בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ודמי הדחוס משחיר

יונה וולך ומאיר ויזלטיר העריצו אותה, ספר כל שיריה הוא אחד מספרי השירה הנמכרים ביותר, חוה אלברשטיין וחנן יובל שרו אותה והרבי מלובביץ', בן דודה, התכתב אתה. לגדולתה של זלדה לא חסרים עדים אבל בהחלט חסרים לה ביוגרפים. מונוגרפיה חדשה מנסה לשפוך אור על המשוררת החרדית המיוסרת מירושלים

תגובות

היא התקשתה להאמין בכוחה הפיוטי ואת ספרה הראשון פירסמה רק בגיל 53, לאחר מות אמה. מאחוריה היו אז יותר מ-30 שנות כתיבה, אבל כלום לא בער לה לזלדה. הכל עשתה מאוחר. היא נישאה בגיל 36, גיל מופלג לנישואים בעדה החרדית, לגבר שאהבה אך שמת ממחלה יותר מעשור לפניה. היא נותרה חשוכת ילדים ולא נתנה לכך ביטוי. כמשוררת חרדית ירושלמית שערים לא הרגישה צורך להתנצל על דתיותה. "אין כאן כל סתירה", אמרה בראיון, "איני חושבת שכאשר אשה מכסה את ראשה זה מכסה את יכולתה או את אי-יכולתה לכתוב".

כשיונה וולך פירסמה את שירה הפרובוקטיווי "תפילין", ב-1982, נפלה זלדה למשכב ויותר המשוררות-חברות לא דיברו, אם כי זלדה לא השליכה מהבית את ספריה של וולך. היתה לזלדה "חצר" של מעריצים - וולך היתה אחת מהם - שחלקם שומרים עד היום על שתיקה.

ספקנותה ולבטיה ביחס לכתיבתה היו נוגעים ללב וחשופים. בקיץ 61', שש שנים לפני שראה אור ספרה הראשון, "פנאי" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד), כתבה לישורון קשת, עורך ספרותי ומי שתיקן ושיכתב את שיריה בשנות ה-40: "מקווה אני שעוד אכתוב משהו פעם לפני מותי שיהיה ממש טוב בעיניו. בנפשי האגדות חיות נוצצות פלאיות כעולם הקסמים שבתוך הים או ביער עד. אבל כאשר נוגעות בהן מלי הן נמסות ומתות. כל מה שכתבתי עד עכשיו היה רק צל צלו ממה שרציתי להגיד, ממה שהתנגן או צעק בתוכי. אין לי כל ידיעה וכישרון בכתיבה ולפעמים רק עוצמת הכאב או התהייה הן שמוצאות אי אילו מלים. אבל כל עוד אני חיה הרי יש תמיד תקווה. שיקרה נס שיגול את האבן מפי הבאר והשירים יזנקו חיים".

זלדה, שלא ראתה בכתיבה מעשה אמנות אלא אקט רליגיוזי, נהגה לכתוב את שיריה על פיסות נייר ולחלק אותן לכל מי שנשא חן בעיניה. היא לא העלתה בדמיונה שאי פעם תהיה משוררת אהובה ונערצת כפי שהיא היום. ספרה "שירי זלדה" (הקיבוץ המאוחד), שיצא ב-85', כשנה לאחר מותה, וכינס את כל שיריה, נמכר עד כה בלמעלה מ-14 אלף עותקים (המהדורה ה-17 בדרך) ונחשב לאחד מספרי השירה הנמכרים ביותר. "הצעירים מוצאים בשיריה רגש פשטות עם נאצלות ומשהו שמרומם ומגביה את הנפש", אומרת הסופרת אסתר אטינגר, שהמונוגרפיה החדשה שכתבה על זלדה (סדרת "דמות" של הוצאת מפה) מגוללת לראשונה את פרשת חייה של המשוררת, על מסכת התלאות והאובדן שעברה, ואת התפתחותה ככותבת עד להפיכתה לנכס פואטי ישראלי.

אירוטיקה - יוק

זלדה לא רוותה נחת כששיריה התפרסמו ברבים. בחייה היא שמרה בקנאות על פרטיותה ומיעטה להתראיין. "מי כמוני רואה את החולשות שבשירים שהם עירומים ולא שלמים, ובכל זאת אדפיסם", כתבה במכתב לחברתה, סופרת הילדים רבקה דוידית. בשיר שכתבה תיארה את תחושת הבושה נוכח ההתערטלות הפנימית: "עומדת אני כאותו קבצן, ועל לוח לבי שיר, שמספר לכל עובר ושב, לכל רץ, על מחוזות כמוסים שבלב, איזה טירוף, איזו בושה, להוביל זרים לשם".

המונוגרפיה שכתבה אטינגר, "זלדה, שושנה שחורה", מבוססת על ראיונות עם קרובים, חוקרים ומשוררים שהכירו את זלדה, ונסמכת על אוסף מכתביה הנמצא במכון "גנזים" בתל אביב ונפתח, בעקבות צוואתה, רק 20 שנה אחרי מותה. במכון גנזים נמצאות ההתכתבויות של זלדה עם ישורון קשת, ש' שלום ורחל כצנלסון-שזר, כולן דמויות מרכזיות בקהילה הספרותית בארץ משנות ה-40 ואילך, ועם חברותיה; התכתבותה עם הרבי מלובביץ', בן דודה, בולטת בהיעדרה, אטינגר, שניגשה לכתוב את הספר בעקבות פנייתו של איש "מפה" מולי מלצר, היא משוררת וסופרת שומרת מצוות, אם לארבעה בת 60 פלוס, שפירסמה ארבעה ספרי שירה ואת הרומן "פלא לילה", לצד שני רומנים בלשיים שכתבה עם הסופרת רות אלמוג, תחת הפסבדונים "אלמוג אטינגר".

אטינגר לא הכירה את זלדה באופן אישי ולא נמנתה עם אנשי החצר שלה. "מאז שהתפרסם ספרה הראשון 'פנאי', שיריה היו אצלי תמיד בהישג יד וסמוכים ללב", היא כותבת במבוא. היא נענתה לאתגר לכתוב מונוגרפיה של זלדה, בכפוף לדרישת ההוצאה להיקף מצומצם (167 עמודים). גם כך נמשכה העבודה על הספר שנתיים. "המנדט שלי היה לכתוב ספר ידידותי ולא אקדמי", היא אומרת. "גם לא ספר אינטימי אישי שאולי עוד ייכתב. רציתי ספר מתוך הלב שיספר את סיפור חייה וגם יתייחס לכתיבתה. עשיתי שילוב בין הביוגרפיה לבין השירה, ואני עוסקת בכמה נושאים, כמו עניין החירות שהיה ערך חשוב בעיני זלדה. היא שנאה תוויות וסטיגמות ולא רצתה שיסווגו אותה כ'דתייה ממאה שערים'".

מה את אוהבת בשירתה?

"השילוב שהיא עושה בין שפת יומיום לבין מושגים מופשטים. בעיקר יש לה איזו פשטות מופלאה שנוגעת ללב. ברמה הראשונית שיריה מדברים אלייך, ובקריאה שנייה את רואה מיני מושגים והתרחשויות בשירים".

יש הרגשה שכתבת את הביוגרפיה בזהירות מרבית.

"הגישה שלי אולי לא מספקת 'בשר', אך מעבר לאילוצים של ההיקף זאת היתה החלטה מודעת שלי שלא לקבע את דמותה של זלדה ולא לאסור אותה בדיוקן מסוים, אלא להתחשב ברתיעתה מפני סטריאוטיפים ותוויות. להבין את הקושי האמיתי שלה בעצם החשיפה, גם באופן אישי וגם משום שחשיפה וחדירה לתחומים אישיים מדי נחשבת לפגיעה בצנעת הפרט ונוגדת את הערכים הבסיסיים ביותר שלה. החשיפה בתקשורת כיום, ליטרת הבשר הנדרשת מכל יוצר, סקנדל או פסטיבל, באה לא פעם במקומה של החשיפה המתחוללת באמנות, חשיפה שהיא תמיד פועל יוצא של העיסוק באמנות. לכן זלדה סירבה לא פעם לראיונות בטענה שכל מה שהיא רוצה לומר נמצא בשירים".

האהבה והיצר לא נמצאים שם.

"היצר והיצירה, לא בטוח שזלדה שמעה על הקשר הזה. היא עשתה הפרדה בין גוף ונפש. בכלל, לכתיבה שלה לא היתה תכלית אסתטית. לא היופי עמד בראש מעייניה אלא החוויה הדתית, 'סיפור לאלוהים', כלשונה. זלדה אינה מתעלמת במכתביה ובשיריה מעולמה הרגשי, להיפך, היא שופעת ומביעה קשת של רגשות, והיא מדברת גם על אהבת חיים ושמחה מתפרצת ועל אופייה הפראי, אבל אירוטיקה - יוק. תחשבי על הרקע הדתי-שמרני שלה, על התקופה, על החינוך שלה כאשה ובת מלך פנימה ועל נובלס אובליז' - ייחוסה המשפחתי הרם".

את רומזת בספר שלאחר מות זלדה חולקו חפציה בין אנשי "החצר" ושרוב מכתביו של בן דודה, הרבי מלובביץ', נעלמו ועל פי השמועה מוצגים למכירה פומבית במקומות שונים בעולם. ויש שמועה נוספת, שמישהו ממקורביה מחזיק במזוודה של כתבים שהיא ציוותה לשרוף לאחר מותה.

"על מכתבי הרבי מלובביץ' הנעלמים עשיתי כמה חקירות בזמנו בין אנשים מרכזיים בחב"ד והעליתי חרס בידי. איש לא ידע דבר. התחקירים שעשיתי הוגבלו הן על ידי העובדה שרוב חבריה וקרוביה בני גילה כבר הלכו לעולמם, הן על ידי אותם אנשי החצר שלא רצו לדבר אתי. גם אלה שהסכימו נראה שהיו לחוצים וחוששים. כאן יש בשר. בזמנו עימתתי את אחת מנערות זלדה עם תחושתי שיש בקרב אנשי החצר אווירה קשה ומחלוקות, והיא לא הכחישה. מה יכול להיות פשר הדבר? היא לא אמרה לי, אך נראה לי שיש כאן עניין של פרשנות 'ראויה' או בלתי 'ראויה' של שירתה, כנראה מבחינה דתית. זלדה לא תמיד עדויה כנפיים זכות ומתוקות בשיריה, להיפך, ואולי יש חלק מאנשי החצר שפרשנות נועזת, חתרנית וחילונית לשירים, אינה לרוחם ועל השירים להיות בשבילם סוג של שירי קודש".

מתח עצבים נורא

"פנאי" ראה אור ב-67' לאחר מלחמת ששת הימים, התקבל בהתלהבות ונהפך לרב מכר. מאיר ויזלטיר כתב שהספר הוא אוצר יקר שכדאי למהר ולקנותו. אטינגר כותבת שזלדה לא רק יצאה באחת מאלמוניותה, אלא שגם ספריה הבאים התקבלו בחום ובשבחים. מאוחר

אסתר אטינגר. ספר ידידותי
יותר מצאה שירתה עוד ועוד קוראים מוקירים, עוד ועוד חוקרים אקדמאים שהפכו בשירתה ועוד ועוד יוצרים שהלחינו ושרו אותה (חוה אלברשטיין, חנן יובל); היא אף מצאה שני מתנגדים, דן עומר ובני ציפר, שתהה פעם אם זלדה היא נכס פואטי אמיתי או אופנה בת חלוף.

"זלדה, שושנה שחורה" משרטט את הביוגרפיה של זלדה שניאורסון-מישקובסקי, בת למשפחה רבנית חסידית ולאב שהיה נצר לאדמו"רי חב"ד. סבה, הרב דוד צבי חן (הרד"ץ), היה דמות מיוחדת שהשפיעה על אישיותה, עד כדי כך שהקרובים העידו על הדמיון ביניהם. אטינגר כותבת שמהסב נחלה זלדה את המושגים החב"דיים והקבליים ואת הרוח הנושבת בשיריה. זלדה היתה כאמור גם בת דודתו של הרבי מלובביץ', עמו ניהלה חליפת מכתבים במשך שנים רבות.

היא נולדה ביוני 1914 ביקטרינוסלב שברוסיה. לרגל המהפכה הבולשוויקית וה-1 במאי תפרו לה שמלה אדומה. את שנות ילדותה עשתה בביתו של הסב, הרד"ץ, והוריה הצטרפו לבני הבית שידע טרגדיות וסבל רב במיוחד ב-1919, בימי מלחמת האזרחים: כתוצאה ממעשי בריונות נגד יהודי נייז'ין נרצח דודה של זלדה. באותה שנה התקרבו הפרעות לסף ביתם, וזלדה ובני המשפחה הסתתרו בבית החולים במרתף מצחין. מאוחר יותר גילו שביתם נהרס. אטינגר כותבת שעוד שנים רבות חיו המראות והקולות בזיכרונה של זלדה. בבית סבה היה המוות לממשות מוכרת ושנים אחר כך, כשכתבה עליו, נכח אנושות גם בשירתה.

זלדה התחנכה בין שתי תרבויות, דתית-רבנית ורוסית, וכל ימיה אהבה לקרוא ספרות רוסית. את שירה הראשון כתבה כשהיתה כבת 8, שיר המנון לחבריה שאחיהם היו חברי תנועת החלוץ. היא למדה בגן עברי ואחר כך בבית ספר רוסי, וב-1925 הגיעה לארץ עם משפחתה. כעבור כשנה מת הסב הרד"ץ, אחריו מת גם אביה ממחלה, וזלדה, בת יחידה בת 11 וחצי, אמרה קדיש משך כל שנת האבל. היא ואמה עברו לגור בחדר בשערי חסד, השכונה החרדית בירושלים, והחוויות הטראומטיות הללו תוארו בשירה "בתוך הילדות פרי חדש". היא התחנכה בבית ספר לבנות "שפיצר" ובהמשך בסמינר לבנות "מזרחי" במוסררה, שם לימדו מורים כעקיבא ארנסט סימון, טוני הלה ופייבל מלצר, לו הראתה את כתביה הראשונים, בשנות ה-30.

ב-1932 סיימה את הסמינר, היא ואמה עברו לתל אביב וזלדה החלה ללמוד ציור אצל הצייר חיים גליקסברג. במכתבים שלה במכון גנזים חוזר נושא הציור ועולה. ב-62', למשל, כתבה לישורון קשת וביקשה שידבר עם הציירת אנה טיכו שתקבל אותה לשיעור ציור פעם בשבוע. "הלוואי שיכולתי להתחיל כבר לצייר, זה היה אולי מציל אותי. די סכנות רבות אורבות לאדם כמוני שנמצא כמעט רק בבית סגור ושהשכלתו אינה מזהירה כלל וכלל, ושהדברים הקטנים הביתיים הנשיים והמרגיזים חוסמים לו לפעמים את העיקר, עד שהנפש עלולה חס ושלום לשקוע בתוך הערבוביה עד לנקודה הפנימית ביותר. הציור בשבילי הוא יציאה מן המערה".

ב-1935, לאחר שחייתה עם אמה שנישאה שנית בחיפה, החליטה לחזור לירושלים וללמוד בבצלאל. היא עבדה לפרנסתה כצבעית אך די מהר פוטרה. היא ניסתה לייצר אהילים וגם פוטרה. החיים המעשיים לא היו בשבילה. היא חזרה לחיפה ועבדה כמורה בבית ספר דתי. תלמידותיה היו מוואדי סאליב ומבתים של מצוקה, והיא כתבה עליהן ב"רשימות מורה" שהתפרסמו בכתבי עת כמו "דבר הפועלת".

לאחר שאמה התאלמנה בשנית חזרו השתיים לירושלים והשתכנו בדירה קטנה בשכונת כרם אברהם. זלדה חזרה לעבוד כמורה. "ההוראה ממיתה בי את השירים", כתבה לישורון קשת בשנות ה-40 המוקדמות כשהחלה לפרסם שירים. עמוס עוז, שהיה אחד מתלמידיה, כתב עליה ב"סיפור על אהבה וחושך" ותיאר את המעשיות החסידיות שסיפרה בעברית מוזרה ואנרכית. זלדה, צמודה תמיד לאמה, היתה רווקה וסבלה ממצוקת בדידות וסגירות. בתקופת המצור על ירושלים בימי מלחמת תש"ח הפכה הדירה בקומת הקרקע למקלט והחברותה עם השכנים הפיחה בה תקווה.

בתום המלחמה הכירה זלדה בשידוך את בעלה, חיים מישקובסקי. היא הוגדרה כמיוחדת וכך גם הוא והשידוך צלח. הוא היה נאה וגבוה והיה לו גם ייחוס ליטאי. אף שהיתה לו סמיכה לרבנות, הוא עזב את הישיבה ועבד כרואה חשבון. הם נישאו ב-1950, היא היתה בת 36 והוא בן 42, וקבעו את ביתם בכרם אברהם. הוא אהב קריאה וקולנוע ושחייה וכך לימד את אשתו לשחות ומדי יום היה מחליף ספרים לשניהם בספרייה. הם נהגו לשזור אגדות יחד ואטינגר מביאה עדות מפי זלדה: "היינו שותקים יחד ומבינים היטב אחד את השני". מישקובסקי עודד אותה לפרסם את שיריה. ממקורביה של זלדה שמעה אטינגר על השתדלותה של המשוררת להרות, אבל היא סבלה מפגם בלב מילדות ומגוף לא הכי בריא ולא הרתה. במכתביה הרבים שב"גנזים" ענייני הגוף ותחלואיו מוזכרים שוב ושוב. במכתבים לחברתה דוידית מצרה זלדה שאינה יכולה לנסוע, "כל נסיעה בשבילי היא מתח עצבים נורא", ובמכתב מערב פסח היא כותבת: "הייתי חולה די רצינית... מעין התקפת הלב - ועודי חלושה... יושבת אני בחצר, הציפורים מצפצפות והגרניום האדום והוורוד שלי רומז לי על גני פאר שלא חזיתין בעיני". היא קיוותה שבקיץ תבוא לחופשה בתל אביב, אך נאסר עליה להיחשף לשמש ונאמר לה שלים תוכל ללכת רק ב-6 בבוקר, "כי הלב לא בסדר - עשו לי בדיקות שונות". ב-62' היא כתבה לקשת על התעלפויות בלילה כתוצאה מתרופה חריפה, "שהורסת את כל הסוכר בגוף". עמידה גרמה לה ייסורים, מאמץ פיזי "מעורר בי מיחוש בלב ורוגז עצבים שאין בי כוח להשתלט עליו". גם בעלה, שהיה מעשן כבד, היה חולני. ב-62' לקה בהתקף לב ושהה שבועיים בהדסה, וכעבור תשע שנים, ב-71', מת והוא בן 62. היא עצמה מתה כעבור 13 שנים, בסוף אפריל 84', כחודש לפני יום הולדתה ה-70.

"מלאך האש" ו"הרוצח המשוגע"

זלדה לא בחלה בישראל החילונית, להיפך, ומבין המגעים הרבים שניהלה עם המדינה שמחוץ לביתה ושכונתה היו שני מגעים מפתיעים, שני מגעים שכלל לא היו קשורים זה לזה ובכל זאת חשפו, כל אחד בדרכו, לא מעט על אישיותה המורכבת ועל דחפיה הסותרים. האחד היה עם משוררת אחרת, השני עם רוצח לכאורה.

זלדה ידעה את שיריה בעל פה והפתקים שעליהם נכתבו התגלגלו בביתה בכל מקום. מי שפעלה להביא את השירים לדפוס היתה עזה צבי, שהוריה היו שכנים של זלדה. צבי, מתרגמת ומסאית, לקחה על עצמה את המשימה להדפיס את שירי זלדה, בהוראת יונה וולך, שהתגוררה אז בירושלים והובאה על ידי צבי לביקור בבית זלדה.

וולך שמעה את המשוררת מקריאה את שיריה, ואמרה: "למה הדברים האלה מתגלגלים ככה? צריך לאסוף אותם ולשים בקופסה". וולך תרמה את מכונת הכתיבה הישנה שלה וצבי הדפיסה. אטינגר כותבת על המפגש בין זלדה המופנמת שמיעטה לצאת מהבית לבין וולך הסוערת והבוטה. בין השתיים נוצר קשר שהתבסס על הערכה הדדית, "אך נקודת המגע העיקרית בין שתי המשוררות היתה הממד הרליגיוזי העמוק בשירתן ונהייתן אחר הנסתר".

וולך שמעה "את קולו המתוק של אלוהים", וזלדה שמעה את הברקים והקולות בסיני. לאחר צאת "פנאי" שלחה זלדה לוולך עותק עם הקדשה: "ליונה, מלאך האש". וולך ענתה במכתב: "את מעמידה עולם, זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות. והעולם זה עושה אותי יותר טובה והיופי שאת מביאה משאיר אותי כמהה משתאה געגועים ואני זוכרת מאוד שאני יהודייה". אבל ב-82', כשוולך פירסמה את "תפילין", כתבה זלדה ליעקב בסר, עורך "עיתון 77": "כשראיתי את השיר של יונה חשבתי כי הלוואי ומתי. לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה". היא לא פירסמה בו שוב.

עשרים שנה קודם, ב-1963, זועזעה המדינה ממקרי רצח של סנדלר נכה, רופא תל-אביבי ואשה. הפרשה העסיקה את העיתונות והחשד נפל על סטודנט ששמו לוי נויפלד, שנעלם לאחר הרציחות. זלדה שלחה מכתב למערכת "הארץ", בפעם היחידה בחייה, המתייחס לפרשה. "משהו מזכיר לי את ההוללות האפלה של משפט לינץ'", כתבה, "והרי ספק אם שפך האיש טיפת דם אחת". כשמונה חודשים לאחר מכן התגלו שרידי גופתו של נויפלד בצריף בהרי ירושלים לצד מזוודותיו. נויפלד, ניצול שואה ששכל את משפחתו, התאבד זמן רב לפני שנעשו הרציחות.

את השיר "בחיק העשבים בכה" כתבה זלדה על נויפלד, וצירפה ציטוט מהעיתונות שנויפלד התאבד ובכך "הגיע לסיומו אחד המצודים הנרחבים ביותר שמשטרת ישראל ערכה אי פעם". בשורות האחרונות של השיר כתבה: "העשבים נגעו ברכות בעיניו האדומות וביקשו רחמים שימות, וביקשו רחמים שיגווע, כדי שלא ישמע את הנביחות, בהרים ובמורד החוף, במנזרים ובמחילות, כדי שלא יידע שציידים, שיכורים, טובלים את שמו העדין בגופרית".

ישורון קשת תמה על מעורבותה בפרשה וזלדה כתבה לו שאכן לא הכירה את נויפלד, "ורק הרדיפה הנוראה אחריו והצעקות האלה 'רוצח' ו'משוגע' בטרם היה המשפט - הם שזיעזעו אותי. יש לי סלידה כלפי 'המשפט' כל חיי, לא כל שכן ל'צדק' של המשטרה. ל'הוכחות' של המשטרה שעלולות להיות אותן הוכחות מוצדקות כמו ב'רביזור' של גוגול... אבל הם (ב'הארץ') מחקו כל מלה שדיברה בגנות המשטרה, חוסר טעם בצורה מדהימה נראה בעיני אז. גם השם 'מבצע שדה', שכונתה הרדיפה אחר נויפלד, היה בשם הזה מין שמחה קהה של ציידים - והדהימה אותי הבגידה של כל ידידיו ורעיו וקרוביו - וכישרונותיו המזהירים ויופיו - והיה צר לי עליו - על חוליו וייסוריו - עד כלות הנשימה... זה היה כמו דיבוק אצלי".

אי שם באפלת הנפש

בשנות ה-30 נדחו שיריה של זלדה על ידי עורכים ספרותיים. אטינגר כותבת שהטקסטים שלה היו כתובים בפרוזה פיוטית, ללא ניקוד ובמשפטים בלתי שווים באורכם. בראשית דרכה היא טישטשה את הגבול בין שירה לפרוזה ובשירים שכתבה בחרה בצורה חופשית, ללא חרוז ומשקל. אטינגר מוסיפה שבשנות ה-50 וה-60 עברה לכתיבת שירה כי נזקקה לכסף. היא כתבה לישורון קשת: "חוץ מעבודות הבית וכתיבת שירים לפעמים איני עושה דבר. איני מלמדת, איני מרוויחה כסף. ההוראה ממיתה בי את השירים ולכן הפסקתי אותה לשנה, ולכן חשבתי להדפיס ב'דבר' כי הם משלמים"...

מכתביה אל קשת ואל המשורר ש' שלום מפתיעים בגילוי לב. היא ראתה בקשת סמכות ספרותית ראשונית במעלה ותיקוניו היו יקרים לה מאוד (היא לא הסתפקה בהערותיו על שיריה והשתוקקה גם לקשר של ידידות). כאשר ש' שלום ביקר ב-63' את שיריה והעיר על תוכנם הדל, היא נפגעה עד עמקי לבה וכתבה לו: "תמהה אני שהוא אמר לי מלים כל כך נוראות, והרי מי כמוהו יודע את הכוח המאגי שבמלה, את כוח ההשבעה שבמלה... אינני מקבלת את ההגדרה שזהו 'עובש'. לטפל באנשים יקרים לך אינו עובש, ולהיות שקועה במ"ט שערי ההכנות לפסח אינו עובש. עובש מצטבר כשכל החלונות סגורים. מביתנו פתוח חלון לשמים ואם כי אינני מרימה כל יום עיני לשמש ולכוכבים חשה אני בנוכחותם... הרי בחיים החדגוניים ביותר יש דרמה אדירה"...

אותה "דרמה ביתית אדירה" מסבירה אולי מדוע אישיותה של זלדה שניאורסון מישקובסקי לוטה בערפל גם אחרי המונוגרפיה שכתבה אטינגר. זה נכון כמובן לגבי כל אישיות וכל ספר שנכתב עליה, אבל במקרה של זלדה ו"שושנה שחורה" זה נכון שבעתיים. במבוא כתבה אטינגר שהיא רצתה לנוע מתוך חירות, "ובכל זאת לעגן את הכתיבה בנקודת כובד כלשהי, להתחקות אחר פניה של המשוררת מבלי לאסור אותם בדיוקן"; כך או כך, ספרה מעורר רצון לקרוא ספר מקיף ומפורט יותר על זלדה.

במכון "גנזים", בתיק שבו שמורה התכתובת של זלדה עם רבקה דוידית, המכתבים אינם מתוארכים אבל הם פיוטיים ונוגעים ללב. באחד מהם היא כתבה: "בנעורי חשקתי עד יציאת הנשמה בצורת חיים כזו של אמנים נודדים, ועל כל רהיט וחפץ נכבד הבטתי כעל אויב. אפילו כשהתחתנתי והביאו לנו כמתנה את הרדיו הגדול כמעט ובכיתי - כי ראיתי את עצמי ככבולה לדבר החנוט... ועכשיו, שכל הליכה כה קשה לי, וכל ביצוע כה מעייף בתוך תוכי, נשארתי אותה צוענייה פראית, ורק שכל זה דחוק אי שם באפלת הנפש, ואינו שייך כמעט לחיי ולמכרי, ולגלגולי זה בחיים".

"שערי בנפשך", המשיכה, "שהייתי בבת ים ולא ניגשתי אלייך... שנכספתי לראותך... אבל כמעט ביום הראשון לבואי לים ראיתי שיירה של חולי רוח שהובאו לים - ולא היה בכוח הים לרפאני יותר מעצבוני, והרגשתי מן הינתקות מכולם ואי אפשרות לראות אדם"...

על מלאכת הכתיבה כתבה זלדה לדוידית: "בוודאי שצריך לעבוד ממש, אחרת הכתיבה קלושה. לעבוד כל יום, ולזה צריך שקט ולהיות כמה שעות רק עם עצמך. אבל ברגע שאת מרגישה את הצורך האיום שבזה, את נמצאת במין אווירה של אונס רוחני, והדברים מתעקמים...

"הלחץ הנפשי פולט תמונות רבות, אבל הן מסורסות ומשובשות, ורק אחר כך, כשהכתיבה פחות חשובה לך, כל החומר הגועש והאפל מתבהר, מתמלא קצב וחיים וצורה. זה טרגי וקומי, ומר מר. יתכן שאצלי יש מין הפקרות צוענית, מן שלווה פראית, ולכן הרגעים האלו אינם כל כך גורליים אצלי. סלחי, על ההטפה שלי, וראי את עצמך בעיניים של פרחים. אינך צריכה להתבייש, מן האביב, ומן הצמחים. הבושה מפני השמים והאדמה הרבה יותר מרה. ההבנת דבר וחצי בדברי המסוכסכים, אני ברגע זה מסוכסכת בגוף ובנפש"...

במכתב אחר כתבה על הדיכאון: "מכתבך אמר אביב! אביב! אביב! ושמחתי בו מאוד. אני עצמי שרויה דוקא עכשיו בהרגשה של תוהו ובוהו, כאילו ארמון חיי התפורר ואבניו מתגוללים ואם לא אאספם ואקים שוב את 'שמי ארצי' יהפך הכל לאבק וימחה הכל. כל כוחותי נדרשים עכשיו כדי לברוא מחדש את עולמי המתפרק. לא קרה דבר. ורק אותה הרגשה שהזמן עובר והכוחות שישנם נחנקים ואובדים לריק ואימת הבורות. הרגשה שבדרך כלל בזויה בעיני כי ברגעים הטובים שלי מספיקים לי החיים, אפילו (הרגעים) האטיים ביותר, בשביל להרגיש את עוצמת קסמם ואין סופיותם ורב גוניותם. עכשיו אני כתם חסר צורה ואגדות ערופות ראש ומעשיות מחוצות עד כיעור נאנקות ודמי הדחוס המשחיר. סלחי על טון זה שיש בו משהו זוחלני, משהו מן התולעת. בוודאי אתגבר ואקום שנית"...

ומי הוא הג'ינג'י? בכמה מהמכתבים לדוידית עולה דמות מסתורית של ג'ינג'י. לא ברור אם הוא דמות בסיפור שהשתיים עבדו עליו, או שאולי זו פנטסיה שיתכן שהיא מבטאת את ההשראה והכוח היצירתי. במכתב אחד כותבת זלדה שאותו יום "היו בדירתנו קנאים דתיים ואנטי דתיים וצעקו עד ייאוש... באקלים של שנאה איני יכולה להתקיים ואיני יכולה לנשום בתוך תוכה של הצעקה... וזכרתי פתאום את הג'ינג'י שלנו וכל מה שהוא מסמל". במכתב אחר היא כותבת שהג'ינג'י שלנו "התחיל להשתובב בתוכי יותר מדי בזמן האחרון ואינו נותן מנוחה".

מכתב אחר הוקדש כמעט כולו לג'ינג'י: "שמחתי מאוד במכתבך. בזה הקול מארמון הבדולח. כן. הילד האגדי שלנו, זה ששערותיו זהב טהור ושכניו חרפה וקלון, קורא לנו מאוד ממעמקי אי-הווייתו ללכת אתו לשפת הים ולהפליג שם יחד בשעשועי דמיון, מעבר לדאגות, כשהגורל בלבוש מוקיון מגיש לשלושתנו יין מתוק, בגביעים של זהב. זה היין שהרוח קורא לו, האושר האביון או האושר החי או האושר האמיתי, האושר שירקיד את שלושתנו. עד שאני המורה הכבדה, העייפה תמיד, אהפוך שוב לבת ים, ואת הפקידה החרוצה כביכול תהיי שוב לבת גל, והילד הזה בן לווייתנו הנחמד, זה שדודתו השמש, יתחיל לבכות מפחד עד שיקרע את הערפל, עד שיברח ממנו למציאות החמה"...



זלדה. אין לי כל ידיעה וכישרון בכתיבה, כתבה במכתב, ולפעמים רק עוצמת הכאב או התהייה מוצאת אי אלו מלים


זלדה ב-71'. לא תמיד עדויה כנפיים זכות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו