שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קול השירה היוצאת נגד הרוע

יעמד בני, מאת יצחק לאור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, 100 עמודים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סיגל נאור פרלמן

בקובץ השירים "כאין", שהופיע ב-1999, שואל יצחק לאור: "האם / צריך הייתי לכתוב שירה אחרת? האם צריך הייתי / לכתוב שירה?" (עמ' 98). קובץ השירים החדש של לאור "יעמד בני", תשיעי במספר, לא זו בלבד שאיננו שב ומעלה את השאלה, אלא שהקובץ כולו הוא עדות לכך שהשירה היא הכרח. אין זיכרון, אין חיים, אין אהבה, אין שם, אין גוף, לבד מאלה שאפשר למלל, כלומר להפוך למלים, לשירה. המלים עצמן, גם הן ברירת מחדל, שכן השאיפה היא אל הרווח שבין המלה לזיכרון, לחיים, לאהבה.

אולם שאיפתו של לאור לאחוז באלה באמצעות המלים גוזרת עליו לשוב ולנסח: "והכל מטשטש בין המלה אמא / לזיכרון (עמ' 7). במובן הזה השאיפה הפואטית בקובץ הזה הפוכה לזו שבשירתו המוקדמת. בשירים מוקדמים, "מנגינה" למשל ("רק הגוף זוכר", עמ' 62), מתאווה הדובר לנוע אל השתיקה; כאן התנועה היא אל העולם ההולך ונסוג, אל היש/אין זיכרון, יש/אין חיים, יש/אין אהבה. היש והאין אינם מאפסים את עצמם, אלא מעבים ללא הרף את הגעגוע (הוא הנושא הגדול של הקובץ הזה), את הזמן החולף ואת ההחמצה ברווח בין העולם למלה.

בשיר "יעמד בני", הפותח את הקובץ, עולה זכרה של האם המתה. זה איננו מסע אל העבר לצורך התרפקות נוסטלגית עליו; הזיכרון הוא אחד מחומרי הגלם בשירתו של לאור ולא ניתן להפריד אותו מהרגע החי בהווה. השיר על האם ועל זיכרונות הילדות של הדובר, לכן, הוא גם שיר על התבוננות עכשווית בעולם שאי אפשר להבחין בו בין האישי לפוליטי, בין עבר להווה, בין שפת היומיום לשפת המקורות ובין שפת הילד לשפת המבוגר. הנה פתיחת השיר: "ביולי היה חם וחופש גדול ואמי רחצה / ענבים ירוקים שאבינו בצר מן הגפן ליד / המחסן ופרסה לחם אחיד ומרחה פרוסות / בדבש דבורים טהור ומתחת לעץ התות / עשתה הצגות עם הדובי הצהוב לכל הילדים / מהשכונה ובראשה עבר או לא עבר המסלול / הארוך והמתיש מן העיר שנולדה על חוף הים / הבלטי עד המושבה הקטנה בפלשתינה..."

התמונה המתוארת אינה אקראית אלא רכיביה נפרשים במאמץ; כל פרט מסייע להקמת התפאורה של "הידוע": יולי, חם, חופש גדול, האב הבוצר ענבים ירוקים מן הגפן, האם המורחת פרוסות לחם אחיד בדבש טהור וכו'. ואולם, הצורך שלשמו מקים הדובר את התפאורה הזאת - לאור לא היה מקים אותה למען שום מטרה אסתטית - אינו מסייע לו, בסופו של דבר, לפענח את מחשבותיה של האם עת השתעשעה עם ילדי השכונה (הדובי הצהוב רומז לשירה של לאה גולדברג "הדב הצהוב": "ואולי זה לא הדב / כי הדב הוא ילד טוב, ואולי זה אך ורק / בן דודי ושמו יצחק / כמובן כמובן / זה יצחק שובב קטן"). מחשבותיה בזמן הזה נותרות חתומות, והוא רק יכול לשער שבראשה עבר או לא עבר מסלול חייה מעיר ילדותה למקום מושבה היום. האפשרות הזאת נוכחת במחשבתו של הדובר המבוגר המבקש, בקשה פוליטית ואישית כאחת, לתחום את המקום שבו הוא מבקש שיעמוד בנו: "יעמד בני, נכד אבי ואמי, ובמקום / שבו לא יעמוד שום בית מקדש, יתפלל: / שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים, מאדם / רע ומפגע רע, מחבר רע, משכן רע / ואל תשימנו קלגסים וסוהרים, תן חיים / שאין בהם בושה וכלימה כי אין בנו / מעשים".

התפילה ששם האב בפיו של הבן היא מעין קמע שנועד להגן עליו ובו בזמן היא אמירה פוליטית נחרצת. המקום שמצווה האב לבנו הוא מקום שדבר אינו מקודש בו למעט האנושיות. אבל בעוד את תפילת שמונה-עשרה אומרת האם (בבית השני בשיר), בלחישה, כנהוג, תפילתו של הדובר בבית האחרון נאמרת בקול רם ובוטח. זה קול השירה היוצאת נגד הרוע. בשיר "תנאי" מתוך המחזור "גשם על פני אירופה" הוא אומר, למשל: "סוף אוגוסט, גשם על / פני אירופה, לו ימחו המים מן / העיתון אף את השם אולמרט". בדברים הללו יש רמיזה לסיפור המבול שמחה את הרשע מהעולם, אך בעיקר יש כאן רמיזה, חוזרת במחזור זה, לשירו של יהודה עמיחי "גשם בשדה קרב". הנה שיר אחר במחזור שכותרתו "יהודה עמיחי" (עמ' 43): "גשם על פני אירופה, מתנך / צלקת זיכרון שלי. החיילים רוצים / עוד מלחמה אחת ודי, מוצלחת // וקצרה, לקנח ולטוס לאירופה. / עמיחי היה מרחם גם עליהם (אנחנו / נסתפק ברחמים על ילדי הגן)".

לצד ההומאז' לעמיחי יש כאן גם ביקורת על שהפנה את רחמיו כלפי כולם ללא הבדל. בעיני לאור, ההבחנה בין מי שראוי לרחמים ובין מי שאינו ראוי חייבת להיעשות. בשיר הראשון במחזור "כביכול הווה", הוא אומר: "סוף אוגוסט, גשם / על פני אירופה, מכסים / ראשינו בעיתון, מחבקים" (עמ' 38). אם בשיר הנרמז של עמיחי ההבדל בין רעיו החיים לרעיו המתים הוא שרעיו החיים יכולים לכסות ראשיהם בשמיכה מפני הגשם ואילו רעיו המתים לא, הרי אצל לאור פעולתם של החיים היא הקובעת. אמנם, גם היא מוגבלת במידה רבה שכן היא תחומה לגבולות המלים: מלות העיתון נמחות בגשם ותמורתן נכתבות מלים המגנות ישירות את הרשע (עמ' 52): "אז שר אלוף אדם את שיר הערש: "לא נספור כעת את / המתים, לה לה לה". (שאלו שלום אלופים וכמה מקבלים / שם לחודש וכמה בפנסיה ואיזו חליפה יבחרו למלחמה / הבאה?) לא, לא, לא. לא טוב היות האדם ערבי, אבל / אתה יהודי, בני יחידי, אם יחטפו אותך, ראש הממשלה / שלנו ינום, יישן, אבל באש, בדם ובתימרות עשן ישחרר / אותך, את גופתך, עכשיו תישן".

אפשר, כמובן, לתקוף את הדברים הללו בדיוק בנוסח שלאור מבקר את עמיחי; לא נוצרת כאן ההבחנה הנדרשת בין מלחמה למלחמה והדברים, כמובן, כמו תמיד, יותר מורכבים ממה שהם נראים וכו'. אבל אם לעשות שימוש בניסוח של ברכט, אזי לאור איננו מעוניין לשאול תחת גרזן הרוצח שמא גם הוא בן אדם, אלא לומר, ללא פשרות ובזמן (השיר ראה אור ב"תרבות וספרות" ב-28.7.2006), מה שבידי משורר לומר. וגם אם בשיר אחר הוא מצר על שרק זה היה בידו לעשות: "כתבתי שירים, נתתי לרוצחים סיפוק / דמוקרטי" (עמ' 55).

בעוד המלים נגד הרע נחרצות ובוטחות, האהבה בקובץ הזה מחפשת ללא הרף מלים וגוף: "אורפיאוס מנסה שוב. הוא מאמין / בעצם שאהבתם תמצא להתגשם / בו, ולא תישאר בין גוף בלי מלים / לגוף המלים..." (עמ' 75). הספר ששוב ושוב לאור מתייחס אליו הוא "שיר השירים". לא במקרה משותפים הארמזים מ"שיר השירים" הן לאם והן לאהובה; שכן במקום שנמצאת האהבה - עוד לפני פירושים פסיכואנליטיים כאלה ואחרים - מתקיימים המבט, הקול והגוף: ציפייתו של הדובר לאמו שתעמוד בתפילת שמונה-עשרה כדי שיוכל להביט אליה מלמטה באינטימיות היודעת "לקרוא" אותה גם ממרחק.

קולה של האם הקורא לו, בפליאה, לפני השינה את שירה של מרים ילן-שטקליס "ידידי טינטן", עושה אתו יד אחת למען עולם של דמיון (עמ' 24); תשוקתו החריפה לשחזר את קולה והנסיון שאיננו צולח: "ותשוקתי השואגת לשמצה, אני / רוצה לדוג בזהירות מתוכי את קולה של אמי, כמה כמה אני / רוצה לשמוע אותה קוראת לי את השיר, איש עוד לא ראה / אותו, איש עוד לא שמע אותו, וכמו שלשחזר את קול אמי / בקול אף פעם לא אוכל..." (עמ' 25). דמותו של הדובר המוחזרת במבטה של אהובתו: "לעד יהיה זיכרון ההתבזות שלי / חקוק במבטך, כמה קל היה למשוח אותי / באהבה, ואת הרי היית לי, ויופייך הכהה / וחיוכך העייף, החכם, הבהיקו בחושך / כמו פנס קסם" (עמ' 95); וכן המבט המתמזג בגוף: "כן, אפילו תרצי / שאנשוך את עורפך ואתפוס במותנייך / לא אתאפק לראות את עינייך ברגע / הזכרי ההוא שנצמד לעד" (עמ' 76).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ