בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברונו שולץ אינו "שלנו"

תגובות

לפני כמה שנים התפוצצה בארץ פרשת הניסיון של פלג מחסידות ברסלב לחפור מקברו באומן שבאוקראינה את שרידיו של מייסד החסידות, ר' נחמן, ולהביאם בחשאי לישראל. קל היה להסביר את האבסורד במעשה, משום שמדובר ברב שאינו "משלנו", שמת בראשית המאה ה-19, והמהומה התקשורתית נפלה חיש מהר לתוך הקרקס המקובל בכל מה שקשור ל"חרדים".

עכשיו מודה מוזיאון יד ושם הממלכתי שידו היתה במעשה משונה לא פחות. מטעמו נלקחו ציורי הקיר של הסופר והצייר הפולני ברונו שולץ, בן למשפחה יהודית, הוצאו מגבולות אוקראינה, שבתחומיה מצויה העיירה דרוהוביץ (גליציה), שבה נולד, גדל ופעל, עד שנרצח ב-1942 על ידי הנאצים, אחרי שאולץ לצייר בשבילם בכפייה.

הוויכוח בין יד ושם לאוקראינה, אם הציורים נרכשו או הוצאו במרמה, הסתיים עכשיו בהודאה של יד ושם בנכונות העמדה האוקראינית. אבל מעשה העורמה היה דרוש משום שמשהו הסתתר כאן, משהו ששום שכל-ישר באמת לא יכול להסביר, לבטח לא בזירת המשפט הבינלאומי, שפרי אמנותו של קורבן שואה שייך לישראל משום שהשואה היא "שלנו".

למען האמת, קוראי העברית לא ידעו דבר על שולץ עד 1979, אז ראה אור בהוצאת "שוקן" ספר סיפוריו "חנויות קינמון". ואולם, אצל הפולנים נחשב שולץ, מאז הגיע לוורשה בשנות השלושים, לסופר גדול, ולא בדיעבד, אחרי מותו, כמו שאוהבים לספר על קפקא, שאת "המשפט" שלו תירגם לפולנית יחד עם ארוסתו.

שולץ זכה בפרס הספרותי החשוב ביותר של פולין כבר ב-1938, בהיותו בן 46. אף פעם אחת לא היה ויכוח, לא שלו עם עצמו ולא של סביבתו האינטלקטואלית, על פולניותו. כשהיה בן 20 היתה עירו לחלק מפולין, ואחרי מלחמת העולם השנייה, כשכבר לא היה בין החיים, היתה לחלק מברית המועצות. עכשיו עירו היא חלק מאוקראינה. הוויכוח שבו התערב יד ושם באופן מפוקפק כל כך נכנס ברגל מסורבלת לוויכוח הרבה יותר הגיוני: בין פולין לאוקראינה.

אבל הניכוס הזה של ציורי הקיר בלתי נסבל משום שהוא מבטא את חוסר היכולת של ישראל להבין שהיו ויש חיים יהודיים מחוץ לתחומיה של העברית ושל ישראל, גם במאה העשרים. שולץ נולד ב-1892. בני גילו מגליציה, כאשר היגרו, היגרו בדרך כלל לגרמניה, או לארצות הברית, רק חלקם הזעיר בא לכאן.

אלמלא שלטה אצלנו אי היכולת להבין שיהודים חיים ויוצרים כבני תרבויות אחרות, ולא כחלק מ"עצמנו", לא היה יד ושם נזקק למצגת של "בדיקת ציורים" ואחר כך סילוקם. מעבר לשאלות על טוהר המידות של מוסד ממלכתי, יש עוד שאלות: האם היו אנשי יד ושם מביאים בחשאי ציורים מגרמניה? למשל, באוסנאבריק הקטנה, בצפון גרמניה, ניצב מוזיאון גדול ובו רק ציורים מעשי ידיו של פליקס נוסבאום, יהודי שנולד בעיר, למד וחי בברלין, ברח לבריסל עם עלות הנאצים לשלטון, שם חי במסתור אחרי הכיבוש הגרמני עד שניצוד ונרצח באושוויץ; משפחתו מכרה את האוסף לעיר, אחרי שמוזיאון ישראל סירב לרוכשו; האם האוסף הזה שייך ליד ושם, או לפחות הציורים האחרונים שצוירו ברעב ובמחבוא בבריסל? נראה כאילו דווקא כאן יש תשובה פשוטה מאוד: ישראל לא היתה מעזה להסתבך עם גרמניה, אפילו לא בשל ציורים בבתיהם של נאצים (ומותר להמר: אפילו לא בשביל חטיפה של פושע נאצי בכיר).

גם "מצעד החיים" של הנערים מבתי הספר התיכוניים שלנו לא היו נערכים סביב ברגן בלזן או דכאו, ודגליהם הגאים של נערינו לא היו מתנוססים מבעד לחלונות הרכבות המדויקות של גרמניה. עם האוקראינים "נוח לנו", כמו עם הפולנים: אפשר להפוך אותם לנבלים הראשיים בשואה. הרי השואה היתה שם, במזרח, בדיוק כמו שהנאצים רצו, רחוק מגרמניה, ושם מותר לנו גם לעשות מה שאנחנו רוצים, ילדינו מתהוללים במלונות, בשם הגאווה, ויד ושם מעלים ציורים של סופר פולני גדול, שנרצח בגלל מוצאו היהודי. אנחנו את מזרח אירופה ננקה משרידים יהודיים ובמקומם נבוא אנחנו, הישראלים, יורשי העם היהודי.



דיוקן עצמי, 1935



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו