כך שידו בכל ויד כל בו. הוא נתפס כהוגה הרעיון וכמוציאו אל הפועל, כאילו אי אפשר להבין את הנאציזם בלעדיו. מנגד, גישה רווחת אחרת, הגישה הפונקציונליסטית, רואה בהיטלר עוד גורם, עוד פונקציה במערכת, לצד גורמים אחרים בגרמניה כמו הצבא, בעלי ההון, האס-אס, האס-אה ועוד. בין ההיסטוריונים האוחזים בגישה זו יש כאלה שאף יטענו כי היטלר הוא דווקא אחד הגורמים החלשים, יותר מושפע מאשר משפיע".

הספר מנסה, בין היתר, לערער על הציר הנראטיבי המוכר, שלפיו היתה הקצנה מתמדת ביחסם של הנאצים ליהודים. לדוגמה, חוקי הגזע, שהתקבלו בוועידת המפלגה הנאצית בנירנברג בשנת 1935, לא היו לדעתך בהכרח ביטוי להידרדרות, כפי שנהוג לתפוס אותם.

"בדרך כלל רואים בחוקי נירנברג, שהפלו את יהודי גרמניה, עוד שלב בדרך לגיבושו וליישומו של 'הפתרון הסופי'. אבל בעיני יהודים רבים באותה תקופה החוקים הללו היו שיפור ממשי, מפני שהם עיגנו את מעמדם בחוק מדינה אחרי שנתיים קשות של חוסר ודאות לגבי עתידם. החוקים נתנו ליהודים תמונה ברורה של מקומם: הם אמנם הוגדרו כאזרחים מדרגה שנייה אבל הותר להם להישאר בגרמניה, ובכך החוקים הגנו עליהם.

"גם נתונים סטטיסטיים על התאבדויות של יהודים בגרמניה הנאצית מראים כי בתקופה של חוקי נירנברג ואולימפיאדת ברלין, תקופה של הפוגה באלימות הנאצית, שיעור המתאבדים היהודים היה הנמוך ביותר".

*

נוימן, בן 35, הוא חוקר ומרצה בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. גם עבודת הדוקטור שלו, שעובדה לספר, עסקה במשטר הנאצי ובמאפייניו ("ראיית העולם הנאצית: מרחב, גוף, שפה", הוצאת אוניברסיטת חיפה וספרית מעריב, 2002). מבחינתו של נוימן, כתיבת הספר החדש "נאציזם" היתה סיכום של עיסוקו בתקופה זו: "הנאציזם הוליד גודש מחקרי, שאין כמעט תחום או נושא המשתווה לו ברמת הפוריות המחקרית והאינטלקטואלית. אחרי כמה שנים של עיסוק בנושא הזה הבנתי שאני נמצא בדרך ללא מוצא מבחינה קונצפטואלית, ואיני רואה כיצד אפשר לתרום תובנות חדשות".

האם אפשר לומר שהיחס המחקרי לשואה ולנאציזם הוא מופרז?

"בהחלט. מבחינה אקדמית, כמות המשאבים האנושיים והכספיים - כמו קתדראות, מלגות וימי עיון המוקדשים לתקופה הזאת - היא עצומה. אפשר להבין את הבולטות הזאת לנוכח גודל הקטסטרופה, אבל היא באה על חשבון מחקרים של תקופות אחרות ובכך גורמת עיוות".

רמזים לכיווני המחקר העתידיים של נוימן אפשר למצוא כנראה במאמר שפירסם לפני כחצי שנה בעיתון "ידיעות אחרונות", ובו תיאר קבוצה חדשה של היסטוריונים ישראלים שהחלו לכתוב בשנים האחרונות. לדבריו, "אחרי הדור של 'ההיסטוריונים הישנים' של הציונות, דוגמת אניטה שפירא, ואחרי 'ההיסטוריונים החדשים' דוגמת בני מוריס, מאז שנת 2000 אפשר לזהות דור צעיר של חוקרים, בני 30-40, רובם דוקטורנטים או דוקטורים צעירים שמציעים, כל אחד בדרכו, גישות תמטיות ומתודולוגיות חדשות להיסטוריה הציונית. המאפיין הבולט אצלם הוא נטישה של חקר הפוליטיקה הרגילה - כלומר מחקר של מנהיגים, מפלגות ואידיאולוגיות - ובמקום זאת התמקדות בהיבטים שונים הקשורים ליחסים שבין פרט לאוכלוסייה. בין היתר עוסקים החוקרים הללו בקשרים בין ציונות לפסיכואנליזה, דמוגרפיה, גנטיקה, היגיינה, ארוטיקה ועוד".

"למעשה, זוהי מעין סינתזה של שני הדורות הקודמים: החוקרים הללו מאמצים את הביקורתיות של 'ההיסטוריונים החדשים', אבל דוחים במידה רבה את ה'סנטימנט' האנטי-ציוני שלהם. חשיפת עוולות הציונות אינה הדבר שעומד בראש מעייניהם. בדומה ל'היסטוריונים הישנים' הם מביעים הבנה לפרויקט הציוני, אבל מושאי המחקר שלהם שונים לחלוטין".

גם את עצמו משייך נוימן לקבוצה זאת, הודות למחקר שאת כתיבתו סיים לאחרונה על ההיסטוריה של התשוקה הציונית. נוימן מספר כי "במחקר אני מבקש לתפוס את העולם החלוצי של אנשי העלייה השנייה והשלישית כעולם של תשוקה: לשפה, למקום, לגוף. אני רוצה לחמוק מגישות מהותניות, שמנסות לספק הסברים סוציולוגיים, פסיכולוגיים ואפילו גנטיים לציונות, וגם מגישות שמבקשות לחשוף את המניפולציות שמסתתרות מאחורי התשוקה לארץ-ישראל. המחקר מתאר באופן פרטני כיצד החלוצים התחברו לארץ כסוג של חוויה, וכיצד זה בא לידי ביטוי בפרקטיקות היומיומיות שלהם.

"באופן מוזר", הוא מציין, "אני מוצא את עצמי בעקבות המחקר הזה בתוך קבוצה של היסטוריונים וחוקרים ישראלים שחקרו את אירופה, ובעיקר את הימין הפוליטי, ומשם עברו לחקר הציונות; למשל זאב שטרנהל, שלמה אבינרי, שלמה זנד ומשה צימרמן. זה לא היה מתוכנן, אבל בדיעבד זה נראה כמו מהלך טבעי של חזרה הביתה".



למעלה: מורים להתעמלות, תצלום של אלפרד אייזנשטדט, הידנזה 1931 (מתוך הספר) למטה: "לפני ואחרי ניתוח פלסטי באף", 1933 (מתוך הספר)


בעז נוימן: "היטלר היה מאוד רגיש ומודע לתדמיתו, למיתוג שלו. לפיכך, אני לא מתעניין במה שהוא אמר אלא בהופעתו: בקולו, באקוסטיקה שעטפה אותו, בתנועות הגוף, בוויזואליה שלו. אין לי ספק שאם הוא היה חי כיום, הוא היה הפוליטיקאי הראשון שפותח בלוג"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו