בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקרב על הקרב על ירושלים

על דבר אחד אין מחלוקת: בשבעה ביוני 1967 הכריז מח"ט הצנחנים מוטה גור "הר הבית בידינו". על כל השאר יש ועוד איך. קציניו הבכירים של גור נקרעים כבר 40 שנה בשאלה עד כמה מיותר היה הקרב העקוב מדם בגבעת התחמושת. מדוע לא הוביל המח"ט את כוחותיו אלא השתרך מאחור? איפה היה המודיעין? מי בכלל נתן פקודה לפרוץ להר הבית? מדוע הועלם חלקן של החטיבות האחרות? ואיך הפכה הלחימה הקשה, שבמסגרתה איבדה החטיבה כמאה מלוחמיה, לפסטיבל מתמשך של יחסי ציבור? עדויות מוועדת חקירה שמעולם לא קמה

36תגובות
שר הבטחון משה דיין, הרמטכ"ל יצחק רבין, עוזר ראש אג"ם רחבעם זאבי ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס
בעיר העתיקה של ירושלים
אילן ברונר / לע"מ

אחר צהריים אביבי, שבוע לפני יום ירושלים. שלושה צנחנים ותיקים מתהלכים בין הבונקרים המשוחזרים בגבעת התחמושת. זיכרונות העבר והסיפורים על הנכדים נפסקים באחת בהבחינם בגבר גבוה ומכסיף, מדריך חבורת חיילים. "מי עשה לו רהביליטציה?" שואל בכעס מ"פ אחד. "לא יודע", עונה חברו הקמב"צ, "אני לא מאמין שהוא כאן". "שאלו את זקני החטיבה", מסביר השלישי, שבאותו לילה על הגבעה לא איבד עשתונות והוביל קומץ לוחמים לטיהור התעלות. "החליטו שאפשר להחזיר אותו".

השבוע ימלאו 40 שנה לקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, אבל בשביל הקצינים והלוחמים שבשלושה ימים כבשו את העיר, רשימת החשבונות הפתוחים עוד טרייה וארוכה. רבים מלאים בטענות, כלפי הדרגים המעורבים, מההנהגה הפוליטית והמטכ"ל ועד הקצינים הזוטרים בשטח. מעל לכל ניטש הקרב על מורשת מפקד החטיבה, מוטה גור, שיש הרואים בו בעל חזון שתוך כדי הקרבות ראה הרחק קדימה, ויש המאשימים אותו במחדלים קשים שגבו קורבנות כבדים.

מרבית הלוחמים נצרו לשונם ארבעה עשורים, המיתוס היה חזק מהם. המשיכו בקבע ומילואים ומלחמת לבנון השנייה היתה הראשונה שראו בטלוויזיה. מחדלי המלחמה שהובלטו בתקשורת גרמו לסערת נפש. חלק הרגישו שמדובר בצבא אחר ושלהם זה לא היה קורה. אחרים מדגישים שגם אצלם לא היו פחות פאשלות. אבל המיתוס כיסה על הכל. ב-1967 לא הוקמו ועדות חקירה.

הפקודה שלא היתה

בשעות הראשונות של החמישה ביוני 1967, מעייני הממשלה והמטכ"ל היו נתונים לתקיפה במצרים. את גזרת ירדן קיוו להשתיק. הדאגה היתה שהירדנים יתקיפו את המובלעת בהר הצופים. חטיבת המילואים בפיקודו של מוטה גור, שנועדה לצנוח בסיני, נשלחה לירושלים כשהצניחה בוטלה, והפגזה ירדנית כבדה ותקיפת מטה האו"ם בארמון הנציב בדרום ירושלים ניפצה את אשליית השקט מול הירדנים. פקודות המטכ"ל התייחסו רק להגנת הר הצופים, ולא הזכירו כניסה לעיר העתיקה. מהספרים שפירסמו לאחר המלחמה, אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס וגור, ברור שזאת היתה מטרתם האולטימטיווית.

אל"מ במיל' דן זיו היה סגן מפקד גדוד 71 בחטיבה 55. בעל עיטור הגבורה על חלקו בקרב המיתלה. בגיל 71, הוא מקרין אנרגיה דרוכה ומפרט בדייקנות את שלבי הלחימה. ביום כיפור הוביל את צליחת התעלה בסירות גומי.

ברור לו שמטרת החטיבה היתה כיבוש העיר העתיקה. "לא מעניין אותי מה המטכ"ל אמר ואיזו פקודה מוטה קיבל. המנהיגות האזרחית בכלל לא היתה בנויה לזה. מה שחשוב היה זה הביצוע, מבלי לתת לחכמים במטכ"ל לקשקש יותר מדי. המג"דים של היום לא פחות טובים מאתנו ואולי יותר טובים. לא פחות מקצועיים או מורעלים ועם ציוד הרבה יותר טוב. ההבדל הוא שלנו ידעו לתת לא רק את האחריות לביצוע משימה אלא גם את הסמכות לביצוע".

את הביקורת של זיו על תפקוד החטיבה הוא משמיע בזהירות. "אין לי הרבה טענות על הדרך שבה מוטה ניהל את החטיבה. התכנון היה יוצא מן הכלל ותוך 36 שעות השיגו את כל המטרות". ביקורתו של זיו על גור מתמקדת בשימוש שעשה בקרב לאחר מכן. שלושה חודשים לפני המלחמה, אמר לו גור בתסכול "אותי תקעו בהקפאה מאז קרב המיתלה". "מישהו צריך לשקם את הכבוד שלו אז יש ספר ופסטיבלים", אומר זיו, "זה מסחרה. כל מח"ט מחפש לעצמו עוד נקודות זכות. בכלל הרגשתי שהתחקיר היה מרוח, היינו רגילים לתחקירים אחרי פעולות התגמול של אריק שרון, שם לא יכולת לסבן".

יש מי שמשוכנעים ששיקולים לא כשרים הנחו את המפקדים ביוצאם לכיבוש העיר העתיקה. יוצאי הצנחנים נרתעים מלהטיל ספק בנחיצות הקרב אבל אל"מ במיל' יוסי לנגוצקי, ששימש במלחמה כמפקד "הסיירת הירושלמית", אומר חד-משמעית ש"הכנסת הצנחנים והפעולה שלהם לוותה בשיקולים לא צבאיים. הם רצו לכבוש את העיר העתיקה ומדובר היה בשיקולים פוליטיים, אמוציונליים ורליגיוזיים. אני משוכנע שחלק מההחלטות של המטכ"ל, של פיקוד מרכז ושל מוטה יותר מכולם, היו להגיע מהר לעיר העתיקה, לכבוש אותה ולזכות בתהילת עולם".

איפה היה המודיעין

המחדל המבצעי הראשון התגלה כשהחטיבה התנהלה בשיירת האוטובוסים לירושלים. כמו במלחמת לבנון השנייה, כשתיקי המודיעין על מערכי החיזבאללה לא הועברו ליחידות הלוחמות, גם לפני ששת הימים, נאסף מידע רב על המערך הירדני. ביום פקודה החומר נעלם.

מיכה עשת, קמב"צ גדוד 66, היה סטודנט בן 24, ומראשוני הקצינים להגיע לעיר. "אחת בצהריים, הפגזה ובלגן מוחלט בבסיס שנלר", הוא מתאר, "אפס חומר מודיעיני. מוטה לקח את המג"דים לסיור אבל כל מה שהיה זה תצפית שראו בעין, לחלקנו היתה היכרות עם הקו העירוני מקורס מ"פים אבל שום תוכניות להתקפה. לפני הקרב ראינו בקושי את הצללית של בית הספר לשוטרים".

עד היום אין הסכמה מי היה אחראי לספק לחטיבה מודיעין. קצין האג"מ בחטיבה הירושלמית, עמוס נאמן, מתעקש שנתן לקציני הצנחנים את כל המפות ותצלומי אוויר שהיו על קירות המפקדה. בפועל החומר היחיד שהגיע לפלוגות שעות ספורות לפני התקיפה בא מתוך תיק מודיעין שאריק אכמון, קמ"ן הצנחנים, שאל יומיים קודם מפיקוד מרכז למקרה שהחטיבה תפעל בירושלים. כל פלוגה קיבלה בחושך שני תצלומים. לאחר המלחמה התגלה שיחידות שלחו נציגים לפיקוד בתקופת ההמתנה ו"שאלו" תיקי מודיעין למקרה שיישלחו לירושלים. בשקט הודח קצין המודיעין הפיקודי.

הקרב על גבעת התחמושת

היעדר המודיעין הוא רק טענה אחת שמועלית בקשר לקרב על גבעת התחמושת. הטענה המרכזית היא שתקיפת היעד המבוצר לא היתה נחוצה. עמוס נאמן, קצין האג"מ בחטיבה הירושלמית, משוכנע כבר שנים שקרב הדמים בגבעה ובבית הספר לשוטרים, שבמהלכו נהרגו 37 צנחנים, היה מיותר. "יש אנשים שמתו ושלא ידעו אפילו איפה מתו, 40 שנה זה אוכל אותי".

חודשים ספורים לפני המלחמה, קיימה חטיבת הצנחנים הסדירה תרגיל שגרתי של כיבוש הר הצופים. לדברי קצינים ששירתו בגזרה, תרגילים אלה אף פעם לא כללו את כיבוש גבעת התחמושת. נאמן נכח בנוהל הקרב שביצע גור בערב הראשון ללחימה והציע לו להעביר גדוד בציר שעוקף את גבעת התחמושת תוך כדי חיפוי ארטילרי. "שאלתי את סגנו של מוטה, משה סטמפל, 'אתם לא יודעים את תוכנית המגירה של צה"ל?' סטמפל אמר 'תגיד למוטה'. ניסיתי והוא ענה 'שמענו אותך'".

סגן הרמטכ"ל בר-לב הורה לתקוף בבוקר, ולאפשר תקיפה אווירית של גבעת התחמושת והכנה טובה יותר של הכוחות. המג"דים של גור תבעו תקיפה מוקדמת כי העדיפו לחימת לילה אבל לצנחנים נותרו פחות משלוש שעות חשיכה. אחרי המלחמה בפיקוד מרכז, שאל נאמן את גור "מה היה השיקול לתקוף בלילה אחרי שבר-לב אמר לדחות". נרקיס התערב ואמר "עזוב את זה, יש לנו 181 חללים, מתוכם 94 צנחנים, מאות פצועים, ניצחון אדיר. העם בטירוף, את מי זה מעניין בכלל התחקירים והתנהגות המפקדים. מה יהיה על המשפחות השכולות?"

נאמן משוכנע שהלהיטות של גור להיכנס במהירות לקרב חזיתי עם הירדנים נבעה מתסכולו מביטול הצניחה הקרבית והאיחור בהגעה לירושלים. בעוד שלוחמיו עדיין משתרכים בכבישים, הדפה החטיבה הירושלמית את המתקפה על ארמון הנציב וכבשה מוצבים ירדניים מדרום לעיר ובה-בעת יצאה חטיבת הראל למתקפה מהצפון. "לדעתי הוא פחד שיחמיץ את המלחמה והתהילה, לאחר שכבר בוטלה הצניחה באל-עריש. לדעתי הוא סונוור מהצלחות החטיבה הירושלמית וחטיבת הראל ולא העריך שהצבא הירדני מסוגל להילחם. מי שהיה בתדריך באוולינה דה-רוטשילד ראה את הביטחון והזלזול באויב".

גם לנגוצקי מספק ניתוח. "במשך השנים, היו הרבה תוכניות מה קורה אם מתקיפים שיירה או את הר הצופים. היה להם מכנה משותף, לחתוך ישר משער מנדלבאום להר הצופים. זאת תוכנית שכל צה"ל הכיר ולא יכול להיות שמוטה לא הכיר. האפשרויות היו לעשות את זה עם שריון - הטנקים של חטיבת הראל שהיו בדרך - או להגיד לצנחנים לחתוך ישר דרך שייח ג'ראח ולעזוב את העיר העתיקה, היא תיפול מאליה".

מג"ד השריון שלחם בירושלים, סא"ל צביקה דהב, מסכים שאם היו מחכים לטנקים הקרב היה נראה אחרת. "היתה תוכנית פשוטה שמהכביש הראשי יורים בבונקרים מטווח 1,200 מטר ואז עושים את ההסתערות. לכל טנק כבר היה מוכן כרטיס טווחים. הצנחנים עשו הפוך ממה שתוכנן. בסיור מג"דים בגבעת תחמושת אחרי המלחמה, שאלתי מדוע לא השתמשו בטנקים בקרב. מוטה ויוסי יפה (מפקד גדוד 66 שלחם בגבעת התחמושת) התחילו להתווכח ביניהם לגבי מה שקרה".

אחד הקצינים שהצליחו לקבץ רסיסי מחלקות וכיתות שנפוצו בתעלות גבעת התחמושת ולנצח את הקרב היה המ"פ דודיק רוטנברג. לדברי סגנו, ניר ניצן, "לדודיק יש בטן מלאה על מוטה ולכן הוא לא מגיע לטקסים על גבעת התחמושת". רוטנברג, סירב להתראיין לכתבה. לפני כמה חודשים התראיין להיסטוריון שאול ובר ומתח ביקורת על התכנון והפיקוד של הקרב, שהשפיעו לדעתו יותר מהיעדר המידע והחיפזון. רוטנברג פנה לגור אחרי המלחמה בדרישה לתחקר את הקרב ונענה "עזוב את זה, זהו ניצחון וחבל לקלקל".

דורון מור שהיה סמג"ד 66, מתעקש ש"זה היה קרב חיוני. היינו חייבים לתפוס את צומת שייח ג'ראח ואיך אפשר לקחת את הצומת מבלי לקחת את גבעת התחמושת".

תא"ל במיל' יהודה בר, שהיה מפקד פלוגת החבלה החטיבתית, כיום מנכ"ל הספארי, שהשתתף בפריצה לבית הספר לשוטרים, אומר ש"בטח שהיו פאשלות, גבעת תחמושת היתה פאשלה אחת גדולה. כיתרו את הירדנים ולא נתנו להם לברוח. ברגע שחלק מגדוד 66 עלה מזרחה לכיוון הר הצופים, הם לא יכלו לצאת. שנית, לא היה שם קרב מתואם, אמנם היתה גבורה בלתי רגילה, אבל היו שם קצינים שפישלו. אם צריך ללמד את זה בקורסי מפקדים, אין מה ללמד שם חוץ ממה לא לעשות". לדעתו את עיקר האשם אין לתלות בגור ובמטה החטיבה אלא במפקדים שהשתתפו בקרב. "ברמה החטיבתית, כיבוש גבעת התחמושת היה מחויב. ברמת ניהול הקרב הגדודית והפלוגתית, זה היה פאשלה".

עיין ערך מסכי הפלזמה

סיפורי הגבורה והטראומות בגבעת התחמושת הפכו לסיפור מרכזי בקרב על ירושלים אבל בעיני קצינים רבים, דווקא בהמשך הלחימה התגלו מחדלים חמורים יותר. יורם זמוש, מ"פ בגדוד 71, הפעיל מאוד במפעל ההנצחה של הקרב, הוא מבקר חריף של גור ותפקודו כמח"ט. תומכי גור טוענים שהוא עוד כועס על גור שפרץ לפניו דרך שער האריות, לאחר שהובטח לו ערב הקרב שיהיה המ"פ שיפרוץ ראשון לכותל.

זמוש מתקיף את גור על כך שברוב שלבי הקרב, המטה שלו נותר מאחור. "ההיעדרות של מוטה והמטה שלו פגעה בנושאים כמו פינוי פצועים, נוצרו מצבים שאזרחים ואזרחיות עסקו בפינוי הנפגעים שלנו בכלי רכב פרטיים. מח"ט אמור להיות על יד הטנקים והאנשים". בהיעדר הכוונה גם אירע אסון כשכוח הטנקים שצורף לחטיבה עשה פנייה לא נכונה בצומת רוקפלר שכתוצאה ממנה כוח נתקע מול מוצב ירדני, נהרגו ארבעה חיילים ואחד הטנקים נפל לתהום. "זה מה שקורה כשהחטיבה יוצאת לקרב והמח"ט עוד שרוע במפקדה שלו במוזיאון רוקפלר", אומר זמוש.

גם לקמב"צ מיכה עשת יש ביקורת קשה על ניהול המתקפה ביום השני של המלחמה אל עבר רכס הר הזיתים והר הצופים. "המג"דים של גור פגשו אותו רק פעמיים ברוקפלר. לא היו מספיק קבוצות פקודה במהלך הקרב ובכלל איזה מין תכנון זה ששלושה גדודים תוקפים את הקו העירוני ביחד, בלי שיהיה אפילו כוח הטעיה חטיבתי אחד". את גור הוא מתאר כ"מפקד חטיבה לא אחראי שרצה לעשות היסטוריה בצורה מלאכותית".

המג"ד, עוזי עילם, לא מקבל את כל הביקורות. "לא צריך לקחת ברצינות כל מה שדרג שאין לו נגישות למפקדת החטיבה אומר". לו כמג"ד היה נוח שהמח"ט לא "יושב עליו" צמוד מדי. הוא מתרץ את הבעיות בלחץ בזמן ומבקר בעיקר את ההתנהלות ביום הלחימה השלישי, בלחימה בכיבוש אוגוסטה ויקטוריה ובעיקר הכניסה לעיר העתיקה. "זה היה לכאורה אותה תוכנית שהתחלנו בה ביום הקודם, ואני נותן למוטה ליהנות מן הספק שהוא לא חשב שצריך לעשות עוד קבוצת פקודות. הוא לא כינס את המג"דים וכל אחד קיבל פקודות בנפרד. הגענו להר הצופים והתיאום בינינו לא היה מסודר טוב". סגנו של עילם, דן זיו וקצינים אחרים בחטיבה סבורים שחוסר התיאום בין הכוחות שעלו על הרכס הוביל לפחות לאירוע אחד של "אש כוחותינו" שבו נהרג המ"פ גיורא אשכנזי. בסופו של דבר אומר עשת, כשהחטיבה כבשה סוף סוף את אוגוסטה ויקטוריה, "כבר לא היו שם חיילים ירדנים. אם קצת היו בודקים אולי היה אפשר למנוע את הנפגעים".

הר הצופים בידינו

ובינתיים מבלי שגור הרגיש, החטיבה מילאה את משימתה המקורית.

דורון מור, סמג"ד 66, גיאולוג, איש חינוך ובאופן כללי לא מהמבקרים הגדולים של גור, מתקשה להבין כיצד פרץ את הדרך להר הצופים ללא ידיעת המח"ט. "החטיבה קיבלה שתי משימות - לפרוץ דרך שייח ג'ראח ולהיות בכוננות לעיר העתיקה ולשחרר את הר הצופים. בספר של מוטה, כתוב בהרחבה על המשימה הראשונה, על השנייה מופיע רק משפט אחד, שהודיעו לו מהפיקוד שנרקיס ודורון מור בהר הצופים".

ביום השני למלחמה, מור ריכז את כוחות הגדוד שהתאוששו מהקרב בגבעת התחמושת במלון אמבסדור כשהגיעו בג'יפ נרקיס, משה דיין ועזר ויצמן. נרקיס הורה לו לטהר את הדרך להר הצופים ומור לקח שני ג'יפי תול"ר ויחד עם נרקיס המשיכו להר ללא הפרעה. הר הצופים, שהחשש מפני תקיפה עליו היה נדבך מרכזי בתוכניות צה"ל, שוחרר ברגע האמת כלאחר יד. הקלות הזאת מחזקת את הטענה שכיבוש העיר העתיקה היה מלכתחילה המטרה המרכזית של גור ונרקיס.

"אחרי המלחמה שאלתי את גור על הר הצופים", אומר מור, "הוא ענה לי תשובה די מגומגמת, שהיה צריך לקבל הוראה מהפיקוד לשחרר את ההר. אבל מוטה ידע ללחוץ על הפיקוד לעשות את הדברים שעניינו אותו".

קצין אג"ם עמוס נאמן משוכנע שבמשך כל הלחימה לא נשקפה באמת סכנה להר הצופים. "הנימוק שהצנחנים הופעלו להציל את ההר הוא מגוחך ובא רק לשרת את התיאוריה של מוטה ולהצדיק את האיוולת שבמעשיו וגודל האבידות בהרוגים ובפצועים".

אחי גונבי התהילה

תא"ל במיל' עוזי עילם, כיום חוקר במרכז ללימודים אסטרטגיים, שירת בשורת תפקידים ביניהם מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית. אבל נרשם בהיסטוריה כמי שפקד על הגדוד שפרץ לשער האריות וכבש את הר הבית והכותל. דווקא על פקודת הפריצה המפורסמת של גור, יש לו השגות.

"הגענו להר הזיתים ומשם הוא נותן את הפקודה 'כל הכוחות לשער האריות'. זאת פקודה שלא אומרת שום דבר חוץ מלרוץ בבלגן לא מאורגן. ואז, אחרי הפקודה ההזויה וההיסטורית הזאת, מוטה נסע עם הזחל"ם שלו והפקודה 'בן צור סע'". עילם חשש מבלגן בשער הצר ושלח את הסמג"ד דן זיו ושתי פלוגות לשער האשפות.

הקמב"צ עשת בוטה יותר: "זאת פקודה? זה זיבול שכל. ועוד הוא אומר שיש מסדר סיום בהר הבית. מי מסתער עם זחל"ם בסמטה צרה? רק היה חסר שתלך כל מפקדת חטיבה. היה לו את משק כנפי ההיסטוריה בתחת שלו אבל לא היתה ראייה חטיבתית".

רק קומץ חיילים ירדנים נותרו בין החומות וכיבוש העיר העתיקה מבחינה צבאית היה קרב זניח. נפתח קרב חדש שנמשך עד היום. הקרב על הזיכרון. עוזי עילם אומר ש"המלחמה יותר מדי הצליחה. כולם היו שיכורים מההצלחה הזאת ואנחנו שילמנו לדעתי ביוקר על דברים שכולם יודעים היום". לדברי עילם צה"ל לא הפיק לקחים מבצעיים. "לכל המלחמה לא נעשה שום תחקיר ברמה מתקבלת על הדעת. היחיד שעשה תחקיר היה מוטה באמצעות קציני המטה ואחר כך הוא כתב את הספר שלו. אני עשיתי תחקיר שלי בגדוד והחלטתי להרחיק שני מ"פים וסמ"פ אחד. מוטה לא היה עושה את זה".

אחת הפעולות הראשונות של החטיבה לאחר הקרב היה לעשות שחזור מצולם שהוקרן בציבור. "זה מאוד הכעיס אותנו", אומר ניר ניצן ורבים מהקצינים והלוחמים סירבו לקחת חלק. גם עילם לא השתתף בשחזור. "בעיני מלחמה זה דבר רציני. התרועות והחגיגות לא נראו לי, הפריע לי לקחת הכל ולשעבד את זה לאיזה מבצע של יחסי ציבור. אחרי הטקס על הר הבית, לקחתי את החיילים שלי לצד, הצדעתי לגדוד. זה בעיני פי אלף מכל הצרמוניות".

זמוש, מ"פ אצל עילם, מתאר תחושה קשה בקרב קצינים רבים בגדוד. "מיד אחרי המלחמה זה התעורר. נלחמנו טוב, ואין דבר כזה קרב בלי תקלות אבל איבדנו שליש חטיבה, 700 פצועים ומאה הרוגים, ולא ראינו את המח"ט בשום רגע. גם את המטה לא ראינו. והדבר הראשון שהוא עשה עוד לפני המפגש הראשון עם המשפחות השכולות היה לנסוע בראש משלחת בונדס לארצות הברית. מיד כשחזר נפגשנו כל הקצינים ברמת גן, כולל חלק מהאלמנות, ומוטה סיפר שאמר ליהודים שם שהחטיבה היתה מוכנה להקריב קורבנות למען ירושלים, אחת האלמנות קמה בכעס ואחריה יצאו עוד שישה-שבעה. התחיל דיבור מאוד מתוח שהוא מנפנף בקורבנות אבל לא הוביל באופן אישי את הקרב".

בחודשים הבאים, אריק אכמון, קמ"ן החטיבה, עסק באיסוף חומרים ועריכת ראיונות עם מרבית הקצינים וחלק מהלוחמים. פעילותו עוררה התנגדות בקרב קצינים ולוחמים רבים שהרגישו שמדובר במפעל להאדרת שמו של גור וטיוח המחדלים. הם כינו את התחקירנים "שיפוצניקים". אף גורם אחר בצבא, לא תיחקר את הקרב על ירושלים והפיק לקחים. גור קבע את רשימת מקבלי העיטורים והצל"שים.

"הוא עשה תחקיר לחיילים ולא לעצמו", מספר אחד הקצינים הבכירים בחטיבה שביקש לא להתראיין בשמו. מהתחקירים יצא ספרו "הר הבית בידינו". לוחמים וקצינים רבים טוענים לחוסר דיוקים בספר. "למוטה היה כושר דיבור וכושר הופעה והוא ידע להציג את הדברים, ידע לומר 'הר הבית בידינו'", אומר הקצין. "יש אנשים שהיו מצליחים לעשות גם מכיבוש רפיח אתוס, תלוי מי עושה את זה. מפקד גדוד 890 במלחמה, יאיר תל-צור, שנהרג חודש לאחר מכן הספיק לקרוא לזה 'אחי גונבי התהילה'".

הרוח הזאת חילחלה גם ללוחמים בחטיבה. "לאחר השחזור, מוטה אסף אותנו להאנגר גדול ואמר לנו שהוא מתעתד לכתוב ספר ושהוא ישאל אותנו מה היה שם", נזכר יוס'קה (בלגן) שוורץ, שלחם בגדוד 28 בקרב "סמטת המוות". "עברה אז שמועה בארץ שמוטה בחפזונו הקריב מאה צנחנים בשביל להיות רמטכ"ל. עמדנו בצד והוא ניגש אלינו ושאל 'יש בלבכם עלי?' אמרתי שלא, אבל גם לא נזחל בשביל להיות בספר".

שוורץ בעצמו לא כועס על גור. "היו טעויות והיו הרוגים מאש כוחותינו והופגזנו על ידי מרגמות שלנו. הגענו לכותל, כמה מאות מתוך 1,200 איש אבל המגע הזה עם הכותל ריפא הרבה פצעים. מלחמה זה לא קונצרט ועשינו את שלנו. שיגידו לנו אסטרטגים גדולים שהיה אפשר אחרת, בחושך, בלילה, תחת אש, אתה יודע כמה חברים איבדתי שם? אני רס"ר אז אל תשאל אותי שאלות. שישקו לי בתחת".

אבל גם שוורץ לא אהב את הצורה שבה גור ניסה לקדם את סיפור הקרב בעיתונות. "שנה אחרי שחרור העיר, הזמינו אותי לבוא לבית אגרון ומוטה ישב עם עיתונאים ואמר להם לדבר אתי, אמרתי להם שיעזבו אותי. פעם אחרת, מוטה קרא לנו למפקדה ביפו וביקש שנדבר עם העיתונאי משה נתן (שכתב ספר על הקרב בירושלים). אמרנו לו נא באוזן, אז הוא אמר לפקידה שתוציא לנו צו 8 לשבוע. אמרנו לו, בחייך יש לנו עבודה והוא ענה 'אז תאכלו צהריים ותדברו אתו או שתקבלו צו 8'".

אל"מ במיל' משה פלד, סמ"פ בגדוד 71 ולימים ח"כ וסגן שר חינוך מטעם צומת רואה בכל האלתורים וההתפתחויות של הקרב "אחד מניצולי ההצלחה היפים של צה"ל ואם אפשר לומר בראייה פוליטית, אני רואה כאן נס. הטעות הגדולה ביותר היתה של חוסיין שהוא נכנס למלחמה וחרץ את גורלו, וצה"ל ניצל את ההתקפה על ארמון הנציב ודרום ירושלים, וניצלו את העניין וכבר על זה מגיע למנהיגות צל"ש. אם היו מתחילים לבדוק בציציות את נוהל הקרב והיו מתמהמהים, אני לא יודע אם היו אותן התוצאות. אני לא רואה את מוטה כמח"ט שחושב על חייו הפוליטיים או על הרמטכ"לות, זה רשעות. הוא תפס את גודל האירוע, היה לו קלף מנצח ביד. זה האירוע המכונן של מדינת ישראל ב-59 שנותיה. אני לא מקבל את הפוליטיקה האנטגוניסטית הזאת כלפי מוטה ומפקדת החטיבה".

אבל אפילו פלד לא אהב את מערכת ההנצחה. הוא לא השתתף בשחזור המצולם, "זה לא נראה לי כל ההצגה הזאת. הבנתי את הצורך, אבל סלדתי מזה". הוא גם לא מתחבר לטקסים הממלכתיים השנתיים על גבעת התחמושת, וכמו מרבית חבריו מעדיף להשתתף רק באזכרות הגדודיות ליד האנדרטאות שהוקמו באתרי הקרבות. "בטקס הממלכתי תמצא מעט מאוד מיוצאי חטיבה 55. השתלטו לנו על גבעת התחמושת. אנחנו לא כל כך מוצאים את מקומנו שם".

ואם כך חשים הצנחנים, מה מרגישים אנשי שתי החטיבות האחרות שלחמו בירושלים ושחלקם נשכח?

אי אפשר להילחם במיתוסים

יוסי לנגוצקי, מפקד הסיירת של החטיבה הירושלמית זכה לעיטור המופת ולאחר המלחמה חזר לקבע, פיקד על יחידת מודיעין אפופת מסתורין, זכה בשני פרסי ביטחון ישראל אבל מרגיש שאת חלקו בהיסטוריה איבד.

"קיבלתי לפני כמה שבועות הזמנה לטקס יום ירושלים מ'חטיבת הצנחנים משחררי ירושלים וצולחי התעלה'. התקשרתי לישראל הראל (יו"ר עמותת ההנצחה) ואמרתי לו שזה לא נאה ושהם עדיין מכנים את עצמם הצנחנים משחררי ירושלים, יש עוד כמה שמגיע להם התואר הזה. הוא אמר 'אי אפשר להילחם במיתוסים'.

"האמת המקצועית היא שהקרב על ירושלים הוכרע ברמה האסטרטגית ב-12 השעות הראשונות של המלחמה. צוות הקרב שהסיירת היה הגוף המרכזי בתוכו ניתק את ירושלים מדרום הר חברון ברגע שכבשנו את ארמון הנציב ומוצב הנקניק ששלט על הצומת שמדרום. בצפון, חטיבת הראל, כבר בשש בערב, פרצה מכיוון מעלה החמישה, כבשה את מוצבי גבעת הרדאר והגיעה לשועפאט בארבע בבוקר. הצנחנים התחילו את הקרב שלהם רק בשתיים בלילה. השאלה היא אם היו צריכים בכלל להפעיל את הצנחנים, ואם כן אז איך. יש לי ספקות. אולי הצנחנים בכלל צריכים להתפרסם כמי שהיו בקרב מיותר ושפכו הרבה דם. ירושלים העתיקה היתה נופלת בכל מקרה, גם בלעדיהם".

בבוקר השבעה ביוני, מתאר קצין אג"ם עמוס נאמן כיצד עמדו שתי פלוגות מהחטיבה מול שער האשפות בעוד הצנחנים עדיין עסוקים בכיבוש רכס הר הזיתים ואוגוסטה ויקטוריה. "השער היה פתוח, חמישים מטר מזה - הכותל, ביקשתי בקשר מאריק רגב, קצין האג"מ הפיקודי, אישור להיכנס והוא ענה 'אתה תתנגש עם מוטה'. שעתיים חיכינו. אמרתי לאריק שהם עוד רחוקים ושהחיילים שלנו הם אנשי ירושלים, מגיע להם לשחרר את הכותל, הוא אמר שהוא לא יכול לאשר לי להיכנס כי כל הקודקודים עם מוטה ויש החלטה שהוא יכבוש את הכותל".

הסמג"ד דן זיו, שנכנס עם שתי פלוגות דרך שער האשפות, מביא גרסה הפוכה: "שבוע אחרי המלחמה קרא לי מוטה ואומר לי 'תשמע, החטיבה זוכה לתהילת עולם אבל צריך לתת גם משהו לחטיבת ירושלים. אז מה שסוכם שהם היו ראשונים שנכנסו לשער האשפות ולא אתה'".

לנגוצקי שעורך מחקר אקדמי על הקרב בירושלים אומר שחיילי חטיבתו עסקו במקביל לצנחנים בכיבוש העיר העתיקה. "הם ירדו בצד המזרחי של הר ציון ונכנסו דרך שער האשפות, הגיעו למצודת דוד ונפגשו שם עם הצנחנים. אבל הם לא היו איפה שהיו הצלמים. לנו נהרגו רק 50 איש ולצנחנים מאה, ומי שכתבו ספרים זה מוטה והאנשים שלו. נקבע שמי ששיחררו את ירושלים זה רק הצנחנים".

ארבעים השנה שחלפו מאז לא הקהו את העלבון שחש תא"ל במיל' אורי בן ארי, מפקד חטיבת הראל, בן ה-82 על מה שבעיניו נראה כהשכחת מורשת חטיבתו בידי הצנחנים. "אחרי המלחמה", הוא מספר, "כל פיקוד עשה מסיבת עיתונאים ועוזי נרקיס תיאר את המערכה מבחינתו. אחר כך היינו צריכים, שלושת מפקדי החטיבות, לתאר את הקרבות שלנו. הייתי ראשון, דיברתי איזה חמש דקות וגמרתי את הסיפור. עלה אליעזר אמיתי (מפקד חטיבת ירושלים) וגם הוא נאם חמש דקות וגמר. אחר כך עלה מוטה גור ולקח את הקרב הלא מוצלח, בלשון המעטה, שלו, וסיפר איפה כל טוראי הלך ואיפה הוא נלחם ואיפה היה קשה. הוא סיפר על גבעת תחמושת, שלא היה המוצב הכי מבוצר בגזרה - מוצב הנקניק שכבשה החטיבה הירושלמית ומוצבי הרדאר שכבשנו אנחנו היו יותר מבוצרים. בלי חטיבת הראל והחטיבה הירושלמית לא היו כובשים את ירושלים, אבל זה נכנס בציבור. הצנחנים עשו מורשת קרב מחורבנת. הם היו צריכים לעזוב את הגבעה הזאת עם הזנב בין הרגליים וללכת הביתה. זה כואב להורים שכולים ולחיילים שנלחמו וזה מה שמרגיז אותי, לא התהילה האישית שלי".

תפסיקו להיות היפוקריטים

מוטה גור התאבד לפני 12 שנה ביריית אקדח בחצר ביתו כשמחלת הסרטן הכריעה אותו. בהיעדרו, נחלץ אל"מ במיל' אריק אכמון, להגן על זכרו. אכמון היה קצין המודיעין של החטיבה ובתקופת המלחמה היה "הצל של מוטה". "הוא רצה שאהיה צמוד אליו, הוא אמר לי שחשוב ש'אייצג את האויב' בשבילו".

לפני כמה ימים מלאו לו 74, הוא עדיין עובד כיועץ ניהולי לכמה מהחברות הגדולות במשק. הוא התגייס ב-1951 ועד לפני פחות משנה עוד שימש כיועץ לוגיסטי לצה"ל. אכמון מתעקש שהתחקיר שערך היה רציני ולא טיוח. "תיחקרתי את כולם עד לרמת החייל הבודד. עד לגרוש האחרון של הקרב בגבעת התחמושת". בין השאר גם ערכו בעקבות התחקיר דיון שקט והחליטו להדיח את המ"פ שלא תיפקד בגבעת התחמושת. "הם אמרו אז דברים כאלה והיום אומרים דברים אחרים. הזמן עושה את שלו ואנשים במשך שנים משחזרים דברים אחורנית".

את טענות חלק מהקצינים שלא היה להם מגע עם גור במשך הלחימה הוא מתרץ ב"גישה ביזורית מוחלטת. הוא נתן חופש פעולה ורק קיבל החלטות על מה אפשר לוותר". הוא גם משוכנע שבכל שלבי הלחימה מיקום המטה היה אופטימלי. אכמון דוחה את הטענה שמהלכי הקרב הושפעו מהשאיפה לכבוש את העיר העתיקה. "קיבלנו במשך עשר דקות פקודה מנרקיס, והוא הזכיר את העיר העתיקה רק במשפט אחרון כשאמר 'ואני מקווה שאתם תגולו את החרפה של 48'. זה לא השפיע כהוא זה".

לטענות נציגי שתי החטיבות האחרות הוא משיב שבתשע וחצי בלילה כשהוחלט לתקוף בגבעת התחמושת, "בן ארי היה תקוע בדרך בשדה מוקשים, ואמיתי היה תקוע בדרום ירושלים. באותו זמן החטיבה הירדנית המשוריינת כבר היתה בתנועה לקראת ירושלים וגור לא האמין שחיל האוויר יכול לעצור אותם. נרקיס אמר לנו: 'גורל הר הצופים בידיכם'. הוא נתן לנו אפשרות לעשות את זה באותו לילה או בבוקר עם 'כל מה שיש לנו'. כשהתברר שזה בסך הכל רביעיית פוגות ושני גדודי ארטילריה, מוטה הבין שזה לא רלוונטי והחליטו ללכת על הלילה".

באותה מידה הוא לא מקבל את טענת אנשי חטיבת ירושלים שאפשר היה להתקדם מבלי להיכנס לגבעת התחמושת. "ללנגוצקי ונאמן יש אפס מושגים על החזית, הכל מבחינתם שיקולי בדיעבד. איך אפשר להשוות תוכנית לשיירה שמסתבכת, לקרב היתקלות טוטלית עם הצבא הירדני?"

אכמון מסכים שהפקודה להסתער דרך שער האריות נראית הזויה. "עוזי עילם צודק, אבל מה שהוא לא יודע זה שבשלב הזה היה ברור שאין לחימה ירדנית ושזה קרב על יבש. מוטה אמר שמלחמה לא תהיה פה, ואז - בהחלטה הזויה שאני עד היום לא מבין אותה והיתה מנוגדת לכל האישיות שלו - בטירוף מוחלט הוא רץ עם היומן שלו. מצאנו את עצמנו לפני כולם. זה נראה הזוי אבל במציאות זה היה רלוונטי, מאותה סיבה שהוא כל הבוקר לא החזיק מיקרופונים אלא החזיק יומן".

ואם זה נראה מוזר שמח"ט בקרב של חייו רושם ביומן במקום לחלק הוראות במיקרופונים, גם לזה יש לאכמון הסבר. גור פשוט ראה רחוק קדימה. "שלושה חודשים אחרי המלחמה נסענו יחד לתעלה. סיפרתי לו שבין אנשי המילואים הבכירים יש אי נחת מהמיתוס שהוא בונה סביב הקרב על ירושלים בצורה מכוונת ושזה לא מתאים לנו. הוא הסתכל עלי ואמר 'אני אומר לך ולכל החברים שלך, תפסיקו להיות היפוקריטים, בעוד שלושים שנה כשהנכדים שלכם ישמעו על מלחמת ששת הימים, אף אחד לא יזכור את רפול שעשה מלחמה פי עשרה רצינית משלנו בפתחת רפיח, כל עם ישראל יזכרו את סיפור החטיבה בשחרור ירושלים, והם יהיו גאים בצורה בלתי רגילה על זה'".

לכן הוא גם לא מרגיש צורך להתנצל. "אולי ההילה של משחררי ירושלים שעטתה את החטיבה שלנו הסתירה במידה רבה את הקרבות המאוד מכובדים שלהם, אבל זה היה כתוצאה מזה שמוטה היה מודע מאוד לשימור ולהאדרה של מורשת הקרב של החטיבה, הוא מאוד פעל בזה, הם לא".

אנחנו והחבר'ה מלבנון

אבל לא כל הצנחנים שלחמו בירושלים רוצים להיות חלק מהמיתוס. לפני שלוש שנים, פירסם ד"ר שאול ובר, היסטוריון מהאוניברסיטה הפתוחה את ספרו "גבעה נעלמה". ובר היה לוחם בן 25 בגדוד 66 ששרד את גבעת התחמושת. במשך שלושה עשורים וחצי הוא הסתובב עם תחושות קשות. לדבריו, הדברים שאמר בראיון לגור לאחר המלחמה הופיעו באופן מעוות ב"הר הבית בידינו".

ספרו של ובר הוא שילוב של חוויות אישיות ומחקר היסטורי. מבקריו טוענים שמדובר במחקר לקוי. מסקנתו חד-משמעית: לא היה צורך להיכנס לקרב גבעת התחמושת בעיתוי ובצורה שבה אישרו גור ונרקיס. "הספר במקור היה אמור לצאת בחסות אתר הזיכרון בגבעת התחמושת", מספר ובר, "אבל התעורר ויכוח בהנהלה בין השמרנים שאמרו שהספר הוא כתב השמצה מנפץ מיתוסים לבין אלה שאמרו שבכל זאת צריך להוציא אותו". בסופו של דבר הספר יצא במימון עצמי. אכמון שהתראיין לספר שאל אותו אם הוא לא זקוק לטיפול נפשי להלם הקרב.

"הקרב תואר במערכת משומנת של יחסי ציבור. בין השאר כשלב באמביציות הפוליטיות של מוטה", אומר ובר. "למוטה גם היתה תודעה מאוד לאומית והוא חשב שזאת ההזדמנות לבנות קריירה פוליטית. זה הצליח לו. חוץ מזה, בצנחנים לא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ. יש את מדורת השבט והיא מצווה עלינו לסגור דברים בפנים".

הספר של ובר לא הצליח לסדוק את המיתוס. "בארץ שלנו עד שאתה לא מגיע לערוץ 2 ולשער של 'ידיעות אחרונות', אתה לא קיים. היה קל להוריד את הספר. נחום ברנע היה חייל בגדוד 66, כתבתי לו שבתור עיתונאי הקרב הזה היה צריך לעניין אותו. הוא לא חזר אלי".

ובר מעיד שאחד הדברים שגרמו לו להוציא את ספרו היה ההספד שראש הממשלה ורמטכ"ל ששת הימים יצחק רבין, אמר על קברו של גור. כשתיאר את שעות ההיערכות הקצרות לפני קרב גבעת התחמושת אמר רבין, "היום, לו זה היה קורה, ודאי היו ממנים ועדת חקירה".

ובר יודע שרבין כנראה התכוון להחמיא לגור וללעוג לתרבות ועדות החקירה, אבל מרגיש שבאופן לא מודע, רבין מאותת כאן לוויכוח הניטש סביב הקרב. "רבין דיבר על איך מוטה לקח אחריות", אומר אכמון. "על לקיחת אחריות בקרב כזה, היו עושים היום ועדת חקירה. היו לנו בירושלים 98 הרוגים, כמו שהיו לצה"ל בלחימה הקיץ בלבנון. אבל אנחנו ניזכר לתהילת עולם ולבנון תיזכר אחרת.

"היינו אז הדפוקים ביותר. התכוננו לקרב אחר לגמרי ונאלצנו להיכנס לקרב היתקלות עם הירדנים. מכל פרמטר צבאי היינו במצב הרבה יותר גרוע מהיחידות במלחמת לבנון השנייה. אבל זה נראה לנו אז כקרב חיוני ולא היה שאלה בכלל מה יהיה מספר הקרבנות, זה היה אתוס אחר. השאלה הקריטית היתה אם נבצע את המשימה, ולא להיות אחרי זה בכיינים, כמו החבר'ה האלה מחטיבת אלכסנדרוני, לעשות הפגנות במימון של מיליונרים למיניהם ולצעוק ברחובות עם הג'ינג'י רודף הפרסום הזה". *



מוטה גור עם בן גוריון וחיילי החטיבה בהר הבית. הבין את גודל השעה ההיסטורית


במהלך המלחמה. האמין "בביזוריות מוחלטת" | צילום: ארכיון צה"ל ומעהב"ט, "במחנה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו