בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החלוצים מהרדוף

כשהוקם הקיבוץ האורגני בגליל, לפני 25 שנה, החברים היו צריכים לחפש בנרות מישהו שיסתכל על גרעיני החיטה שלהם. היום המפעל, שמייצר 300 מוצרי מזון, נמצא בבעלות תנובה וההמתנה לקבלה לקיבוץ אורכת שנים. המסע שלנו הצליח, הם אומרים, כי נקודת המוצא לא היתה כלכלית אלא ערכית

תגובות

הבצלים קטנים והקולורבי נראים נבולים במחסן הירקות והפירות האורגניים הגדול במדינה שבקיבוץ הרדוף. גם העגבנייה שארז סרלין מגיש לי אינה מושכת את העין, אבל טעמה מזכיר ימים אחרים. יש לה ריח של אדמה וטריות, והיא מתוקה ובשלה במינון מדויק. סרלין, האחראי על שוק הירקות האורגניים של הקיבוץ, אינו מנסה בכלל להסתיר את יחסו אל העיר הגדולה ושואל: "יש לכם עגבנייה כזאת בתל הביוב?"

גם הדובדבנים, התותים והבננות הקטנות טעימים להפליא. "לא תוכל לאכול אחר כך מזון שאינו אורגני", אומר ישי שפירא, מנכ"ל מוצרי הרדוף, ומניח לפני חומוס וטחינה ירוקה, שעדיין אינם משווקים לציבור. לשניהם טעם שונה מהרגיל - החומוס המלא בושל בקליפתו, ובטחינה אפשר באמת להרגיש טעם של פטרוזיליה טרייה.

קיבוץ הרדוף, שנוסד בגליל התחתון ב-1982, הוא חלוץ המזון האורגני בישראל. טיול בשבילי המשק עובר בין שיחי ארטישוק וערוגות מנגולד, שגדלים באמצע היישוב. צריך לדלג מעל שורות של חסה כדי להגיע אל עצי השסק, ואפשר לקטוף ולאכול ישר מהעץ, בלי לחשוש מריסוס. "בקיץ, כשמתחילים לאכול את פירות העונה, כולם משלשלים ומקיאים", אומר סרלין. "הרופאים מספרים לכם שזה וירוס, אבל האמת היא שזה מנגנון של הגוף שמנסה להוציא את כל הרעלים שהכנסתם פנימה כשאכלתם את הפירות האלה".

זה העתיד

ישי שפירא, מנכ"ל מוצרי הרדוף
הכל החל לפני 25 שנה, כש-12 איש ואשה עלו על הקרקע שליד ציפורי, והקימו את היישוב על יסודות התפישה האנתרופוסופית של הפילוסוף האוסטרי רודולף שטיינר (1861-1925). שטיינר, שהושפע מכתביו של גתה, הגה תורה ששילבה בין מדעי הטבע והרוח ובבסיסה מושג הקארמה: מה שזרענו בגלגול אחד, נקצור בגלגול אחר. על בסיס זה הוא ניסח שיטה פדגוגית שהיא היום שיטת החינוך הפרטית הגדולה בעולם. בישראל פועלים שבעה בתי ספר אנתרופוסופיים, בין היתר בהרדוף, הכפר הירוק, רמת גן ובאר שבע, וכ-50 גני ילדים.

הרדוף, שנהפך בארץ לשם נרדף למוצרי מזון בריאות, נהנה מרשימות המתנה ארוכות של מועמדים המבקשים להתקבל אליו - חמש שנים לקיבוץ ושלוש שנים לבית הספר. אבל בתחילת הדרך, מספר גיא לפידות, מזכיר הקיבוץ, "היינו צריכים להפוך את העולם כדי שמישהו בכלל יסתכל על שקיות גרעיני החיטה שלנו. העובדה שהיום מפעל הרדוף הוא בבעלות תנובה (חלקית מאז 2002, וכבר שלוש שנים בבעלות מלאה) היא תמצית המסע שלנו: ממצב חלוצי אנונימי אל חברת המזון הגדולה במדינה".

אמין סוואעד מהיישוב הבדואי הסמוך: "קל לשבת על הגדר ולקטר על האדמה ועל השכנים שלך. אני מעדיף לשאול מה אני יכול לעשות כדי לשנות את המצב שלי"
שפירא הגיע אל הקיבוץ לפני כ-15 שנה. אבל כבר עשור קודם, בתחילת שנות ה-80, החל לגדל גידולים חקלאיים אורגניים בקיבוצו הקודם, עין דור. בעיניו, הסיבה האמיתית לרכישת הרדוף על ידי תנובה היא כי מנהלי התאגיד "באמת מאמינים באוכל אורגני". יש הסבר נוסף: כמו קונצרנים מובילים אחרים בעולם - מקלוגס דרך קוקה קולה - גם תנובה הבינה שכדי לשפר את תדמיתה, ראוי שתשקיע באוכל אורגני.

אבל בסופו של דבר, המהלך הוא כלכלי. האוכל האורגני הוא העתיד, אומר שפירא, לא חלופה זמנית או ריגוש לרגע, כמו שהיתה הקינואה. "באף מדינה בעולם", הוא אומר, "לא היתה ירידה במכירות האוכל האורגני".

אוכלים רעל

ב-1982, אנשי התנועה הקיבוצית לא ממש הבינו מה אותם צעירים אידיאולוגיים רוצים מהם. אולי בשל כך האדמות שקיבלו משטח קיבוצי עמק זבולון היו אדמות מדינה קשות לעיבוד. "במשך חמש שנים הדבר היחיד שעשינו היה לסקל את האדמות מאבנים וטרשים", נזכר לפידות. "החקלאות האורגנית נראתה לאנשי התנועה הקיבוצית דבר מוזר. זה לא נראה להם מעשי, בעיקר מהבחינה הכלכלית, כי לא היה לזה שוק. הם לא הבינו שנקודת המוצא שלנו לא היתה כלכלית, אלא ערכית". שפירא יושב במשרדו הזעיר, שווילונות בצבע אפרסק מסתירים בו את הנוף היפה, ונזכר באותם ימים: "בהתחלה ארזנו ידנית את גרעיני החיטה וניסינו למכור אותם. אחר כך קנינו מטחנה קטנה ומכרנו קמח. בחדר האוכל היו לנו תנור ומיקסר, אז התחלנו לייצר לחם לשימוש עצמי, ואחר כך גם לחנויות. בשלב הבא התחלנו לייצר מוצרי חלב מכבשים שהיו לנו בקיבוץ, ומזה התפתחה מערכת שיווק והפצה קטנה. מכרנו לחנויות טבע שמכרו עד אז מוצרי מיסטיקה, כמו אבנים וקטורת". היום מייצרים בהרדוף כ-300 מוצרים - ממוצרי חלב, דרך ירקות, ועד אוכל יבש כמו פסטה וקטניות. כולם, בינתיים לפחות, יקרים יותר ממקביליהם הלא-אורגניים.

הנתונים מצביעים על כ-10,000 משפחות בישראל שאוכלות אוכל אורגני באופן סדיר, מתוכן לא מעט משפחות עירוניות. ההתעוררות הבריאותית של אנשי העיר משעשעת את שפירא. "אנשי הצפון גילו את זה מזמן", הוא אומר. אנשי הקיבוץ מצביעים על שתי נקודות בזמן שגרמו לשינוי: תחילת שנות ה-90, שבהן נראו ניצנים של שלום בין ישראל לשכונותיה, "והשוק האורגני הגיב לזה בחיוב, כי יש משהו בין המזון האורגני לתרבות של חופש ושלום"; ושנת 2000, שאז התקבל חוק אמריקאי שמסדיר את החקלאות האורגנית, "ובעצם קבלתו ויישומו, הוא גרם לדחיפה גלובלית של התחום".

יעקב ארנן: "הקמנו פה חברה שבבסיסה אינדווידואליות רוחנית, שחוצה דתות. מבחינתי, המשימה הבאה של הציונות היא חיבור לערבים ויצירת תרבות משותפת"
הדחיפה הזאת, על פי אנשי הרדוף, הביאה לעלייה של כ-30% במכירות בכל שנה בשלוש השנים, אבל לטעמם זו רק תחילת הדרך. "בסופו של דבר כולם יבינו שזו היתה טעות לדחוף את החקלאים לספק מזון זול", אומר שפירא, "היום מתחילים להבין שהאילוץ הזה, שהקהל אילץ את מגדלי המזון, הביא אותם להשתמש בחומרים הכי רעים שיש, ברעל למעשה, כדי לספק את המזון הזול".

בעיני סרלין, שנראה כמו סטריאוטיפ של חקלאי, עם הבגדים הכחולים, הדהויים, "כל צרכן ירקות צריך לשאול את עצמו באיזו דרך הוא בוחר - האם אני מוציא כסף ומשלם על קילו מלפפונים שגודלו באדמה כימית, רוססו אחת לארבעה ימים, זיהמו את הסביבה, ובנוסף גם גרמו להעסקת עובדים בשחור, ובלי תלוש משכורת, והובלו בלי תעודות מועצה לשווקי ישראל? ואולי, במקום כל זה, כדאי לי לקנות קילו מלפפונים אצל חקלאי שלא מזהם ומרעיל, ובנוסף גם שומר על האדמה ותומך בסביבה".

התמיכה בסביבה ובקהילה היא מאבני היסוד של קיבוץ הרדוף. זו הסיבה שהם מעדיפים לרכוש חסה אורגנית ב-3 שקלים ממגדלים פגועי נפש, שעובדים בקיבוץ, ולא ב-90 אגורות במקום אחר. "לקנות מחקלאי חסה ב-90 אגורות, זה לירות לו בראש", אומר סרלין בלי היסוס.

השנה, אחרי 14 שנה של חלומות ותכנון, ניתק קיבוץ הרדוף את הביוב המקומי מהביוב הארצי. הניתוק יאפשר להם להמשיך באותו קו של אמונה: לטהר את השפכים עד שיהיה אפשר להשקות בהם קנים ועצים ולבסוף להקים פארק אקולוגי על מים ממוחזרים.

מרפאים את הנפש

כל הדברים האלה הפכו את קיבוץ הרדוף למה שהוא. כל המעגלים מתקיימים בו סביב מטרה מוסרית אחת: ריפוי. ריפוי האדמה, שאינה סובלת עוד מזיהום מרססים; ריפוי האדם, שלא מכניס עוד לגופו אוכל מורעל, וגם ריפוי הנפש. בהרדוף יש כמה מרכזים בריאותיים: בית אלישע, שמשקם מבוגרים בעלי צרכים מיוחדים; קהילת טוביה, שבה משפחות אמנה לילדים ונוער שהוצאו מבתיהם; ו"חירם", שבה מטופלים צעירים הסובלים מבעיות נפשיות.

ארז סרלין: "כל צרכן ירקות צריך לשאול את עצמו האם אני רוצה לשלם על קילו מלפפונים שרוססו אחת לארבעה ימים, זיהמו את הסביבה וגרמו להעסקת עובדים בשחור?"
פרויקט תמיכה נוסף המתקיים בקיבוץ הוא "שער לאדם", המנוהל על ידי שניים: בן הקיבוץ יעקב ארנן ואמין סוואעד, בן המוכתר של היישוב הבדואי היושב על המדרון המערבי של הקיבוץ, סואעד חומירה. לפני כחמש שנים החלו השניים בפרויקט שבסיסו חיבור בין התושבים היהודים לתושבים הערבים באזור. "חשוב בעיני לזהות את הדבר המשותף בינינו", אומר סוואעד, שמשמש גם מורה לחינוך גופני בבית הספר בהרדוף וצוחק על עצמו שהוא בדואי שמעשן נובלס, סיגריה של קיבוצניקים, ושותה קפה נמס עם חלב. לדבריו, "קל לשבת על הגדר ולקטר על האדמה ועל השכנים שלך. אני יכול להסתכל על בני קיבוץ הרדוף ולדבר על מה שיש להם לעומת מה שלי, כתושב ערבי, אין. על העובדה שהם בקרקע כבר 25 שנה, ושהיישוב שלי הוכר רק לפני כעשור ועדיין אין בו תשתיות. אבל אני לא מקטר מקצועי. אני מעדיף לשאול את השאלה, מה אני יכול לעשות כדי לשנות את המצב שלי".

הדרך שלו לשנות את המצב היא שיתוף פעולה עם אנשי הרדוף ליצירת פעילויות שונות: ממפגשים בין בני נוער מבתי הספר שבאזור ומגמה משותפת ללימוד תיאטרון, ועד פסטיבל יהודי-ערבי, "מלים מרפאות", שייפתח היום ויימשך עד שבת. בפסטיבל יהיו פעילויות משותפות רבות - הרצאות, סדנאות אמנותיות, הצגה, סיפורים ועוד.

ארנן: "הקמנו בקיבוץ חברה שבבסיסה אינדווידואליות רוחנית, שחוצה דתות, ויכולה להתקיים יחד עם כל דת אחרת, שזה בדיוק ההיפך מפונדמנטליזם. מבחינתי, המשימה הבאה של הציונות היא חיבור לערבים ויצירת תרבות משותפת. אי אפשר להתחבר לאדמה, לטפל ולדאוג לה, אחרי שגנבת אותה ממישהו אחר".



קיבוץ הרדוף. החליטו להתנתק מהביוב הארצי ולטהר את השפכים לבד


עגל מס' 145 מקיבוץ הרדוף. אנתרופוסופיה להמונים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו