בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אבותי לא התפללו לפאתי מזרח קדימה"

מזרח ומערב הוא הציר המרכזי ב"שרקייה", ספר הביכורים של המשוררת אסתר שקלים

תגובות

שרקייה אסתר שקלים. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 70 עמ', 49 שקלים

לרגלי הגולן יש מצבה שהוקמה לזכר שני טייסים טורקים שנספו כאן ב-1914, בהתרסק מטוסם בגלל השרקייה; על המצבה מוסבר שהטייסים לא הכירו את "משטר הרוחות המקומי".

"משטר רוחות" הוא מונח אקלימי, אך אין מתאים ממנו להתחיל את הדיון בפואטיקה של ספר הביכורים של אסתר שקלים. שרקייה, מסבירה הערה בתחתית השיר הפותח את הקובץ, היא רוח מזרחית עזה: "סבתא, מה עשית עם השרקייה שבך?/ ילדת חמישה עשר/ וגידלת עשרה (השאר מתו)/ ויום-יום אפית את הלחם/ ויום-יום חיית בקנה של חמותך.// ומה אעשה אני/ עם השרקייה שבי/ הכבולה בחבלי רוח מערב/ הפרוצה לכל רוח// ויש מעון לתינוקות ולנשים/ ומטפלת לילדים ולקשישים/ ויש מיקרוגל ומדיח ומפתה/ מקפיא ומערבל מתכונים ידועים/ של עוגות וטעם החיים/ ויש זמן/ המון זמן.// ועם השרקייה שבי, מה אעשה, אמא?"

זהו שיר מסוער, אך מה טיבה של הרוח המסעירה אותו? השרקייה עשויה להיות "הינף חיוני", אם לשאול מונח של אנרי ברגסון, מעין שאר-רוח כללי. אך היא בראש ובראשונה ההינף החיוני הבלום, שאר-הרוח הסכור של האשה המזרחית, שבבואו במגע עם הרוח המערבית נעשה מודע לעצמו ולמשטר הרוחות המקיף המאתגר אותו לנסות להגדיר את עצמו ואת כיוונו. במרחק של 17 שירים מ"שרקייה" נמצא שיר הממשיך את המטפוריקה של הרוחות. שמו "אשת רוח": "לא הוריקן/ לא טורנדו/ לא טייפון/ לא מונסון/ גם לא צונמי./ שרקיה/ אנוכי// וגם עת/ לרוח המון אתהלך/ והלך-הרוח הרחק יסחפני/ ותשאני הרוח/ לכל הרוחות/ ורוח אחרת תהיה מעמי/ לא ארעה רוח.// סובב סובב הולך הרוח/ ואל סביבותיו שב הרוח/ ובשאר-רוח/ אשיב רוחי/ ורוח חדשה/ אתן בקרבי:/ שושנת-הרוחות/ ורוחהה/ שרקיה" (עמ' 42).

דומה שכאן יש קביעת כיוון ברורה: לא חזרה אנכרוניסטית לאורח החיים שלפני ההגירה, אך גם לא התבטלות בפני רוחות הזמן החדש. אפשר לכנות זאת רב-תרבותיות, שושנת רוחות שלמה, אך רוחה ואופיה וזהותה של שושנת הרוחות היא רוח הקדים המזרחית: המחאה המזרחית והפמיניסטית כאחת.

שיר אחר שיר מתארת המשוררת את חיי בת העדה הפרסית לדורותיה: מהסבתא שניתבה את השרקייה שבה ללידת ילדים ואפיית לחם, תוך מגורים "בקנה של חמותה", דרך אמה שכבר חיה בארץ אך מקומה עדיין במטבח וקול הכתיש שעלה משם זוכה להקשר אירוני של "קול ברמה נשמע", זה שהמשכו הוא כידוע "נהי, בכי תמרורים".

שקלים, האמונה על ארון הספרים היהודי, אינה סומכת על ידיעותינו, ובצדק, ומביאה את הפסוקים בראשי השירים. כמעט לפני כל שיר משמשים כמה פסוקים מהמקרא ומטקסטים קאנוניים אחרים, ספק כמוטו ספק כמידע שבלעדיו לא יובן השיר. כמו כן מובאים פה ושם הסברים למנהגים ייחודיים לעולי פרס ולפעמים אף צילומים. אלה, לצד ריבוי שמות המאכלים והמיניאטורות הפרסיות המקשטות את הספר, היו עלולים להופכו למוצר פולקלוריסטי, אך איכות הכתיבה מחלצת אותה מסכנה זו.

חותם המזרחיות בספר איננו תמטי בלבד, כי אם גם עיצובי. לא רק שכל הרמיזות וההקשרים מעלים אל פני השטח טקסטים מן המקרא, הפיוט והתפילה, אלא שנקודת ההתייחסות של המשוררת היא שירת תור הזהב בספרד. אם השירים קצרים והדוקים ואפילו כמו-רזים, אין זה הרזון המקובל בשירה העכשווית. באמצעים ששימשו בשירת ספרד, כמו התקבולת, השיבוץ והצימודים לסוגיהם, מצליחה המשוררת לעבות את הטקסטים הרזים לאמירות מעמיקות ומורכבות. כך למשל בשיר "התקוה": "אבותי לא התפללו/ לפאתי מזרח קדימה/ משושן צפו ימה/ אל השמש העולה/ בציון.// ועלו/ וטיפסו בחוף מערב/ ותהו בסוף מערב/ וטעו בסוד מערב/ ותעו" (עמ' 11).

כמו "שרקיה", גם "התקוה" מתכתב עם שירו של רבי יהודה הלוי "לבי במזרח" אך בהיפוך מפתיע, שכן ספרד שוכנת ממערב לציון, אך לא שושן. משושן, ציון שוכנת דווקא במערב, וההמנון הלאומי עם מבטו השלוח "לפאתי מזרח" איננו מבטא את אלה המביטים משם. מזרח ומערב, כשם אחד מראשי הפרקים של הספר, הוא הציר שעליו מתארגנת האמירה השירית של אסתר שקלים.

מזרח ומערב הוא גם הציר שעליו סבבה המסה החשובה שפירסמה לפני כשנה פרופ' חביבה פדיה מעל דפי מוסף זה (לחלקה הראשון של המסה; לחלקה השני; במסה, שנשאה את הכותרת "הגיע הזמן לומר 'אני' אחרת בשירה העברית", טענה פדיה כי לא די בהגנבת תכנים מזרחיים אל זירת השירה המקובלת בארץ, זו הנאמרת בקולו של "אני" אוניפורמי מנותק לחלוטין מכל זיקה למקום ולזהות. מה שנחוץ לשירה, כתבה פדיה, הוא לכונן "אני" בעל רצפי זיכרון ושפה, "אני" היודע לבטא ממדי עומק רוחני ותחושת יישות מטאפיסית יחד עם שירה ריאליסטית, קונקרטית ונוקבת. "אני" חדש זה לא רק יורשה להשמיע את קולו, אלא יזכה למעמד שווה לזה של הקול המושל עתה בכיפה ויקבע מתוכו את קני המידה להערכת איכות.

האם כתיבתה של שקלים עומדת בקריטריונים של פדיה? השירים בספר זה הם שירי ביכורים. יש להמתין לספר השני כדי להיווכח אם אכן תהפוך הנביעה למעיין המתגבר הזורם באפיקו בבטחה.

סבינה מסג היא משוררת




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו