בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האונס הרביעי של הניה פקלמן

שבעים שנה אחרי שראה אור בראשונה, שב ונדפס הספר "חיי פועלת בארץ", המערער על צבעיה האחידים-הוורודים-הקיטשיים של האידיאולוגיה הציונית, ומציג אותה כאטומה לסיפורו של היחיד, החריג, המורד, ובעיקר - לצעקת האשה

תגובות

חיי פועלת בארץ: אוטוביוגרפיה מאת הניה מ' פקלמן, אחרית דבר: דוד דה פריס, טליה פפרמן, תמר ס' הס, הוצאת אוניברסיטת בן גוריון בנגב והוצאת דביר, סדרת מסה קריטית בעריכת יגאל שוורץ, 2007, 250 עמודים

"חיי פועלת בארץ" מאת הניה פקלמן, מסמך אנושי מרתק ומזעזע, "שאין לו מקבילה בספרות הזיכרונית שנכתבה בארץ במשך למעלה ממאה שנות התיישבות" (יגאל שוורץ, גב הספר), ראה אור ראשון ב-1935, אך לא עורר עניין, לא זכה לתגובות, לא זכה לשום התייחסות בעיתונות הזמן, הושתק ונשכח. במעשה סמלי-טקסי החביאה בתה את הספר הנשכח בארון הבגדים ולא הניחה לבתה שלה, נכדתה של המחברת, לקרוא בו.

והנה, בעידן פתיחת הארונות רואה הספר הזה אור שני, לאחר יותר משבעים שנה. השנים הללו חרשו, כפי שאנו מאמינים ומשלים את עצמנו (הונאה עצמית היא תמיד המוצא הנוח ביותר מכל אמת כואבת), תלמים עמוקים בתודעה האנושית בכלל ובתודעה הנשית בפרט, בכל מה שנוגע לגזענות, לשנאת זרים ולאפליית נשים, עד כי היום יש לנו לימודי מגדר בכל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה.

למרבה האכזבה זוכה הספר גם כיום לקבלת פנים צוננת, שבתנאי השוק של ימינו פירושה השתקה. האומנם על שום זה שהניה פקלמן מביאה עמה סיפור אישי, ובתוך כך גם מצמידה צליל צורם וחורק לנראטיווים ולמיתוסים הציוניים, שמסופרים בקול אחד, קולו של הקולקטיב, שמדיר מסיפורו את האשה, שמביאה עמה את הטומאה חודש בחודשו? סיפורה הפרטי של הניה פקלמן מערער על צבעיה האחידים-הוורודים-הקיטשיים של האידיאולוגיה, ומציג אותה כאטומה לסיפורו של היחיד, כדורסת את החריג וכמנדה את המורד.

אין צורך להדגים זאת דווקא בסיפור המזעזע על האונס, ההריון הלא רצוי ומותה של התינוקת, שהניה מואשמת ברציחתה. די לקרוא את תיאור עבודת הבניין בתל נורדוי בעמוד 139. ברגע שהפועלים ראו אותה, "נעכר מיד מצב רוחם", שהרי מעשה הבניין הציוני הוא מעשה גברי. בעל כורחם הם מקבלים אותה אך לועגים לה. היא קוראת תיגר עליהם, על הניכוס שהם מנכסים לעצמם את "העבודה הקדושה", וכדי להוכיח שאינה נופלת מהם היא מקבלת עליה את העבודה הקשה ביותר, העבודה באמצע הסולם. "צריכה הייתי לקבל דלי מלא מלט ולמסור אותו למעלה. עוד לא הספקת למסור את הראשון ומוסרים לך כבר את השני, ומלמעלה מוסרים לך תיכף את הדלי הריק. אי אפשר לנוח רגע בעבודה זו". זאת ועוד, "זה שמילא את הדליים השתדל בשבילי למלאותם עד שוליהם".

הספר הזה פותח תיבת פנדורה ומוציא שדים עתיקים, המערערים על זכות האשה לצעקה. "קיימת זכות הצעקה" ("שעת כוכב", קלריס ליספקטור). הצעקה היא זכות יסוד בסיסית, שאי אפשר לשלול אותה משום אדם. והיא אמנם עניין אישי. תינוק שבא לעולם מודיע על היותו חי בצעקה. מי שאינו צועק את היותו חי, הרי הוא מת - אם במציאות ואם באופן מטאפורי. הניה פקלמן השתמשה בזכות היסוד הזאת. כשהכה אותה המשגיח בעבודה, תבעה אותו למשפט. כשנפגעה, מחתה בדרך הווידוי, וכתבה ספר, כדי להביא מזור לפצעיה.

הטענה נגד ספרה, שאינו טוב או מעניין, עשויה להפוך לאחת הדרכים להשתיק אותו פעם נוספת, ואף לחזור על ההתנהגות הפושעת כלפיה, על הנידוי ועל הפניית העורף, שהתנסתה בהם כתוצאה מן האונס, ההריון, לידת התינוקת, מותה והאשמתה ברצח. הניה פקלמן לא היתה סופרת. ספרה אינו דבר-ספרות ואין לשפוט אותו בכלים ספרותיים. היא אף לא היתה היסטוריונית ולא ניתן למדוד אותה בכלים היסטוריים. היא היתה פועלת: אשה פשוטה, נפש אילמת.

לדבריה, אף לא ביקשה להוציא את צדקתה לאור ולסתור את האשמה שהוטחה בה. היא רצתה לערער על "דרישות החברה וטעמה", כלומר: לערער על נורמות, על המשפט הסמוי שערכה בה סביבתה. היא רצתה למחות נגד הדורסנות של הממסד האידיאולוגי; נגד האטימות וחוסר החמלה שגילתה החברה אליה. את טיבו של ספרה היא מגדירה בשיר שהביאה בראשו: "אלה חיי האשה העובדת / שבראש הגיגיה היתה המולדת". זו אמירה אירונית וממצה, שמנסה לומר כי לא רק בה מדובר, אלא בכלל הנשים העובדות שהחשיבו את המולדת כדבר הקדוש ביותר. יש להאמין לה. היא בוודאי אינה מקרה בודד, אף שהשאר לא תועדו.

הניה פקלמן מנסה לעבד את הטראומות שעברה על ידי השימוש בסיפור הפלא של רביית בתולין (שנמצא כבר מי שיוקיעו כשקר), סיפור שלא זו בלבד שהוא מטהר אותה ומחזיר לה את כבודה האבוד, וכמעט מוחק את דבר האונס, אלא הוא מעניק לה מעמד של קדושה ואף של מרטירית. דא עקא: כדי להיות מרטירית היא חייבת להתאבד, כי את מעמד המרטיר מקבל רק מת. מה שמזעזע בסיפורה של פקלמן הוא שנאנסה שלוש פעמים: פעם על ידי מירקין; פעם שנייה על ידי הנידוי החברתי, ובשלישית על ידי השתקת הספר וההתעלמות ממנו. האומנם תיאנס עכשיו ברביעית?

התגובה על "חיי פועלת בארץ" מבהירה כי נשים הן עדיין קורבן כפול: לא זו בלבד שהן נאנסות ומאשימים אותן באונס שקורה להן (הרי הדברים מתרחשים לנגד עינינו), אלא גם אסונן אינו זוכה להתייחסות. בדיבור הביקורתי-האקדמי אין התייחסות לאונס ולהתאבדות כתופעה רווחת למדי במפעל הציוני. החלום הציוני היה ונשאר פנטסיה גברית. איזה מקום היה בו לנשים? כמה נשים מוצאים בהיסטוריה של הציונות? כמה נשים הגיעו לקונגרסים הציונים? וכשאשה מגיעה ומהססת רגע, מה קורה לה? כדי לדעת את התשובה, צריך רק לקרוא את העיתונים.

ההיסטוריה היא סיפור של גברים. כשמופיעה אשה שמעזה להכניס את הסיפור שלה לתוכה, ומשמיעה את קולה האישי, נמתחת עליה ביקורת והיא נדחית. בחברה גברית ומורעלת אידיאולוגית, השאלה המרכזית שמעלה סיפורה של הניה פקלמן, אשה נועזת אך נואשת, היא, מה ערכו ומה כוחו של הסיפור האישי, ואיך יתמודד הסיפור האישי מול הנראטיב הקולקטיווי, שמשרת אותנו עד היום למטרות לא ראויות, כמו שנאת הזר, שנאת החריג, שנאת מיעוטים, שנאת עובדים זרים, שנאת נשים. היש בספרות העברית מזמנה של פקלמן או מזמנים מאוחרים יותר יצירה אחת של סופר זכר על אונס של גבר?

מנקודת מבט נשית, אין ההיסטוריה יכולה להביא אלא את הסיפור האישי, כי לנשים לא היה מקום בנראטיב הקולקטיווי. הן לא קיימות שם. ואולם, כל סיפור שהוא רגשי או אישי מאיים על הסיפור של הקולקטיב, מאיים על ההגמוניה הגברית. חלוצים ציונים אונסים או מטרידים נשים? לא יכול להיות! חלוצים ציונים הם מייבשי ביצות וגואלי אדמה. ההגמוניה הגברית משמעה שימור השפה הגברית. הדיון העכשווי בספרה של הניה פקלמן ממשיך את המסורת של השתקת הקול הנשי, בעל האמירה האחרת; הדיבור שלו מערער באמצעות צעקה, המכניסה צליל צורם אל התבניות היפות והטהורות שעוצבו לא פעם על ידי אנסים.

הניה פקלמן הזכירה לי את הגיבורה של "שעת כוכב", נובלה של קלריס ליספקטור, נערה ענייה ופשוטה, שמגיעה לעיר הבירה מן המחוזות העניים של צפון-מזרח ברזיל, נערה ששמה מכביה (בחירת שם בהחלט לא מקרית), שעליה אומר המחבר הבדוי של הנובלה הגאונית הזאת: "חייה היו תפלים כמו לחם יבש בלי חמאה". אולי הזכירה לי הניה את מכביה משום ש"באמת מדהים היה, שבגוף הכמעט כמוש שלה שוכנת רוח חיים עצומה כל כך, כמעט חסרת גבולות, ועשירה כמו של עלמה הרה שעיברה את עצמה ברביית בתולים".

קיימת זכות הזעקה. הניה פקלמן ניסתה להציל את עצמה על ידי צעקה ולא הצליחה בכך. לא זו בלבד שאיש לא כרה אוזן לזעקתה, אלא שהיא הושתקה. אולי זו אחת הסיבות לכך שקפצה אל מותה, ובאופן סמלי - בכיכר דיזנגוף הישנה של תל-אביב, התגלמות חזון ההתחדשות. יש לנו עכשיו הזדמנות, עם צאת הספר לאור בשנייה, לקרוא אותו נכון, ולתקן את המעוות.



הניה פקלמן בעבודת בניין בבת גלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו