בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמת המחתרות לא נגמרה

מבין שלל הערכים המשונים ב"לקסיקון הלח"י" החדש, המנסה שוב לתבוע את עלבונו של הארגון, מפתיעה ביותר הכללתו של ערך המצדיק את הטרור. מישהו שמע את צחוק הגורל?

תגובות

לקסיקון לח"י נחמיה בן-תור. הוצאת משרד הביטחון, העמותה להנצחת מורשת לוחמי
חירות ישראל (לח"י) וחלליהם, הוצאת "יאיר", 410 עמ', 158 שקלים

ערב יובל ה-60 להקמת מדינת ישראל רואה אור פרסום חדש מבית מדרשם של יוצאי לח"י: לקסיקון השוזר באמצעות מאות ערכים את "סיפור מלחמת ההקרבה, מסירות הנפש והגבורה העילאית" של ארגונם. זאת ועוד: "מקום מרכזי בלקסיקון נועד להמחשת המחשבה הרעיונית-אידיאולוגית, שהיתה אש הלהבה שהובילה את הלוחמים בדרך מלחמת הגבורה וקבעה את מדיניות החוץ העצמאית הבלתי מתפשרת של לח"י, תוך חיפוש שותפים ובעלי ברית במלחמה נגד בריטניה".

ואולם הצהרת הכוונות המבטיחה הזאת אינה עומדת במבחן הקריאה הביקורתית. נראה שהמחבר הקל על עצמו, ולא ניסה אלא לשחזר את ספר הזיכרונות, העיתונות, השידורים והכרוזים בני הזמן, בתוספת פרשנות מגמתית, שמטרתה לשכנע את הקורא התמים כי לח"י היתה עמוד האש שעבר לפני המחנה במאבק לעצמאות ישראל. ומי היו השותפים ובעלי הברית? מתברר שהנהגת לח"י דימיינה שיש לה שותפים. לשווא טורחים שרידיה לשכנענו שמדיניות החוץ שלהם היתה פרגמטית ולא אידיאולוגית. גם אם ה"הסכם" עם האיטלקים (שבו יאיר שטרן היה מעוניין עקרונית) היה "פרובוקציה" של האצ"ל והמודיעין הבריטי, היה עליהם להיזהר זהירות כפולה ומכופלת שלא לתת לאויביהם אמתלה להאשימם בחיפוש אוריינטציה איטלקית-גרמנית.

היה זה אבא אחימאיר, האיש שהשפיע אולי יותר מכל על שטרן וחבריו (מלבד אצ"ג), שהזהיר את שטרן כי קשר עם היטלר יכתימו כ"גיס חמישי". שלא לדבר על הצעת הברית המגלומנית לגרמניה הנאצית, שהיתה רוויה אהדה ללא סייג למשטר ולאידיאולוגיה שלה, בנוסח מאמרי "די טאט", שיצא בוורשה ערב המלחמה בעריכת נתן פרידמן-ילין (ילין-מור), לימים ראש מפקדת לח"י. למעשה, שטרן התכונן לניצחונו הסופי של היטלר וביקש להקדים תרופה למכה. הפרשנות כאילו הצלת יהודים היתה המניע העיקרי מופרכת מעיקרה. פרסומי הארגון ("האצ"ל בישראל" בשעתו) רוויים זלזול בפעולות ההצלה של ההסתדרות הציונית והתנועה הרביזיוניסטית (ראו למשל, "החזית השנייה של העם העברי", כתבי לח"י א', עמ' 115).

הערך "גרמניה הנאצית: ניסיון התקשרות" בלקסיקון מנסה להציל את שמו הטוב של האב המייסד: "יאיר היה משוכנע שגרמניה תפסיד במלחמה ולעולם לא תגיע לא"י. הוא חשש שמא המאורעות בזירות הצבאיות יתפתחו מהר יותר מכפי שנראה ושהגרמנים יחושו את קצם המתקרב ויחליטו לחסל את יהודי אירופה" (עמ' 87). מומלץ לקוראים לעיין שוב בהצעת שטרן לגרמניה, ומאמר מפתח שהושמט מכתבי לח"י: "גולה וגאולה (לשאלת הגטו)" ("במחתרת", גיליון ו', מובא בספרי: "לח"י, אידיאולוגיה ופוליטיקה", כרך ב', מרכז שז"ר וכתר, עמ' 533-534).

לאחר הכישלון לרכוש את אהדתו של היטלר, השותף הבא היה סטלין. טענת המחבר, שלח"י השפיע על התפנית בעמדת בריה"מ (1947), היא, בלשון המעטה, לא משכנעת. הסיפור על פגישת יצחק מרקין, שכביכול השפיע על המנהיג הקומוניסטי הבולגרי דימיטרוב, ועל פגישתו עם שליחו של סטלין (ששמו לא נמסר לנו), מעולם לא תועד במסמכים כלשהם. עוד פחות אמין הוא הסיפור על פגישת בטי קנוט עם שר החוץ הסובייטי מולוטוב, קרוב משפחתה. המקור לסיפורים אלה הוא זיכרונותיו של ילין-מור מלפני שנים רבות, שאין להם אישור משום מקור אחר. אם סטלין תמך במדינה יהודית בשנים 1947-1948, זה לא נעשה מאהבת מרדכי אלא משנאת המן. ואם הוא אכן התרשם מכוחו של היישוב, זה לא היה דווקא מכוחו של הארגון הקטן אלא מכוחו של היישוב ככלל.

זאת ועוד; אי אפשר לתמוך בגרסת המחבר, המקובלת גם על יוצאי אצ"ל, כאילו הם הובילו את המאבק ל"גירוש הבריטים". המחקר המגוון בארכיונים בבריטניה הוכיח מעל לכל ספק שהבריטים לא גורשו כלל, אלא פינו את הארץ במסגרת מדיניות הדה-קולוניזציה הכוללת שלהם, כמו שיצאו גם מהודו וממצרים, שמבחינה אסטרטגית היו חשובות להם לאין ערוך יותר מא"י. מלחמתו של היישוב לגווניו שימשה לכל היותר מאיץ לפינוי, אך בוודאי לא היתה הסיבה המרכזית.

המסמך הבריטי הרשמי שמציג המחבר לאישוש טענתו בדבר ה"גירוש" אינו אלא מסמך פומבי בן-הזמן, שחשיבותו מועטה לאור פתיחת המסמכים המסיבית של החומר הסודי. יתרה מזו: המחבר קטע את המסמך והשמיט ממנו את הקטע המדבר על ההתנגדות הערבית להחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר. החומר הסודי מגלה שהשפעת מבצע ההעפלה של הסוכנות היהודית בהנהגת בן-גוריון היתה לא פחות גדולה, אם לא יותר, מפעולות המחתרות, כולל "תנועת המרי העברי המאוחדת". בעיקר ראוי לזכור שבמסגרת הוויכוח על הנראטיב המכריע היתה זו ההנהגה הרשמית, ובן-גוריון בראשה, שהשכילה להבין מה שלא הבינו ארגוני הימין: עימות צבאי כולל עם הבריטים, שאליו חתרו אצ"ל ולח"י, היה עלול להסתיים בחיסול כוחו הלוחם של היישוב המאורגן.

*

אינני מטיל ספק בפטריוטיזם של חברי לח"י. אך האם גבורתם הונעה על ידי שיקולים אסטרטגיים וטקטיים נבונים? בדיקת שתי הפעולות הבולטות ביותר של הארגון - רצח הלורד מוין, שר המדינה למזה"ת, ורצח פולקה ברנדוט - מוכיחה את ההיפך. רצח מוין לא קידם את המאבק למדינה: מוין דווקא תמך במדינה יהודית, אמנם בחלק קטן של הארץ, ורציחתו הרחיקה את צ'רצ'יל מתמיכה בציונות, אם כי היה קשה להאמין שהיה תומך במדינה יהודית בתום המלחמה לאור ההתנגדות הערבית, והמלצתו היתה שארה"ב תיקח על עצמה את המעמסה. אלא שלאור חולשתה הכוללת של הציונות כגורם מדיני או צבאי, לא היה מקום לפעולת טרור ששאבה השראה מהטרור האישי בשלהי קיומה של רוסיה הצארית, ושהוקעה גם בפי האצ"ל.

רצח ברנדוט, להבדיל מרצח מוין, בוצע חודשים ספורים לאחר הקמת המדינה. למרות התנגדות ממשלת ישראל לתוכנית ברנדוט, שבגלגולה הראשון היתה אמורה לשעבד את ישראל לשלטון עבדאללה, לא העלה על דעתו אף לא שר אחד שהדרך לביטולה הוא חיסולו הפיסי של מתווך האו"ם. הרצח הביא לחיסולו הסופי של לח"י אך גם ללגליזציה של הארגון לקראת הבחירות לכנסת. לא במקרה כשלה רשימת "הלוחמים" בבחירות לכנסת הראשונה (ציר אחד בלבד). הבלבול האידיאולוגי - הרצון למשוך בוחרים מימין ומשמאל גם יחד - היה בעוכריה, והמפלגה החדשה התפוררה עוד במהלך הכנסת הראשונה.

מחבר הלקסיקון לא ביקש רק לפאר ולרומם את תבונת מנהיגי הלח"י ואת גבורת החברים מן השורה, אלא גם להצביע על כישלונם כביכול של מתחריו ב"הגנה" ובאצ"ל. היה אפשר לצפות מן ההוצאה לאור שתהיה שותפה לכתיבת לקסיקון ביקורתי, ולא למיחזורו של החומר הידוע, או לערכים מיותרים כמו בריחות למיניהן, לערכים משונים כמו "בלשים - היתקלות", "פרדסי השרון", "לח"י בתל אביב" ועוד.

ערכים אחרים כוללים רק חלק מהסיפור האמיתי: בערך על יעקב אליאב, למשל, לא מסופר על תוכניתו להרעיל את בארות המים ולגרום למגיפה בלונדון! ("מבוקש", מאת י. אליאב). גם הערך על הצהרת בלפור תמוה: מגוחך לטעון לאחר יובל שנות מחקר כי לח"י היו "הראשונים שהכריזו כי הצהרת בלפור והמנדט הם מסמכים בלתי חוקיים" (עמ' 115), או שההצהרה היא "המצאת תוכנית", או "מזימה", לרכוש את לב יהדות ארה"ב (עמ' 327).

עוד יותר תמוהה הטענה שלח"י היה מופת לטוהר הנשק, ולתקוף את ה"הגנה" על הרג חפים מפשע (הטבעת "פטריה"), ואת האצ"ל שהרג קורבנות חפים מפשע (בפיצוץ במלון "המלך דוד"). הרי לח"י חיסל ללא היסוס חיילים ושוטרים בריטים, ואף אזרחים (לאחר רצח "ילדי רעננה"). אין גם טעם להתפאר בחיסול בוגדים יהודים, שבוצע ללא חקירה ראויה - כגון הודאת ילין-מור בפני בנימין אליאב, בעקבות רצח יהודה אריה לוי, שאין ללח"י יכולת פיסית, כמו ל"הגנה", לעצור נאשמים (על לוי נאמר בלקסיקון כי "נפל בנסיבות טרגיות", וכך הונצח גם אליהו גלעדי).

מבין שלל הערכים מפתיעה ביותר היא הכללתו של ערך על הטרור, המצדיק את הטרור האישי. בעידן שבו מדינת ישראל נלחמת בחירוף נפש בטרור הפלסטיני מוזר לקרוא דבר סינגור על טרור בכלל ועל טרור אישי בפרט.

לסיכום: הלקסיקון מעניק ללח"י בעלות כמעט בלעדית על דרכי המאבק להקמת המדינה. לפי מיטב המסורת של ספרותם המיתולוגית, יוצאי לח"י, כמו יוצאי אצ"ל, לא השלימו מעולם עם נארטיב "המנצחים" של המוסדות הלאומיים. למזלו של היישוב נמנע בן-גוריון ברגע המכריע מעימות כולל עם הבריטים, וחברי לח"י הבינו כי מחובתם הלאומית להתגייס לצה"ל, לאחר שהתברר להם, אמנם באיחור, שהאויבות האמיתיות הן מדינות ערב.

ספרו של פרופ' יוסף הלר, "לח"י, אידיאולוגיה ופוליטיקה 1940-1949", ראה אור בהוצאת מרכז שז"ר וכתר



אנשי לח"י שהוגלו על ידי הבריטים למחנה המעצר גילגיל בקניה (תמונה מתוך הספר)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו