מכתבי אב לבתו, שהם שיר הלל לרוח האדם

על ספר הילדים הייחודי והיפה "ואיך קוראים לך עכשיו Lieneke" מאת תמי שם-טוב, המספר את סיפורה של משפחה יהודית הולנדית בשואה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שהם סמיט

ואיך קוראים לך עכשיו Lieneke תמי שם-טוב. הוצאת דביר, בית לוחמי הגטאות, 274 עמ', 84 שקלים

לרגל יום השואה נהגו לקיים בספריית בית הספר שבו למדתי "תערוכת ספרי שואה". ספרים אלה, יהודיים למראה, הוצבו על שני שולחנות שחוברו וכוסו בבריסטול שחור, ושם, בדממה שנדרשנו לכבד כפל כפליים (פעם למען הספרייה ופעם למען הנספים), המתינו לנו הספרים. את מקצת השמות הכרנו משנים קודמות ("מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" היה הבלתי נשכח שביניהם), ובתוכם - וגם את זאת ידענו משנים קודמות - הסתתרו הזוועות; זוועות-מעובדות-לילדים שהומלץ לנו לשאול ולקרוא, וזוועות בלתי-מעובדות (ק. צטניק למשל), שנועדו לעלעול בלבד.

כילדה, היה לשואה הרבה מה להציע לי: עלילות מסמרות שיער, עצבות אין קץ, זוועות. הסתערתי על הסוגה הזאת. ביקרתי בתערוכה בכל הפסקה. כאחוזת בולמוס בלעתי הרפתקאות מן הגטאות, ולא חדלתי גם משהסתיימה התערוכה והוחלפה, כעבור שבוע, בתערוכת "ספרי מלחמות ישראל" (הפעם על מצע בריסטולים בצבעי דגל הלאום). עד מהרה גם תערוכה זו הוסרה, ואני, שנרמזתי על ידי הספרנית לתעל את קריאתי לאפיקים פחות מורבידיים, נותרתי עם התהייה: אם כל כך חשוב למורינו שנקרא ספרים על השואה (ועל המלחמות), מדוע בעצם אין קוראים בספרים הללו במשך כל השנה? למה מבודדים אותם בגטו?

"ספרות שואה" היא כיום הגדרה שאבד עליה כלח, הגדרה שהוצמחה במסדרונותיהם הצרים של המוסדות הלאומיים, נקצרה ברינה מורתית, ובה פוטמו דורות של תלמידים, על פי רוב סמוך ליום שהועידה המדינה לזיכרון השואה. "סיפורי השואה" (בדומה ל"סיפורי התנ"ך") שימשו לתכליות "חינוכיות" כמו חיזוק הזהות היהודית, חיזוק הקשר עם הגולה (מלה שדי היה בה כדי להרחיק אותנו, הילידים), יצירת הזדהות עם "הקורבנות", וגם הקניית ידע היסטורי ומושגי יסוד בנושא. תכליות מגייסות אלה הן שהביאו לכך שהיצירות שנלמדו במסגרת "יום השואה" (בבית הספר היסודי) או נכללו ב"חטיבת לימודי השואה" (בתיכון) לא בהכרח עמדו בקריטריונים ספרותיים, וגם אלה שעמדו בהם לא זכו בדרך כלל לבחינה והערכה כיצירות אמנות. בשנים האחרונות, לפחות בכל הנוגע ללימודי הספרות ולהכשרת העוסקים בהוראת הספרות, ניכר שינוי מבורך: מטריית העל של "ספרות השואה" קופלה, ויצירות משובחות, כגון סיפורים משל אהרן אפלפלד ואידה פינק, נלמדים ומנותחים במסגרת הראויה להם - הסיפור הקצר.

ספרה הרביעי של תמי שם-טוב, "ואיך קוראים לך עכשיו Lieneke", אף הוא מן הראוי שייקרא ויוערך כיצירה עצמאית ובין-תחומית. הספר הייחודי והיפה (לנפש ולעין) הזה הוא ספר ילדים שאינו רק לילדים, וגם ספר אמן האוצר בחובו אוצר של ממש: מכתבים מאוירים, מעשה ידי אביה של לינקה, היא נילי גורן, שאת סיפור הישרדותה טוותה שם-טוב בכישרון רב מחומרי המציאות. שלא כמו במרבית סיפורי ההצלה, כאן לאימי המלחמה והשואה יש נוכחות מועטה באופן יחסי. חמשת בני משפחת ון-דר-הודן, משפחה יהודית חילונית מהעיר אוטרכט שבהולנד, שהו בזמן המלחמה במקומות מסתור שונים שאירגן מבעוד מועד אבי המשפחה רב התושייה. כולם, למעט האם שסבלה ממחלה קשה עוד קודם לכן, נותרו בחיים. הספר מגולל את קורות אותה משפחה בת מזל, ובפרט את קורותיה של צעירת הילדים, לינקה, שהיתה כבת עשר כשנכבשה הולנד בידי הנאצים ונשלחה לכפר נידח, אל בית רופא הכפר שהיה גם איש המחתרת.

הקשר המיוחד עם האב, שלצד היותו מדען חשוב היה גם צייר חובב, נשמר במשך כל התקופה הארוכה בזכות חליפת מכתבים שממנה נשתמרו מכתביו המאוירים המקסימים. והמכתבים אכן יוצאי דופן, פיוטיים, עולים על גדותיהם באהבת אב ("לינקה היקרה, בעשרים וארבעה במאי, לפני אחת עשרה שנה, באיזה מקום באוטרכט, ילדה קטנה בת אפס שנים, אפס ימים ואפס שעות, שכבה בעריסה והתפלאה למראה עולם שטרם ראתה כמותו"), בהומור טוב ("כתבי לי מכתב ארוך עם המון ציורים! ואז אני אכתוב לך מכתב תשובה, וככה כל הזמן הלוך וחזור עד שהדוור יקבל סחרחורת") וגם בהומור חתרני: "שניפטר מכל הנ.א (נזלת ואדמת)" הוא מאחל, ומצפין את הצירוף "נאצים ארורים".

קשה להמעיט בתרומתם של המכתבים לספרה של שם-טוב. המסמכים המקוריים הללו, שצורתם ספרונים זעירים, הם מחוללי הספר, זוכים בו למקום של כבוד (הודות לעבודת עיצוב חכמה ואנינה של גילה קפלן), והופכים את העיון בו לחוויה. כמובן, חשיבותם חורגת בהרבה מהתחום האסתטי: כמסמכים שנשתמרו (שמירה שנכרכה בה סכנת חיים), אצור בהם כוח רב, כוח מיתי של חפץ עד, של שריד, של ניצול. הם גילוי של אהבה, חמלה ורוך בתקופה שדרסה רגשות במגף קלגסי. אבל יותר מכל, הקריאה וההתבוננות בהם מרגשות, משום שהם חפצים יחידאיים, מעין צלמי אנוש בעולם שביקש למחוק את זהותם של קורבנותיו. עצם כתיבתם היא התרסה נגד האידיאולוגיה הנאצית ושיר הלל לרוח האדם.

יחד עם זאת, ההחלטה לשלב את המכתבים בסיפור מעשה - שיהיה חלק הארי של הספר - מבורכת. הסיפור מבוסס על תחקיר יסודי ומעמיק, רקוח בתבונה, נמסר בקצב הנכון, מסופר בלשון בהירה, לא מתיילדת, וברגישות יוצאת מן הכלל. הוא חיוני לקוראים הצעירים אך יגרום הנאה ויעשיר גם את קריאתם של קוראים בוגרים בפרטים מחייהם ומעולמם של האנשים האמיתיים שהם גיבוריו.

שהם סמיט היא סופרת ומבקרת ספרות

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ