בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חירות. שוויון. אחווה. ופחד

מה מקור גל האנטישמיות בצרפת של השנים האחרונות - וירוס צרפתי ישן או אידיאולוגיה איסלאמית? האם יצליח סרקוזי לשכך את הבהלה של יהודי צרפת? ואולי היא בכלל קצת מוגזמת? עמנואל סיון על "נשיכה צרפתית"

תגובות

ביקורת נוספת:  עוצמת המשבר / יהודה לנקרי ___________________________________________________________

נשיכה צרפתית: סיפורה של חרדה יהודית דניאל בן סימון. סדרת מציאות, הוצאת עם עובד, 225 עמ', 79 שקלים

כאשר הכריזו מגישי הטלוויזיה בצרפת, ביום ראשון שעבר, מעט לאחר שמונה בערב, על ניצחונו של מועמד הימין ניקולא סרקוזי בבחירות לנשיאות, פלטו רוב יהודי צרפת אנחת רווחה. את האנחה הזאת יכול היה לצפות כל מי שקרא את ספרו של דניאל בן סימון, "נשיכה צרפתית", ספר-רפורטז'ה שבו מדברים בגלוי עשרות מיהודי צרפת על חששותיהם, בעיקר בגלל המהגרים המוסלמים אשר עירערו את תחושת הביטחון שלהם בצרפת מולדתם.

סרקוזי, שר פנים סמכותי ותקיף, הדוגל בהפעלת אגרוף ברזל בכפפת משי, נראה לרוב הדוברים כמחסום יעיל, אולי יחידי, בפני גל הפרובוקציות ומעשי התוקפנות האנטישמיים, שאותם הם מייחסים לבני הדור השני והשלישי להגירה המוסלמית. האירוע שהתרחש בעיר מרסיי בין שני סיבובי הבחירות בצרפת, שבו תקפו שני שודדים "בעלי חזות ערבית" צעירה יהודייה, כנראה על רקע אנטישמי (לפי הערכת הרשויות בצרפת), העצים בוודאי את הדאגה.

אך מקרה הוא, שאת ספרו של בן סימון, עיתונאי "הארץ", קראתי במקביל לספר אחר: הרומן "כשיאש הגיע" מאת הסופר היידי יעקב גלאטשטיין (תירגם: דן מירון, עם עובד 2006); אט אט התברר לי כי אני קורא ספרים דומים למדי מבחינות מסוימות: גם בספרו של גלאטשטיין, שבו מדווח המספר על ביקורו בפולין בשנת 1934, מדברים לפי תומם עשרות יהודים מודאגים על הווה של מצוקה חומרית ועל איומי הפורעים. בשני הספרים מוליכות מצוקות ההווה לחשש גובר לגבי העתיד, עתיד של ניכור גובר לגבי הסביבה, המוצג בפי חלק מהדוברים בסגנון אפוקליפטי.

הביטויים שבהם משתמשים המרואיינים בספרו של בן סימון נוטים לעתים בעליל ללשון גוזמה, אבל בה בעת משדרים רגשות אותנטיים; מרחף עליהם צלו של עבר אומלל, המחשיך את הפרספקטיבה שממנה הם צופים בהווה.

כאן אנו מגיעים לאחת ממגבלותיו של הספר: בן סימון בוחר להשתמש בנוסחה של "מדברים בעדם", ורק לעתים רחוקות מרשה לעצמו להעיר על תקפותן של הטענות, בדרך כלל באמצעות ציטוטים של דוברים (כגון ז'אק אטאלי) המטילים ספק בבסיס העובדתי של הדאגנות היהודית. חבל שלא הכניס למען האיזון קצת יותר דוברים כאלה, בשעה שהם מציגים עובדות המסייעות להעמיד את הדאגות ב"מבחן המציאות".

ראשית, מהם הנתונים המספריים האמיתיים? כמה מוסלמים יש בכלל בצרפת? הדוברים בספר מפריחים מספרים שונים ומשונים, ועד לעשרה מיליון הגיעו. כלום לא ראוי היה לציין כי לפי הערכות INED, המכון הדמוגרפי הצרפתי (הנחשב לאחר הטובים בעולם), מספר המוסלמים בצרפת כיום נע בין 4.5 ל-5 מיליון? ומהם הנתונים לגבי מקרי תקיפה אנטישמיים בעשור האחרון? מה הרכבם ומהן המגמות המסתמנות?

כאן מתגלע ויכוח רציני על נתוני המשטרה, הלוקים אולי בדיווח חסר, ועל נתוני הארגונים היהודיים, הנחשדים בהגזמה. שיחה עם מומחה לחקר הפשיעה, כמו הסוציולוג היהודי פרופ' מישל ויוויורקה, היתה עשויה להאיר את עינינו. ואין זאת אומרת שחוקרים היו מוליכים בהכרח את הקורא לפקפק בתקפות הקובלנות היהודיות.

פרחאד חוסרוחוואר, למשל, חוקר צרפתי ממוצא איראני, ערך סדרה של ראיונות עומק עם עבריינים, מוסלמים על פי דתם, הכלואים בפעם הראשונה, ובגין עבירות קלות יחסית, שאינן עבירות "פוליטיות" (וזאת יש לדעת: כמחצית מן האסירים בצרפת הם מוסלמים). הראיונות שערך ופירסם בספר "L'Islam dans les prisons" (2004 ,Balland), משרטטים מעין דיוקן קיבוצי של גברים צעירים, כמעט כולם מבני הדור השני והשלישי להגירה. אחד הממצאים הבולטים שלו הוא שטיעונים אנטישמיים שגורים בפי המרואיינים, גם כשלא נשאלו על יחסם ליהודים; שימוש בטיעונים אלה נעשה בעיקר כדי להסביר את מצבם האישי או הקיבוצי, או להציע הקשר המעמיד את קשיי חייהם בפרספקטיבה נכונה.

צרפת, שכלפיה מכוונות עיקר טענותיהם, מפגינה את צביעותה בדמות היחס המועדף שהיא מעניקה ליהודים, בשעה שמוסלמים, רובם ככולם יוצאי המגרב (כמו רוב היהודים), סובלים מאפליה בחינוך, בשיכון ובתעסוקה. והראיה לכך: ליהודים יש נוכחות מסיבית בתקשורת, בפוליטיקה, במשפט, ברפואה וכו'. ערמומיות היהודים, בין השאר בניצול זכר השואה, יחד עם איבתם של הצרפתים למוסלמים, השתלבו אהדדי. הצלחתם של היהודים בכלכלה אף היא מוצגת כתוצר של ערמומיות ואף גרוע מזה, כתולדה של מרמה ושחיתות.

ברור כי גם הנושא הפלסטיני תורם את חלקו לבנליזציה זו של האנטישמיות: מראות האינתיפאדה השנייה, שהופיעו מדי ערב על אקרני הטלוויזיה, "הוכיחו" את אכזריותם של היהודים. ומה על צרפת? זו אינה עושה ולא כלום למען הפלסטינים, לבד מדיבורים חסודים, ואינה מונעת בעד היהודים המקומיים, בני חסותה, לסייע לישראל. הניכור מן החברה הצרפתית, שהוא המאפיין הבולט של האסירים שרואיינו, מביא לעוינות כלפי היהודים, שכה הצליחו להשתלב בארץ זאת.

מגבלה שנייה של ספרו של בן סימון היא שמעט מדי לומד הקורא בו על ההסברים והסיבות לתופעה האמורה. אם חוששים עתה היהודים, שבעבר התרכזו פחדיהם באנטישמיות מבית היוצר של ז'אן מארי לה-פן, דווקא מן המוסלמים, הרי זה משום שגילויי אנטישמיות אלה נעשו תכופים יותר. אולם מדוע הם שכיחים יותר בעשור האחרון? ניתן להעלות כמה וכמה הסברים, אלא שלא הדוברים בספר ולא מחברו מאירים את עינינו די הצורך.

ניתן לחשוב, למשל, על השפעת מראות האינתיפאדה השנייה, או לחילופין על הדרשות האיסלאמיות שנפוצו מאז שנות התשעים ואשר חלק ניכר מהן כולל מוטיבים אנטישמיים. בשלהי 1995, למשל, שמעתי במסגד ברובע ה-11 בפאריס דרשה, שנישאה בדיאלקט אלג'ירי, על אחריות היהודים לניצול הקולוניאלי, ומוטיבים דומים אפשר היה למצוא כבר אז בקלטות-שמע שנמכרו בחנויות במעלה אותו רחוב. אבל מדוע לא ניכרו כבר אז סימני ההשפעה של הקלטות האלה, כפי שאנו רואים עתה? הקלטות האנטישמיות סולקו מן המדפים יחד עם קלטות ג'יהאדיות לאחר ביקורי הבולשת הצרפתית בחנויות בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים והן נפוצות רק ברשתות פרטיות. אולם ספרות על הכחשת השואה תמצא עדיין על המדפים בכמה חנויות לממכר ספרים בערבית.

הסבר שני נוגע לשוני שבין הדור הראשון להגירה לבין בניו ונכדיו; הדור הראשון התפרנס מאז שנות החמישים ועד שנות השבעים מעבודה פיסית (בבניין, בתעשייה, בניקוי רחובות): הכלכלה הצרפתית נזקקה אז לכוח עבודה בלתי מיומן ומיומן למחצה. שנות השמונים, ועמן הגלובליזציה, הציבו את בני הדור השני להגירה לפני שוקת שבורה: הכלכלה הצרפתית העבירה מפעלים עתירי עבודה למזרח אסיה ולמזרח אירופה, והתבססה יותר ויותר על שירותים ועל ענפים תעשייתיים עתירי ידע. אלא שבני הדור השני, בעיקר הגברים, מרוכזים ברבעים עניים בשולי הערים, שבהם בתי הספר ברמה ירודה. בגלל מיעוט ההשכלה ושיעור הנשירה הגבוה מבתי הספר, נסחפו רבים מבני דור זה לחיי פשע או אבטלה מתמדת, וניכורם החברתי גבר. העוינות שלהם לסדר הקיים, שהיהודים הם מן הנשכרים הבולטים ממנו, עלתה באורח תלול.

מהי הסיבה לכישלון החינוך הצרפתי בקרב המוסלמים, בניגוד להצלחותיו בקרב מהגרים אחרים (יוגוסלבים, ויאטנמים)? על כך חלוקות הדעות בקרב חוקרים ועיתונאים. אולם אם הללו אינם בטוחים, הרי שלסוכני האיסלאם הקנאי אין ספקות: העימות ההיסטורי בין המערב לאיסלאם הוא שהביא למיעוט ההשקעות בחינוך הממלכתי בפרברים ולאפליית המוסלמים בתעסוקה. הסבר מעין זה נופל ברובעי העוני על אוזניים כרויות.

שני ההסברים שהצגנו לעיל אינם ממצים את הבעיה, אך הם מלמדים כי לפנינו התפתחויות עומק העשויות להתמיד; עד כמה הן עמוקות, ועד כמה מוצדקים החששות המתבטאים בספר "נשיכה צרפתית", זאת לא נדע לפי שעה.

ספרו של פרופ' עמנואל סיון, "קנאות דתית מודרנית", ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות; ספרו "התנגשות בתוך האיסלאם" ראה אור בספרית אפקים, עם עובד



הפגנה בפריס בעקבות רצח אילן חלימי, פברואר 2006



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו