בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מילון למושגים נכחדים

תגובות

אחרי שתיכנן שורה ארוכה של אתרי הנצחה ברחבי הארץ, החל הספק מכרסם בלבו של האדריכל חיליק ערד. בינו לבין עצמו הוא חושב ש"אולי מספיק, אולי יש יותר מדי אנדרטאות. את המשפחות זה ממילא לא מנחם, ואני את החוויה הזאת עברתי בעצמי, לצערי".

ב-1985, בטקס שבו נחנך אתר ההנצחה שתיכנן בדנגור, נקודת ההיאחזות הראשונה של קיבוץ נירים, אמר ערד בפאתוס: "ממשיך אני וחולם שיום יבוא, ולא נבנה עוד ציוני הנצחה ונהיה בטלים מעבודה קדושה זו". למרבה הצער, מאז סיפקה ישראל עוד עבודה רבה למעצבי אנדרטאות.

האנדרטה הראשונה שתיכנן ערד מנציחה את ביתניה עילית, אתר מכונן של תנועת השומר הצעיר משנות ה-20 של המאה ה-20. האנדרטה, הניצבת ליד קיבוץ אלומות, מעוצבת בדמות אוהל העשוי בטון חשוף ומחוספס - מוטיב אדריכלי חוזר באנדרטאות רבות בישראל, שהוא גם הד למחנה האוהלים המיתי של ביתניה.

האנדרטה להנצחת ביתניה הוקמה ב-1964, במלאות יובל לשומר הצעיר. ערד עצמו היה חניך התנועה בנעוריו ונמנה עם מייסדיו של אחד מקיבוציה - סער - שבו הוא חי עד היום. תוכניתו לעיצוב האתר זכתה בתחרות לתכנון. מאז קיבל ערד הזמנות נוספות לעיצוב אנדרטאות ושמו נקשר בתחום.

אתרי ההנצחה שעיצב הם פיסוליים ודרמטיים. רובם עשויים בטון חשוף ופלדה ומגויסים להאדרת השכול. הם ניצבים באזורים שבהם התנהלו קרבות או בצומתי דרכים, ורבים מתושבי ישראל מכירים אותם מטיולים בארץ. האנדרטאות שעיצב פורסמו גם בספרים ועל בולי זיכרון, בדרך כלל ללא ציון שמו, וכך נהפכו לחלק מהנוף ה"טבעי". בין היתר תיכנן את אנדרטת חטיבת יפתח בצומת בית קמה, את האנדרטה לחללי משמר הגבול בצומת עירון ואת אתר ההנצחה בצומת כברי לזכרם של הרוגי שיירת יחיעם, שביניהם היה גם אחיו, משה פלוצר.

נקרע את הספר הלבן

דגם האנדרטה שערד תיכנן בדנגור-נירים יעמוד במרכז תערוכה רטרוספקטיווית של עבודותיו, שתיפתח בשבת בגלריה לאמנות "הקצה" בנהריה. בתערוכה, "מקשיב לרוח" שמה, יוצגו גם מבנים שתיכנן ב-50 שנות עבודתו כאדריכל, רובם בקיבוצים וחלקם ביישובים ערביים הסמוכים לסער. בגלריה, שממוקמת ברחוב לוחמי הגטאות 34, יוצגו גם ציורים שלו וכרזות פוליטיות-תעמולתיות שעיצב כחבר השומר הצעיר.

הכרזה הידועה ביותר שלו שתוצג בתערוכה היא כרזת הענק "נקרע את הספר הלבן", שעיצב ב-1946 כנער בקן השומר הצעיר בתל אביב. הכרזה התנוססה בראש תהלוכת מחאה של "היישוב המאורגן" נגד מדיניות הספר הלבן שהנהיגה בריטניה בזמן המנדט, ונהפכה לאייקון של תקופה.

אוצרת התערוכה, האמנית לי רימון, מסבירה שערד רואה במעשה האמנותי חלק מהחיים. לפי תפישתו, האמנות היא אמצעי "המנסה לגעת ולהשפיע". על השילוב שיש בתערוכה בין אמנות לאדריכלות היא אומרת: "אצל ערד האמנות והאדריכלות שלובות זו בזו, מה גם שלצערנו אין בנהריה די קהל לתערוכת אדריכלות בלבד".

רימון ובן זוגה, האמן יצחק דה-לנגה, מתגוררים בנהריה זה 11 שנים. את הגלריה פתחו אחרי מלחמת לבנון השנייה. הם קראו לה "הקצה", כי "המלחמה חידדה אצלנו את התחושה שאנחנו נמצאים בקצה המדינה, מרוחקים ומנותקים". הגלריה היא חלל נאה ורחב ידיים במבנה תעשייתי ליד תחנת הרכבת, "הקשר שלנו למרכז הארץ", אומרת רימון. היא מקווה שהגלריה תהפוך את הקשר לדו-סטרי.

הקשר בינם לבין ערד נוצר בסדנת היצירה שדה-לנגה מעביר בסטודיו לאמנות שלהם בנהריה, שם משתלם ערד באמנות. בין נהריה, עיר שפניה הושחתו בשנים האחרונות עד כאב, לקיבוץ סער, שכמו קפא על שמריו הירוקים גם בעידן ההפרטה, מפרידות רק חמש דקות נסיעה. אבל לחמש הדקות האלה נדחס כל המרחק שבעולם בין המציאות הישראלית לבועה הקיבוצית.

דלת זו דלת

ערד נולד בפולין ב-1927 והגיע לארץ ישראל עם משפחתו ב-1933. ביום פתיחת התערוכה ימלאו לו 80. המסלול המקצועי שעבר משותף לאדריכלים רבים בני דורו בעיר, ובעיקר בקיבוץ. הוא למד ציור בסטודיו אבני ואצל יוחנן סימון, יחזקאל שטרייכמן ומרסל ינקו, והוא בוגר הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. שנים ארוכות עבד במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי, אתר חניכה לאדריכלים רבים בני דורו.

לאחר מכן פתח משרד משלו בקיבוץ. במיתון שפקד את המשק בעקבות האינתיפאדה השנייה סגר את המשרד. כיום הוא לומד אמנות בסדנאות ומצייר, רושם ומפסל בסטודיו שלו בסער "באותה סקרנות והתלהבות", כפי שכותב דה-לנגה בקטלוג התערוכה.

בעבודתו האדריכלית הושפע יותר מכל משמואל מיסטצ'קין, בוגר בית ספר הבאוהאוס, מהחשובים באדריכלים המודרניים החברתיים בישראל, שאתו עבד במחלקה הטכנית. "מיסטצ'קין לימד אותי שדלת זו דלת, חלון זה חלון ולא צריך לקפוץ מעל הפופיק", אומר ערד. "הוא אהב פשטות וצניעות".

להבדיל מרוב האדריכלים בני דורו, ערד מיעט להשתמש בבטון חשוף והעדיף בנייה "רכה" יותר, בלבנים או בחיפויי טיח. "לא אהבתי את הבטון", הוא אומר, "כי הוא כוחני ודרמטי. זה חומר שמתאים לאתרי הנצחה". במובן מסוים, גם המבנים שתיכנן בקיבוצים הם אנדרטאות לעולם שנגוז, ורק קליפתו האדריכלית החיצונית נותרה: מכבסה, חדרי אוכל, מוסדות חינוך, בתי ילדים.

ערד תיכנן את רוב מבני הציבור בקיבוצו, שעבר הפרטה מוחלטת. בחדר האוכל שתיכנן מגישים כעת ארוחות קייטרינג בתשלום לעובדי המפעלים בסביבה, והמטבח משמש קונדיטוריה מסחרית.

לנוכח התמורות ולרגל התערוכה, כתב ערד "לנכדי ובני דורם" מילון קצר למושגים נכחדים: השומר הצעיר, הספר הלבן, מכנסי שיבר, תש"ח, סוציאליזם, ציונות, פוסט ציונות. הוא עצמו עדיין מגדיר את עצמו ציוני בלי מרכאות. "רק כשיהיה שלום אולי לא תהיה יותר ציונות", אמר.

במסגרת התערוכה יהיו הרצאות על שימור מבנים, אדריכלות כמכשיר רעיוני ואדריכלות בספרות ושירה. כן תיערך שיחה עם ערד, בנושא "האמן כחבר קיבוץ". התערוכה תינעל ב-15 ביוני.



אתר ההנצחה שחיליק ערד (בתמונה התחתונה) תיכנן בדנגור, נקודת ההיאחזות הראשונה של קיבוץ נירים. האנדרטאות שלו נהפכו לחלק מהנוף הטבעי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו