שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יוסי מלמן
יוסי מלמן

Greasball הוא מטבע לשון אמריקאי, שמשתמשים בו כדי לתאר איש מאפיה או טיפוס חלקלק. כך כינו במטה המוסד בגלילות את ראש הסי-איי-אי לשעבר, ג'ורג טנט. את הכינוי הדביקו לו אנשי מחלקת אמריקה באגף תבל של המוסד (האחראי על הקשר עם שירותי מודיעין זרים), בגלל שפת הגוף הבוטה שלו וסגנון הדיבור הציורי שלו.

טנט היה אורח כמעט קבוע במטה המוסד ובבתי מלון בתל אביב, במחצית השנייה של שנות ה-90. הוא עשה זאת עוד כשהיה סגן ראש סוכנות הביון המרכזית, על תקן משכין שלום ומתאם ההסדרים הביטחוניים בין ישראל לפלשתינאים.

הסכסוך הישראלי-פלשתיני העסיק אותו כה רבות, עד שהוא מצא לנכון להקדיש לו מקום נכבד - יותר מ-50 מ-500 עמודי ספרו החדש, שראה אור בתחילת החודש: "במרכז הסערה: שנותי בסי-איי-אי" ("At The Center Of The Storm: My Years At The CIA").

ספרו של טנט מסעיר את ממשלו של ג'ורג' בוש בשל הביקורת הנוקבת שטנט מפנה כלפי הנשיא ובעיקר כלפי עוזריו - קבוצת הניאו-שמרנים שקיבץ סביבו סגן הנשיא, דיק צ'ייני. עיקר טענותיו של טנט נוגעות לשימוש המניפולטיווי שעשו אנשי בוש וצ'ייני בהערכות המודיעין, כדי ליזום את הפלישה לעיראק ב-2003.

טנט נולד בניו יורק ב-1953. אביו היגר לארה"ב מיוון, אמו מדרום אלבניה. הם גרו ברובע קווינס וניהלו מסעדה. בילדותו הוא נחשב כמי שיש לו "פה גדול", שלא יודע לשמור סודות, ולכן הוא הופתע כשמונה לתפקיד הרם. טנט למד לתואר ראשון באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוואשינגטון, שבה הוא מלמד כיום, ולתואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת קולומביה. לאחר לימודיו עבד בקונגרס בתפקידי מינהל שונים, עד שמונה להיות מנהל צוות הוועדה לענייני מודיעין בסנאט. ב-1995 גייס אותו ג'ון דויטש לסי-איי-אי ומינה אותו לסגנו. כעבור שנתיים, בגיל 44, התמנה לראש הסוכנות.

לא כמו קיסינג'ר

"לפחות 90% מהמסעות לחוץ לארץ שערכתי בשבע שנותי כראש הסי-איי-אי היו למזרח התיכון", הוא כותב בספר. טנט מדבר בעיקר על התקופה שלאחר רצח יצחק רבין, בשיא גל הפיגועים בפברואר 1996. הנשיא ביל קלינטון חשש שתהליך אוסלו יקרוס, וכדי להצילו, ביקש שהסי-איי-אי יתווך וינסה ליצור תקשורת טובה בין ישראל לפלשתינאים. כמה מבכירי הארגון סברו שהבקשה תזיק לטנט, משום שהיא תציב אותו במוקד תהליך דיפלומטי-פוליטי, שאינו עולה בקנה אחד עם תפקידו המסורתי: "לגנוב" סודות של אחרים, לאסוף מודיעין ולחבר הערכות מצב.

דויטש, אז ראש הסי-איי-אי, נענה לבקשת הנשיא. הוא נידב למשימה את סגנו טנט. "אלה לא היו מסעות 'גבוהי מצח' בנוסח הנרי קיסינג'ר", כותב טנט, "אלא שילוב כלל לא פשוט של עבודת מודיעין ודיפלומטיה". טנט התאהב בסופו של דבר בתפקיד שהוטל עליו, אבל רק לאחר שגילה שמסעותיו לירושלים, לרמאללה, לתל אביב ולעמאן, לא היו טיולי בוקר נינוחים בגני שושנים. בגלל שורשיו הים-תיכוניים, טנט אולי הרגיש במזרח התיכון כמו בחיק משפחה, אבל אין ספק שזאת היתה משפחה לא מתפקדת.

מקריאה בספרו נדמה כי האיש שסיקרן אותו יותר מכל הוא יאסר עראפת, שלו הוא מקדיש פרק שלם. "לא יכולתי שלא לחבב אותו", הוא כותב. "למרות כל המוזרויות שלו, התיאטרליות שלו והעובדה שהוא היה כל כך בלתי צפוי". טנט ומלווהו הקבוע, ראש תחנת הסי-איי-אי בתל אביב סטן מוסקוביץ (שמת לפני כשנה), נהגו להתערב כמה זמן יחלוף מתחילת הפגישה עד שערפאת יענה "אני עדיין סובל", כשמישהו ישאל אותו לשלומו.

באוקטובר 2000, בפגישה בבית שגריר ארצות הברית בפאריס, פנה אלוף משה (בוגי) יעלון, בנוכחות שרת החוץ מדליין אולברייט, לערפאת, בכינוי "הראיס". "ערפאת", מספר טנט, "התפרץ בזעם: 'אתה תקרא לי גנרל ערפאת. אני הייתי הגנרל הגדול ביותר בצבא המצרי'". "ואני אפילו לא ידעתי", מסכם טנט את האנקדוטה, "שהוא היה בצבא המצרי, שהיה בכלל גנרל ועוד גדול".

טנט מספר על אירוע נוסף, שהתרחש זמן קצר לאחר מכן, בוועידת המנהיגים בשארם א-שייח. טנט מצא עצמו בחדר אחד עם נשיא מצרים, חוסני מובארק, ועם ערפאת. משימתו היתה לתדרך את המנהיג הפלשתינאי. ערפאת השים עצמו כמי שלא מבין מה שראש הסי-איי-אי אומר לו. "זה היה תמיד מנהגו כשרצה להרוויח זמן", כותב טנט. "ואז הבחנתי בזווית העין שמובארק, יוזם הוועידה והתומך הכי חשוב שהיה לפלשתינאים אז, מסובב את אצבעו ליד הרקה, ומדגים את הסימון האוניוורסלי המוסכם: הוא משוגע".

ראש הסי-איי-אי לשעבר כותב גם ש"כדי 'להדליק' את ערפאת, כל מה שהיה צריך לומר זה: 'הכווייתים'. זה הספיק. 'הכוויתיים', הוא מיד היה משיב, 'יכולים ללכת לעזאזל, אבל בלי כספי'. מעולם לא הבנתי מה הם עשו כדי להעליב אותו: אולי הקפיאו את חשבונו באחד הבנקים שלהם".

כדי להבהיר מה חושב המחבר על ערפאת, הוא משחזר שיחה עם אלוף שלמה ינאי בוועידת קמפ-דיוויד ביולי 2000. ינאי ניסה להסביר לטנט שהבחירה של ערפאת היא להיות בן-גוריון שיקים את המדינה הפלשתינית, או להפוך למשה, שהוביל את עמו לארץ המובטחת, אך בעצמו לא בא אליה. "ערפאת לעולם לא יכול היה להוביל את עמו לארץ המובטחת. הוא לא היה אפילו מסוגל לצאת למסע מבעד לדלת. למעשה, הוא לא היה בן-גוריון ולא משה", מסכם טנט.

אילון לא משחק

גם מהישראלים לא רווה תמיד נחת. על התנהלותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בשיחות ואיי ב-1998, הוא כותב: "נתניהו, משיקולים פוליטיים, תבע סידורים ביטחוניים עבור ישראל מעבר לכל אמות מידה הגיוניות". במיוחד זעם טנט על הניסיון של נתניהו לתבוע ברגע האחרון בשיחות, כתנאי לכל הסדר עם הפלשתינאים, את שחרורו של המרגל ג'ונתן פולארד. קלינטון נטה להיענות לבקשה, אבל טנט, לאחר התייעצות עם סטן מוסקוביץ, הטיל אולטימטום משלו. "אם המרגל ישוחרר לא אהיה ממחר בבוקר ראש הסי-איי-אי", הוא אמר לנשיאו, בשיחה קצרה, באישון לילה. "זה נושא שאין לו שום קשר למשא ומתן".

על עמי אילון, ראש השב"כ לשעבר, הוא כותב: "הוא ישיר ויכולנו לסמוך עליו שלא ישחק משחקים". טנט סבור שזו היתה הסיבה שבעטיה אילון לא יצא לוועידת ואיי, ואת מקומו מילא סגנו, ישראל חסון (כיום ח"כ מטעם מפלגת "ישראל ביתנו"). "נתניהו רצה להשאירו בבית, משום שידע שאילון, כמו רבין, לא מסוגל לשקר". באחת משיחותיו עם מאיר דגן, אז ראש המטה ללוחמה בטרור של נתניהו (וכיום ראש המוסד), שאל אותו טנט אם הוא מכיר את אמין אל-הינדי, ראש מודיעין החוץ הפלשתיני. "כן. רדפתי אחריו במשך שנתיים בגדה המערבית כדי להכניס לו כדור בראש", ענה דגן. טנט ענה בחיוך: "אתה יכול לבצע כעת את המשימה. הוא נמצא בחדר הסמוך".

טנט לא חוסך את ביקורתו גם מראש הממשלה, אהוד ברק, בשיחות ביולי 2000 בקמפ-דייוויד. "הופתענו", הוא כותב, "שברק נסוג לבקתה שלו מיד לאחר היום הראשון לשיחות, הסתגר בה ולא יצא ממנה". טנט מגלה כי הסי-איי-אי העריך עוד לפני הוועידה שהסיכויים להשיג הסדר שלום קלושים. "ידענו שבזמן שברק בא לקמפ-דייוויד כדי להגיע להסכם מסגרת להסדר קבע, לערפאת לא היתה שום כוונה כזאת. היו"ר בא לוועידה רק משום שלא רצה להעליב את קלינטון".

דעתו של המחבר אינה נוחה משני הצדדים. "בכל מפגש עם הישראלים והפלשתינאים נאלצנו לשמוע אותם חוזרים שוב ושוב על טענות שכבר שמענו בפגישה הקודמת. ידענו גם שכ-40% ממה שהם משמיעים אינו אמת. הם גם נהגו לצעוק אחד על השני ושום דבר אנגלו-סקסי לא מתרחש במשא ומתן אתם", כותב בהתנשאות הגובלת בזלזול, מי שרק כמה עמודים קודם לכן כתב כי התנהלות המו"מ הזכירה לו את הלהט של שכניו היוונים בשכונת קווינס וכי הוא חש במזרח התיכון כבביתו.

עם זאת, למרות כל הביקורת שלו על שני הצדדים, טנט כותב: "האמת היא שאני אוהב את הישראלים. את תשוקתם לחיים, את מה שהם עשו כדי להגן על עצמם וכדי להקים את מדינתם - אבל נקשרתי גם לפלשתינאים, ויאסר ערפאת היה חלק מהם".

בספר מופיעות הרבה אנקדוטות שנוגעות למנהיגים ערבים וישראלים, אבל קשה לחלץ ממנו אמירה נחרצת לגבי האסטרטגיה שעמדה מאחורי פעולותיה של ארה"ב במזרח התיכון, והוא אינו מספק חזון מעמיק על הצפוי בזירה המדינית שמבוסס על ניסיונו הרב.

הליברלים רודפים אותו

הטון הכללי של הספר צדקני ומתבכיין. טנט - שנשא גם בתואר של ראש כל קהילת הביון האמריקאית על 17 זרועותיה - עמד במשך שבע שנים בראש ארגון שאחראי לכישלונות צורבים: במאי 1998 הוא הופתע מהניסויים הגרעיניים שערכו הודו ופקיסטאן, בהפרש של שלושה שבועות האחד מהשני. כעבור כארבעה חודשים פוצצו טרוריסטים של אל-קאעדה את שגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה. באותה עת ייעודו המרכזי של טנט היה לספק התראה מפני מזימות של אוסאמה בן-לאדן, אבל הסי-איי-אי וטנט כשלו והגיעו לרגע השפל שלהם ב-11 בספטמבר 2001.

מעל הקריירה של טנט מתנשא הענן הקודר של המידע המודיעיני השגוי שהצדיק את המלחמה בעיראק. המתקפה על טנט ועל הספר מגיעה משני אגפים בארה"ב: הניאו-שמרנים והליברלים. הניאו-שמרנים מנסים לקעקע את אמינותו. הם שיגרו למערכה את דגלס פיית, עוזר לשעבר של סגן שר ההגנה, שבמאמר ביקורת ב"וול סטריט ג'ורנל" סרק בזכוכית מגדלת כל פיסקה בספר כדי לגלות אי-דיוקים, טעויות בתאריכים ושאר פרטים שוליים. הוא הצליח במשימה. טנט כותב, למשל, שיעלון היה באוקטובר 2000 רמטכ"ל, למרות שיעלון התמנה לתפקיד ביולי 2002.

מצד שני, הליברלים תוקפים אותו על כך שתחת הנהגתו אימץ הסי-איי-אי שיטות פעולה חריגות שבמסגרתן חטף הארגון חשודים בטרור מרחובות ערים בעולם, מטיס אותם למתקני כליאה סודיים, שזכו לכינוי "בתי כלא רפאים", ומשתמש בעינויים כדי לחקור אותם. טנט מעדיף לקרוא לעינויים "טכניקות מוגברות", ומצדיק את מעשיו בנימוק שמוכר מאוד גם לקורא הישראלי: "אנחנו במלחמה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ