בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הולכים על האופציה הגרעינית

ערב מלחמת ששת הימים, בעוד ישראל מכינה אלפי קברים לחללים שיגבו אולי הקרבות, מתבצעת פעילות קדחתנית כדי להביא ל"כוננות הפעלה" של "ההתקן הגרעיני" הראשון של המדינה, למקרה הנורא מכל. הסיפור הדרמטי ביותר של המלחמה, שמעולם לא סופר

תגובות

השבוע לפני ארבעים שנה היה אולי הדרמטי ומורט-העצבים בתולדות המדינה. זה היה השבוע האחרון, והקשה ביותר, מבין שלושת השבועות שנחקקו בזיכרון הלאומי כ"ימי ההמתנה", ערב מלחמת ששת הימים. מרבית הצבא המצרי כבר היה פרוש בסיני, חלקו באופן התקפי. צבא סוריה נפרש ברמת הגולן, וישראל החליטה ב-28 במאי להמתין "שבועיים-שלושה" נוספים. יומיים לאחר מכן חתם מלך ירדן חוסיין ברית הגנה עם מצרים, ובכך למעשה הכפיפה ירדן את צבאה לצבא מצרים.

מי שטרם נולד אז, אינו יכול לתפוש את עומק החרדה שתפסה את ישראל. שני עשורים לאחר סוף מלחמת העולם השנייה, דור אחד אחרי השואה, רבים מאזרחי ישראל בגיל העשייה היו בעצמם אוד מוצל. זיכרונות השואה לא היו עיסוק אקדמי או נבירה משפחתית בעבר, אלא רקמה חיה בהווה. זו היתה ישראל קטנטונת, בגבולות שביתת הנשק מ-1949, ששר החוץ אבא אבן כינה "גבולות אושוויץ".

לא היתה עוד עשייה בתולדות מדינת ישראל שצידוקה היה כה קרוב לזיכרון השואה, ובמיוחד למחויבות למנוע שואה נוספת, כמו המיזם הגרעיני. מיזם זה נולד בשל הפחד האדיר משואה נוספת, שהיה נר לרגליו של אבי המיזם, דוד בן-גוריון. באותו שבוע במאי השיקו כל אותן חרדות שיצרה השואה ההיא למחויבות למנוע עוד שואה. לא היה אולי זמן יותר דרמטי בתולדות המיזם הגרעיני הישראלי מאותם ימים.

רבים מהמעורבים בפיתוח המיזם זוכרים את הימים ההם כרגעים הדרמטיים בחייהם. הם ראו עצמם שותפים לעשייה היסטורית ייחודית. בעיניהם, משמעות המיזם היתה שמדינת ישראל תוכל סוף-סוף להתמודד עם מצבה הקיומי. הם היו משוכנעים שעשייה זו משמעה רגע היסטורי וששום פוליטיקאי, אפילו לא ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, לא יוכל להחזיר את הגלגל לאחור.

ימים של חרדה

בשנים האחרונות פורסמו כמה מחקרים על המלחמה, שעמדו על עצמת החרדה ערב ששת הימים. מיכאל אורן חשף בספרו מ-2002 "שישה ימים של מלחמה" חומר דיפלומטי מרתק, שזרה אור חדש על הדרמה המדינית והדיפלומטית. תום שגב, בספרו "1967" מ-2005, ברא מחדש משהו מחרדת הימים ההם, באמצעות יומנים אישיים וכרוניקה עיתונאית נשכחת. עמי גלוסקא, בספרו המרתק "אשכול, תן פקודה" מ-2004, הכניס אותנו בסוד הדרמה שקדמה למלחמה, כפי שתועדה במסמכי צה"ל, ופרש את הדיאלוג שהתנהל בין הדרג הצבאי למדיני ערב המלחמה. החודש מתפרסם בארה"ב ספרם של איזבלה גינור וגדעון רמז: "עטלפים בשמי דימונה: ההימור הגרעיני של בריה"מ במלחמת ששת הימים". הספר חושף את קצה-קצהו של האופן המכוער והמסוכן שבריה"מ בחשה באירועים ערב המלחמה.

במחקרים אלה נרמז שלממד הגרעיני הישראלי היה תפקיד משמעותי אך סמוי באירועים שהביאו למלחמה, אך אף אחד מהם לא התמקד בעניין זה. שכבות של עמימות, סודיות וטאבו, בתוספת הצנזורה, מנעו את סיפור הדרמה הגרעינית ערב מלחמת ששת הימים.

בספרי "ישראל והפצצה" (גרסה עברית, 2000) ניסיתי לעמוד על מקומה המכריע של מלחמת ששת הימים בהיסטוריה הגרעינית הישראלית. על סמך פרשנות של פרסומים ישראליים וזרים, וחומר תיעודי נוסף, הצעתי שערב המלחמה עשתה מדינת ישראל את האופציה הגרעינית שלה לממשית. בכתבה זו אוסיף חומר עדכני למה שפורסם אז. למותר להוסיף שבהיעדר חומר ישראלי רשמי מוסמך, כל ההערכות והמסקנות המובאות כאן הן שלי בלבד.

לפי כל ההערכות, בשנה שקדמה למלחמת ששת הימים ישראל כמעט והשלימה את שלב המחקר והפיתוח בתוכניתה הגרעינית. מרבית רכיבי האופציה הגרעינית היו בידיה. השותפים המרכזיים בתוכניתה הגרעינית, שפעלו באופן נפרד זה מזה ארגונית וטכנולוגית, התקרבו לנקודת הכינוס, אך אקט הכינוס התגלה כבעייתי מאוד.

הקשיים נבעו מחוסר תיאום-על, ברמה המדעית והניהולית, בין הארגונים. בשל כך, במחצית 1966 הוקמה מחדש הוועדה לאנרגיה אטומית כמנהלה שאחראית על הטיפול בעשייה הגרעינית, תחת שרביט הניהול של פרופ' ישראל דוסטרובסקי ממכון ויצמן. ראש הממשלה לוי אשכול החליט שהוא עצמו יהיה יו"ר הוועדה והאחראי המיניסטריאלי לעשייתה הרגישה, בדיוק כשם שהוא אחראי על שני ארגוני הסוד האחרים, המוסד ושב"כ.

הקמת הוועדה סייעה להשלים ביתר הצלחה את מלאכת המחקר והפיתוח, אך לא היה בכך כדי להתוות דרך למיזם הגרעיני הישראלי. המיזם הגיע לפרשת דרכים מרכזית, שדרשה הכרעות פוליטיות ארוכות-טווח, אך הדרג המדיני התקשה לתת תשובות ברורות לדילמות שהלכו והתרבו בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים.

אצל חמש המדינות הגרעיניות הראשונות (ארה"ב, בריה"מ, בריטניה, צרפת וסין), ניסוי גרעיני מלא ציין את המעבר משלב התשתית והמו"פ לשלב בניית הכוח והאסטרטגיה. ניסוי כזה חשף את היכולת, אך גם סימל באופן פומבי שלמדינה יש מחויבות פוליטית גרעינית. ניסוי גרעיני פירושו תביעה להכיר במעמדה הגרעיני של המדינה, מבית ומחוץ. ניסוי פירושו הסרת העמימות סביב כוונותיה של המדינה.

להערכת מומחים, ישראל יכלה מבחינה טכנולוגית לבצע ניסוי גרעיני מלא במחצית השנייה של 1966. לאחר מכן יכלה ישראל להצטרף לאמנה לאי-הפצת נשק גרעיני (NPT) כמדינה גרעינית לכל דבר; שכן התאריך הקובע מבחינת אמנה זו היה 1 בינואר 1967, ורק מדינות שביצעו ניסוי גרעיני לפני כן היו זכאיות להצטרף לאמנה כמדינות גרעיניות.

אבל ישראל היתה אחרת. לפי ספרי "ישראל והפצצה", ניסוי גרעיני מבחינת אשכול לא בא בחשבון. "מה אתם חושבים, שהעולם יברך אותנו על הישגינו?" נהג אשכול לשאול באופן סרקסטי את מי שהעלה בפניו את העניין. והיו לו סיבות טובות לכך.

קונסנסוס פוליטי רגיש

אשכול ידע שפעולת חשיפה תהיה הפרה גסה של מחויבותו לממשל האמריקאי, כי ישראל לא תהיה הראשונה להכניס (במקור היתה המלה "introduce", להציג) נשק גרעיני למזרח התיכון. בנוסחה זו השתמש עוד בן-גוריון ב-1962, ולאחר מכן השתמש בה שמעון פרס בפגישה מאולתרת עם נשיא ארה"ב, ג'ון קנדי, בבית הלבן באפריל 1963.

אבל במזכר ההבנה שחתם אשכול במארס 1965 עם נציג הבית הלבן, רוברט קומר, נהפכה נוסחה זו למחויבות ישראלית רשמית. משמעותה המדויקת היתה מעורפלת, וישראל נמנעה מלהבהירה. אשכול, שהתאהב בנוסחה בדיוק בשל כך, נהג לשאול בחצי-חיוך את האנגלוסקסים סביבו (אבא אבן ויעקוב הרצוג) מה הוא בדיוק מבטיח לא לעשות באומרו זאת.

אבל כולם הבינו שאקט חשיפתי פירושו הפרה בוטה של ההתחייבות הישראלית. מעבר לכך, אשכול ידע שאמנה בינלאומית למניעת הפצה גרעינית נמצאת בשלבי דיון מתקדמים בין המעצמות הגדולות, ואקט כזה יהיה בחזקת קריאת תיגר על המאמצים האלה, ומשמעותו תהיה קטסטרופה ליחסים עם ארה"ב, שעליהם עמל כה רבות.

בנוסף, להתחייבות הזאת היתה גם משמעות פוליטית פנים-ישראלית. הנוסחה ביטאה קונסנסוס ישראלי פנימי רגיש, שמנהיגי אחדות העבודה, ובמיוחד ישראל גלילי ויגאל אלון, ראו בו חלק מההסכמות הקואליציוניות

הרגישות שהיו להם עוד עם בן-גוריון. מבחינתם, נוסחה זו שיקפה אינטרס ישראלי אסטרטגי, ולא רק ניסוח נוח ועמום. הם סברו שעל ישראל לפתח "יכולת" גרעינית, אך אל לה ללכת מעבר לשלב זה ולגרען את המזרח התיכון. קשה לדעת מה חשב אשכול על כך, אך קרוב לוודאי, ולו רק מסיבות פוליטיות, שהוא היה קרוב יותר לגלילי ולאלון מאשר לאנשי רפ"י, פרס ומשה דיין, שצידדו אז בהרתעה גרעינית.

והיה כמובן הגורם המצרי. אשכול ידע היטב שאקט חשיפתי יהיה בגדר פרובוקציה שעשויה להצית מלחמה אזורית, כפי שנאצר אכן איים לעשות בראשית 1966, כשהודיע שהצטיידות ישראלית בנשק גרעיני פירושה מבחינתו יציאה למלחמת-מנע.

על שום הנסיבות המיוחדות הללו, הדילמה הגרעינית שישראל החלה להתעמת אתה ערב מלחמת ששת הימים היתה לא פשוטה. ישראל נדרשה להחליט לאן ברצונה להוביל את המיזם הגרעיני שלה: אם ברצונה לפתח נשק גרעיני, או לבנות יכולת וירטואלית, על צד הידע אך לא בהכרח על צד המימוש, שניתן יהיה אולי ביום מן הימים להשתמש בה לצרכים פוליטיים, אם כדי לקבל ערבויות ביטחון מארה"ב או כדי לכונן שלום עם הערבים. ישראל נדרשה להכריע מה פירושה המעשי של מחויבותה היסודית לא להכניס נשק גרעיני: אם מדובר בתעלול סמנטי, או שזו עמדה מדינית אמיתית. למעשה, ישראל נדרשה להחליט לאן מועדות פניה, עם הגיעה לנקודת הכרעה, ומתוך הנחה שהדרך הסטנדרטית, דרך הניסוי הגרעיני, חסומה בפניה. באופן אחר, מה אמורים להיות הפרמטרים הממשיים של תוכניתה הגרעינית, הן מבחינת התשתית והן מבחינת התוצרים.

הנהגתה המדינית של ישראל ב-1966-1967 התקשתה לתת תשובות חדות לשאלות האלה. הקושי של אשכול נבע בין השאר מכך שהאב המייסד של המיזם הגרעיני, בן-גוריון, קבע כי יש להניח בצד שאלות אסטרטגיות גדולות, ולהתמקד במיידי ובעכשווי. בעשייתו היה בן-גוריון מחויב לבניית תשתית גרעינית רחבה שתשמש בסיס לאופציה גרעינית, אך הוא כנראה לא השאיר צוואה ברורה ביחס לעתיד המיזם. להבנתי, לבן-גוריון לא היו תשובות ברורות, כנראה אפילו לעצמו, לאן צריכים להיות מועדים פניה של ישראל לאחר סיום שלב המחקר והפיתוח. הרבה היה תלוי באופן שיגיב העולם להתנהגותה של ישראל.

היה זה רק טבעי שראשי המיזם הגרעיני דחפו לנחישות טכנולוגית. הם ביקשו ללכת קדימה גם ללא אקט חשיפתי. מבחינתם, להקפיא את המיזם בנקודת ההכרעה היה בגידה בעיקר. האתוס של המיזם, כפי שטיפחו אותו, היה שאופציה גרעינית פירושה יכולת שמישה לרגע קיומי (ובלתי צפוי) של "מפלט אחרון". הקפאת המיזם במצב ביניים וירטואלי, או המרתו בנזיד עדשים מדיני, היה מבחינתם בכייה לדורות. על-פי תפישתם, להכרתי, לישראל חייבת להיות אופציה גרעינית ממשית, ולא משהו אמורפי.

תאונה בדימונה

אך דומה שראש הממשלה אשכול, ואתו חלק מהצמרת הביטחונית, ראו את הדברים אחרת בחודשים שקדמו למלחמת ששת הימים. נראה שאשכול התלבט עמוקות לאיזה כיוון להוביל את המיזם, ולהערכתי, לבו היה יותר בצד הזהירות מאשר בצד הנחישות. בניגוד לראשי המיזם, אשכול היה מודאג מהסיכונים המדיניים והצבאיים הכרוכים באתגר הזה.

אני משתמש בניסוח זהיר כדי לבטא מה היתה עמדתו של אשכול בסוגיה הגרעינית משני טעמים. האחד, למרבה הצער לא קיים בפומבי חומר ארכיוני שמטיל אור על האופן שבו אשכול ראה את הדברים. השני, חשוב לא פחות, ל"דלות החומר" יש ממד אובייקטיווי אמיתי: העמימות הגרעינית, היתה נוחה לכולם, כולל אלה כמו אשכול שלא רצו או שהתקשו להחליט. ובכל זאת, נראה שיש כיום לא מעט עדויות, חלקן מוכרות יותר וחלקן פחות, שמצביעות על זהירותו של אשכול.

לפי הבנתי, היסוסיו של ראש הממשלה היו ככל הנראה רב-שכבתיים. אתחיל מההקשר המצרי. בספר "אשכול, תן פקודה" חשף גלוסקא בפעם הראשונה, לפי מסמכים צה"ליים מהדרג העליון, את הדאגה בצמרת צה"ל ובדרג המדיני בשנתיים שקדמו למלחמה מתגובה צבאית מצרית לגרעון ישראלי. הפיקוד העליון של צה"ל והדרג המדיני העריכו שהמתחם הגרעיני בדימונה הוא יעד מרכזי להתקפת-פתע מצרית, במיוחד אם וכאשר מצרים תאמין שישראל מתקרבת לייצור נשק גרעיני. דאגות כאלה היו קיימות כבר מימיו הראשונים של המיזם, אך הן נעשו למרכזיות ככל שישראל התקדמה בעשייה הגרעינית.

גלוסקא מביא בספרו כמה ציטוטים מאלפים על השקפתם של בכירי צה"ל באותה תקופה, ובמיוחד הרמטכ"ל יצחק רבין וראש אמ"ן אהרון יריב. כך למשל, בשלהי 1965, בישיבת המטה הכללי, אומר רבין: "אם המצרים יפציצו את דימונה ואנו רוצים לצאת למלחמה אנו מקבלים אולטימטום מכל העולם". למרות שמעורבותה הצבאית של מצרים בתימן צמצמה להערכת אמ"ן את הסיכוי למלחמה כוללת עם מצרים, תקיפה מצרית ממוקדת של דימונה נתפשה בעיני ראש אמ"ן בראשית 1966 לא רק כאפשרית, אלא כסבירה.

כמה חודשים מאוחר יותר, באוקטובר 1966, השתמש רבין בדימונה בנמקו מדוע על צה"ל להיות מרוסן ביחס לפרובוקציות הסוריות. "יש אובייקט בדרום הארץ, שהוא אובייקט אידיאלי לתגובה מוגבלת (מצד מצרים) ועליו תהיה לה תמיכה טוטלית של כל העולם. דימונה. (שרים) אומרים (ש)מצרים יכולה לא להעביר כוחות (לסיני או לסוריה) אבל לטפל בדימונה, זה לא בבחינת מלחמה, זו פעולה מוגבלת". גלוסקא מציין שהחשש ביחס לדימונה תורגם לדרישה מפורשת של הדרג המדיני לא להחריף את הפעילות נגד סוריה, כדרישת הצבא.

קיימות אינדיקציות נוספות ביחס לאי-שקט שגרמה דימונה. בשנה וחצי שלפני מלחמת ששת הימים משקיע ראש המוסד, מאיר עמית, מאמצים רבים ביצירת קשרים עם מצרים, כדי לבחון אפשרות של שינוי עמוק ביחסים, אולי אפילו הזדמנות לשלום. מעיון במסמכי יוזמה זו, המכונה "איקרוס", שפירסם רונן ברגמן, ואפילו מקריאה מספרו של עמית "ראש בראש", עולה שדימונה נראתה לו כמנוף מדיני אפשרי לפריצת דרך עם מצרים.

עמית לא היה היחיד שחשב כך. ח"כ שלמה זלמן אברמוב, איש הציונים הכלליים ואחד מידידי "הוועד למניעת גרעון המזרח התיכון" מייסודו של אליעזר ליבנה, ניסה לקדם רעיונות מדיניים דומים. כשריאיינתי אותו לספרי "ישראל והפצצה" בראשית שנות התשעים, הוא סיפר על תפישתו באותם ימים כי ניתן וצריך להמיר את האופציה הגרעינית הישראלית למנוף לשלום. הוא כתב תזכירים אישיים בעניין זה לאשכול ולאבן, נפגש עמם, וניסה לגייסם. להתרשמותו, אשכול גילה עניין במחשבה, אך אין לו מושג אם הוא או אבן אכן עשו משהו בעניין.

עדות נוספת לאי-שקט של אשכול מגיעה מכיוון אחר. בדצמבר 1966 אירעה תאונה תעשייתית חמורה באחת הנקודות הרגישות בחצר דימונה. עובד אחד נהרג, אזור עבודה רגיש זוהם, ונדרשו שבועות רבים לטהר ולאטום את האזור הפגוע. התאונה גרמה לזעזוע אצל האחראים למיזם הגרעיני, כולל ראש הממשלה עצמו.

מסמכים דיפלומטיים אמריקאיים שנחשפו באחרונה מראים כיצד הבין אז את הדברים שגריר ארה"ב בישראל, וולארת בארבור. במכתב ששיגר בארבור בפברואר 1967 לבכיר באגף המזרח התיכון, כתב לו שאינו זוכר הזדמנות אחרת בעבר שבה אשכול נשמע כה בלתי בטוח באשר לעתידה של דימונה. בארבור המליץ למכותבו ממשרד החוץ האמריקאי שזה אולי הזמן, מבחינת ואשינגטון, לקדם לפסים מעשיים את הרעיון (שכבר נדון אז ברמה המקצועית) של פיתוח מיזם גדול של אנרגיית התפלת מים גרעינית בישראל, ושתמורתו תעמיד ישראל את דימונה תחת פיקוח.

כותב בארבור במכתב: "עד לפני חצי שנה בערך הייתי בטוח, שהישראלים לא ישתכנעו לעולם לוותר על אופציית הנשק הגרעיני שלהם בתמורה למיזם ההתפלה... אבל אני סבור שכמה גורמים חדשים מעוררי תקווה נכנסו לתמונה בזמן האחרון. אפשר להרגיש בהתרופפות העקשנות להשאיר את נאצר כסומא בארובה בדבר כוונותיה הגרעיניות של ישראל. הכרתם של הישראלים בסכנות הגלומות בדרך פעולה זו התבררה לי בכמה משיחותיי האחרונות עם ראש הממשלה ועם שר החוץ... התרשמותי האישית... היא שדימונה אינה פועלת במלוא הקיטור... ההסדר המבטיח ביותר המצוי כרגע באופק הוא האפשרות שישראל תפתח את דימונה למספר ניכר של מדעני מחקר לא-ישראלים. כפי שדיווחתי, חושב אבן ברוח זו, ויש משמעות לעובדה... שלפחות בלון ניסוי אחד הופרח לאחרונה לכיוון זה".

פיסה נוספת של עדות עקיפה על היסוסיו של אשכול עלתה בראיון שקיימתי ב-1996 עם פלויד קאלר, שהיה ראש צוות הביקורים האמריקאיים בדימונה במחצית השנייה של שנות השישים. קאלר היה גם ראש צוות הביקור בדימונה באפריל 1967, הביקור האחרון לפני המלחמה, שהמלווה הרשמי שלו היה פרופ' עמוס דה שליט, המנהל המדעי של מכון ויצמן.

ביום האחרון של הביקור, לאחר קבלת פנים בביתו של דה שליט ברחובות, התעקש דה שליט להחזיר בעצמו את קאלר למלונו בתל אביב. בשיחה בין השניים העלה דה שליט כמה הצעות שקאלר תיארן כ"מחשבות פרטיות של פיזיקאי כיצד למנוע מזרח תיכון גרעיני". למרות שדה שליט תיאר את הצעותיו כ"מחשבות פרטיות", היה לקאלר ברור שמחשבות אלה מועברות אליו באופן בלתי רשמי כדי שיועברו כמסר לוואשינגטון.

קאלר היה משוכנע שההצעות היו "בלון ניסוי" מטעם אשכול, ובתור שכאלה הוא העבירן לוואשינגטון. מהמעט שקאלר היה מוכן לומר בנושא, היה ברור לי שדה שליט הבהיר לו היטב שזה הזמן לפעול כדי למנוע מזרח תיכון גרעיני. למרבה הצער, הוסיף קאלר, תוך שבועות פרץ המשבר במזרח התיכון והנושא הגרעיני איבד בן לילה את הרלוונטיות שלו. ניסיתי לחלץ מקאלר מה בדיוק אמר דה שליט, אך היה ברור שקאלר עדיין מתייחס לדברים ברגישות רבה וסירב לפרט.

אי?שם בארץ

אנו מגיעים למאי 1967. הנרטיב הישראלי הסטנדרטי לא הזכיר עד לאחרונה שלמלחמה היה גם ממד גרעיני. אבל אט-אט הטאבו ההיסטורי החל להישבר. זיכרונותיו של מזכירו הצבאי של אשכול, אל"מ ישראל ליאור, שנערכו על ידי איתן הבר בספר "היום תפרוץ מלחמה" (1988), חשפו לראשונה את טיסות הצילום שביצעו גורמים עוינים לישראל מעל "יעדים אסטרטגיים" בימי ההמתנה, ואת השפעת הטיסות האלה על המשבר. דומני שאלוף בן, בשתי כתבות ב"הארץ" מראשית שנות התשעים, היה הראשון לומר שלמלחמת ששת הימים היה גם ממד גרעיני, תוך ציטוט דבריו הסתומים קמעה של מייסד רפא"ל, מוניה מרדור, על אותה "מערכת נשק גורלית שאנשיו הצליחו להביא לכוננות הפעלה" בשלהי ימי ההמתנה.

היה צריך להמתין עוד עשור עד שגלוסקא יתאר באופן פרטני ומרתק את השפעת החשש מתקיפה מצרית בדימונה על תגובת ישראל למשבר. שתי טיסות הצילום בגובה רב מעל דימונה, ב-17 וב-26 במאי, היו קריטיות להבנת צה"ל והדרג המדיני את כוונות מצרים. בשתי הפעמים האלה אווירת המשבר הוחרפה תוך דקות עם גילוי הטיסות.

הטיסה השנייה התגלתה בזמן אמת תוך כדי ישיבת ממשלה. רבין ואשכול יצאו להתייעצות מידית. רבין דיווח על "שידור מוזר ומדאיג המדבר על תיאום בין מפציצים למטוסי קרב". לרגע היה חשש שזו ראשיתה של תקיפה אווירית על דימונה.

לימים סיפר השר משה כרמל על "ההלם" שאחז בחברי הממשלה, שקיבלו דיווח על "להק של מטוסי קרב מעל הכור בדימונה". בספרם החדש "עטלפים מעל דימונה" מציעים איזבלה גינור וגדעון רמז בפעם הראשונה שהמטוסים כלל לא היו מיג-21 מצריים, כפי שנאמר במקורות הישראליים, אלא מטוסי מיג-25 מוטסים על ידי טייסים סובייטים.

אך במקביל, דרמה חשובה עוד יותר מבחינת ההיסטוריה הגרעינית הישראלית התרחשה במקום אחר בארץ. בספריי "ישראל והפצצה" ו"הטאבו האחרון" טענתי שאותה מערכת נשק גורלית, שמוניה מרדור נוטל (באי-צדק מסוים) את הבעלות על "הבאתה לכוננות הפעלה", היתה התקן גרעיני שאולתר בשלהי מאי 1967, וזאת בזמן שישראל מכינה אתרי קבורה לאלפי ואולי אף לעשרות אלפי חללים, שלפי כמה הערכות עתידה המלחמה לגבות. בכך חצתה מדינת ישראל מפתן שכמותו מעודה לא חצתה.

היתה זו הפעם הראשונה שהמיזם הגרעיני בניהולו של פרופ' דוסטרובסקי ביצע שורה של צעדי חירום, שכמותם לא נעשו אף פעם ושמשמעותם היא שלישראל היתה לראשונה אופציה גרעינית ממשית. העשייה הזאת הביעה את עצמת החרדה הקיומית של ישראל באותם ימים: אם הכל ייכשל, וקיומה של ישראל יעמוד על הסף, האומה תוכל להפגין את עצמת יום הדין.

להבנתי, צעדי חירום אלה לא נעשו כתגובה לבקשה ספציפית מהדרג הצבאי או המדיני העליון, ובוודאי שלא כתגובה לצורך מבצעי קונקרטי. הם נעשו פשוט משום שהעושים במלאכה לא יכלו שלא לעשות זאת. המיזם הגרעיני הגיע לנקודה היסטורית כזו, שפשוט ניתן היה לעשות זאת, ומבחינתם היה זה בלתי ניתן לדמיין שצעדים כאלה לא ייעשו ברגע היסטורי כזה. לא ייתכן שברגע כזה אנשי המיזם ישבו ויחכו לפקודות מלמעלה.

עד היום האירוע הדרמטי הזה, אם נכונים הפרסומים אודותיו, לא נכלל בהיסטוריה הרשמית של מלחמת ששת הימים. עד היום מדינת ישראל לא הביעה פומבית את תודתה לדוסטרובסקי, למרדור, ליוסף טוליפמן (מנהל הקריה המדעית הגרעינית באותה תקופה) ולאנשיהם. חיל האוויר השמיד בתוך שלוש שעות את מרבית חילות האוויר של מדינות ערב, והשאר ידוע. אותה עשייה דרמטית ערב המלחמה היתה כלא היתה בזיכרון הלאומי. היא היתה ונותרה בגדר טאבו.

ראש הממשלה אשכול המשיך לשמור על עמימות ביחס לנושא הגרעיני, וככל הנראה התקשה להכריע מה על ישראל לעשות. בעיות חדשות, בוערות הרבה יותר, צצו בעקבות המלחמה, ובכל מקרה מצרים שאחרי המלחמה לא היתה מצרים שלפניה. איש כבר לא חשש ממלחמת-מנע מצרית נגד דימונה, ולאחר החלטות ועידת חרטום איש גם לא חיפש חרכים לשלום. הרעיון המדיני היפה של מאיר עמית, כי הגרעין יוכל אולי לפתוח פתח לשלום, שבק לכל חי.

גם השלמתה של האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני שנה מאוחר יותר לא פוגגה את היסוסיו של אשכול. הוא לא אמר לה כן (כפי שסברו שיעשה בראשית 1968), אך גם לא אמר לה לא; הוא פשוט דחה ודחה את ההכרעה. כשמת, בפברואר 1969, עדיין לא הוכרעה הסוגיה.

היתה זו יורשתו, גולדה מאיר, לאחר כשנה של התלבטויות ודיונים, שעיצבה את הדרך העמומה אשר בה תצעד ישראל בתחום הגרעיני בעשורים הבאים. אחרי שנים של היסוסים ותהיות, של התלבטויות איך וכיצד יגיבו האחרים, מצאה ישראל אופן לא-אופן לשמור על המורשת הגרעינית של 1967.

אבנר כהן הוא חוקר בכיר באוניברסיטת מרילנד ומחבר הספר "ישראל והפצצה"



תצלום: דוד רובינגר


תצלומים: דניאל רוזנבלום, ישראל סאן, יצחק פריידין ואי-פי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו