שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
קרן דותן
קרן דותן

מה שרציתם אגור שיף. הוצאת זמורה-ביתן, 270 עמ', 84 שקלים

זה נשמע כמו תחילתה של סאטירה מבטיחה: מקימים מחדש את השטעטל. העיר היהודית המזרח-אירופית, על בתיה וחצרותיה ואנשיה, תקום לתחייה, כאן בישראל. כלומר, שם בשטחים. על איזו גבעה אחת, שנראית כמו ביצה קטומה, ובעליה לא יודע איך להיפטר ממנה אחרי שהשקיע בה כל כך הרבה (הבעלים הוא דווקא קבלן פרטי כושל, לא מדינה).

"פארק ז'ילוניץ'", ככה יקראו לזה. תרומות והיתרים לא תהיה בעיה להשיג, וגם תוכנית עסקית כבר יש: יקימו חברה בת שתיקרא "שטטל פארק ונצ'ר בע"מ" ויקבלו כמה גרושים ממשרד השיכון ומכמה יהודים טובים, מאמריקה אלא מה. ויגייסו גם קצת מהציבור.

ויקימו לתחייה, על פי תיעוד מדוקדק שמצאו (איזה תיק מסמכים מאובק שנשפכו ממנו עשרות צילומים אותנטיים של העיירה ז'ילוניץ' משלהי 1938, ברגע האחרון ממש), את כל הבתים, החנויות ובתי המלאכה, את בית המדרש ושני בתי הכנסת, בית המרחץ וגם הבאר ובית הקברות. "זה יהיה העתק מושלם", חושבים היזמים, "כאילו איזה ענק לקח אותה משם והעביר אותה לכאן. וכשנגמור להעמיד את כל הבתים ולבנות את כל הרחובות, נחזיר לתוכה את האנשים" (עמ' 151). כן, גם את האנשים. כלומר, את האנשים עצמם הרי כבר אי אפשר להחזיר, אבל פתאום עולה בראשו של אחד מהם רעיון אדיר: "אין מי שיותר מתאים לשחק את תושבי ז'ילוניץ' מהאנשים שכבר נמצאים שם! איפה אתה חושב שתמצא את כל היהודים האלה שלך?", ועונה בעצמו, שבכפר הערבי השכן (עמ' 153). הם אפילו די דומים ליהודים האלה שבתמונות...

ורק נותרה הבעיה הקלה עם הנוף, שהוא "לא בדיוק מה שראו בז'ילוניץ'" - חסרים בו שדות החיטה האינסופיים, פה ושם איזה יער קטן, נהר, מסילת ברזל, והגבעה גם קרובה מדי לאותו כפר ערבי שכן, שנתקע ככה, להכעיס. אבל לא נורא, זה רק ייאלץ אותם לרעיונות קצת יותר יצירתיים: "נצטרך להקיף את האתר בחומה של שניים, שניים וחצי מטר, ונצייר עליה בצורה מדויקת, היפר-ריאליסטית, את הנוף האותנטי. (...) אנחנו לא חייבים להמשיך לחיות עם המסגד הזה, והבתים המכוערים האלה שצבועים בתכלת" (עמ' 183). באמת, איך לא חשבו על זה עד עכשיו.

זה אכן נשמע כמו תחילתה של סאטירה נהדרת. אבל משהו ב"מה שרציתם", הרומן השני של אגור שיף (אחרי "הרגלים רעים", שגם הוא, כמו הספר הזה, כתוב בסגנון שאפשר לכנות "עט קל וקצבי"), משתבש; העניינים מסתרבלים ומתפזרים, ועוקצו הסאטירי מתפוגג. אולי משום שהרומן הזה יותר מדי נטוע בריאליה הישראלית, על ייצוגיה הנדושים, ומתקשה להשתחרר מהם. תורמת לכך כנראה התקופה ברקע הסיפור - הבערה של פברואר-מארס 2002, שיא פיגועי האינתיפאדה השנייה - תקופה שלופתת במציאותיות שלה, ומאלצת לחזור שוב ושוב, באותו דפוס פוסט-טראומטי שגור, אל אותם התיאורים הפלקטיים ("ושוב אותן תמונות קשות שכבר התרגלנו לראות בפיגועים קודמים. שלוליות דם, איברים קרועים, חלקי בגדים, פיח, רסיסי זכוכית, שברי לבנים וטיח", עמ' 246).

וגם הדמויות הן כאלה, חביבות אבל גם משומשות, "ישראל ישראלי"-יות מאוד. הנה, זיגי, מי שמצא את תיק המסמכים המאובק בחנות לספרים משומשים, הוא מן לוזר כזה, מובטל ושמנמן; ואשתו אורנה עורכת דין קרייריסטית, כנראה בוגדת בו; והדוד שרול (במקור "ישראל"), "נציג דור ההורים" הגוסס מסרטן, הוא מין זקן חכם ושופע מעשיות; והקבלן המתקרב לחמישים שזיגי מצליח לעניין בפרויקט, יודי מורן, הוא מרוקן עד כדי כך שעל אף שהוא מחזיק בחמש או שש דירות, בלילה הוא מעדיף לישון במכוניתו החדשה; ואמו של יודי בת ה-85, רק כעת בגילה המופלג מתחילים להבקיע את צינתה המינית חלומות ארוטיים; ומי שמטפלת בה בזקנתה היא צעירה מזרחית טובת לב ומסורה, שבנסיעותיה באוטובוסים נקשרת לערבי שמעילו רכוס עד לצוואר וכל הנוסעים מבועתים מחשש שהוא מחבל (השניים יתאהבו); וישנם גם שלושת המאכערים גסי הרוח העוסקים בפרויקט ההתיישבות החדש, ו"המתווך" שהוא טיפוס מפוקפק ובמלחמה רצח רועה ערבי...

זה ממש "פסיפס של דמויות", כמו שאומרים ביח"צית; דמויות שלא כבולות בהכרח לאיזה סיפור אלא מוצגות בעיקר לשם תיעוד עצמן, בדומה לתמונות באלבום, או ליתר דיוק, בדומה לחיות המועלות לתיבת נוח - לפני המבול שעוד יבוא, אוטוטו. כי ממש כמו הצלם שצילם את תושבי העיירה ז'ילוניץ', גם הרומן הזה הוא למעשה מן תיעוד של ישראל, רגע לפני החורבן המתרגש ובא.

זה נאמר גם מפורשות. הנה, למשל, מה שחושב יודי הקבלן בדרך חזרה מהשטחים אל תל אביב, אחרי רדת החושך: "גם במנוחתה נראתה העיר הזאת כאילו מאז ומעולם היתה כאן, ולעולם תישאר. לא כמו העיירה המחוקה" (עמ' 99). וההכחשה המפורשת של האיום רק מנכיחה אותו יותר, עד שבסוף עולה השאלה בגלוי: "האם גם תל אביב עלולה לחדול להתקיים ביום מן הימים? האם יהיה מי שישמר את דמותה למען אנשי העתיד?" (עמ' 251).

ונדמה שזו גם הסיבה שהסאטירה כאן מתרופפת: היא, מתברר, מכוונת את חיציה בדיוק אל לבה. כי איך תוכל לעקוץ את הרגש הנוסטלגי כלפי השטעטל האבודה זי'לוניץ' אם היא חושפת בדיוק רגש נוסטלגי כזה אל ההווה הישראלי, שלדעתה עומד לפני הכחדה; ואיך תוכל לעקוץ את הישראליות העכשווית ואת הפער בין החלום הציוני למימושו, אם את הישראליות הזאת בדיוק היא מנסה לשמר, אם היא חושפת פחד נורא מפני האפשרות שגם את ישראל צריך יהיה לשחזר יום אחד. לא מפליא שהסאטירה כאן לא מתרוממת, חוששת להעז, ללכת עד הסוף. ויוצא, שיותר מאשר סאטירה על פרויקט השחזור של השטעטל האבודה, הרומן הזה הוא קינה; קינה למה שעומד לדעתו על סף חורבן - לישראליות.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ