שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
קאן
אורי קליין
קאן

האולם שעל החוף בקאן היה מלא בשולחנות עגולים, שסביבם ישבו קבוצות של עיתונאים ממדינות שונות וחיכו להזדמנות לשוחח עם קוונטין טרנטינו. הבמאי, שהציג בקאן את סרטו "חסין מוות" (שעלה אתמול בישראל), עבר משולחן לשולחן והקדיש לכל קבוצה כחצי שעה. נדמה שהתלהבותו מסרטו החדש ומהקולנוע בכלל לא נמוגה לרגע. כשהוא מדבר, קולו רועם, ידיו מתנופפות באוויר, והתחושה היא שזו תהיה לשון המעטה להגדיר אותו כהיפראקטיווי.

טרנטינו מכוון את השיחה בידיו כמורה או כשוטר תנועה, כדי שלכל אחד מהנוכחים תהיה האפשרות לשאול אותו לפחות שאלה אחת מבלי שיצטרך להיאבק על מקומו בראיון הקולקטיווי. עד כה לא ראיתי מרואיין שעושה זאת בראיונות עיתונאיים מן הסוג הזה, והיה בפעולה הזאת משהו נדיב ויפה.

שניים בכרטיס אחד

אחת ממטרותיו העיקריות של טרנטינו בפגישות עם עיתונאים לא אמריקאים היא לבאר להם את הרקע ההיסטורי והתרבותי של הסרט, וזה לא פשוט. במקור היה "חסין מוות" - שהשתתף בתחרות בקאן, אך לא זכה בפרס - אחד משני חלקיה של יצירה משותפת עם ידידו ושותפו, הבמאי רוברט רודריגז. שני הסרטים יצאו לאקרנים בארצות הברית לפני שבועות אחדים, והוקרנו יחד כחבילה אחת, ואפילו לוו בארבעה קדימונים לארבעה סרטי פעולה ואימה פיקטיוויים.

המטרה של האירוע הקולנועי הזה היתה כפולה: לשחזר את סגנון סרטי הפעולה והאימה הזולים שהופקו בארצות הברית בשנות ה-60 וה-70, אלה שזכו לכינוי "Exploitation Movies"; ולשחזר את חוויית ה-"Double Feature", כלומר "שני סרטים בכרטיס אחד", שהוקרנו לרוב בבתי הקולנוע הפחות מכובדים בעריה של אמריקה או בדרייב אין המקומי.

למרות ביקורות אוהדות, שרובן העדיפו את סרטו של טרנטינו על זה של רודריגז, לא הצליחה היצירה המשותפת בקופות. מחוץ לארצות הברית יוקרנו שני הסרטים בנפרד, ולשם כך ערך טרנטינו את סרטו מחדש ואף הוסיף לו סצינות שהוצאו בתחילה בעריכה.

האם רודריגז וטרנטינו ידעו מראש שקיימת אפשרות ששני הסרטים יוקרנו בנפרד? "כן", עונה טרנטינו. "והסיבה לכך היא שידענו שבמרבית מדינות העולם לא היה הנוהג הזה של 'שני סרטים בכרטיס אחד', ולפיכך אין בהן נוסטלגיה אליו. בארצות הברית, לעומת זאת, יש איזשהו גל של התייחסות נוסטלגית לסרטי האקספלויטיישן של שנות ה-60 וה-70, שמלווה גם בהערכה מחודשת לכמה מהם. למשל, "Vanishing Point" של ריצ'רד א' סאראפיאן מ-1971.

"הידיעה שנפריד בין שני הסרטים העניקה לנו חוויה יצירתית מיוחדת במינה, מכיוון שבעצם יצרנו שלושה סרטים: שני הסרטים שכל אחד מאתנו ביים, ואני הפקתי את שניהם, והסרט המשותף, שביקש לשחזר את חוויית הצפייה שנקראה אז 'גריינדהאוס' (שהוא שמו הרשמי של הסרט המשותף של טרנטינו ורודריגז).

"השחזור של החוויה הזאת, שכללה גם סדרה של קדימונים וסרטים מצוירים, היה חשוב בעינינו יותר מכל אחד מהסרטים בנפרד. עם זאת, לעולם לא הייתי משתתף בפרויקט הזה לולא ידעתי שאוכל גם להוציא את סרטי לאקרנים בגרסה הארוכה יותר, שנאמנה לתסריט שכתבתי ומציגה את כל התחבולות הנרטיוויות שרציתי, מבלי שאצטרך לחכות לצאתו של הדי-וי-די".

מכוניות אמיתיות

סרטו של טרנטינו מתייחס אמנם לסרטי האימה והפעולה של פעם, אך הוא גם מאוד שונה מהם, בעיקר בגלל החופשיות הכמעט מוחלטת המאפיינת את הנרטיב שלו. במרכזו עומדת דמותו של רוצח סדרתי, המכנה את עצמו מייק הפעלולן (קורט ראסל בהופעה מוצלחת ביותר), ונהנה להרוג נשים צעירות במכונית הדודג' שלו. אולם החלק הראשון של הסרט כמעט חסר פעולה, והוא מתמקד בתיאור הבילוי המשותף, ובעיקר הפטפוט המשותף, של חבורת נשים צעירות המתכנסת בבר באוסטין שבטקסס. חלקו השני מתמקד בקבוצת נשים נוספת, ומורכב כמעט כולו ממרדף מכוניות מטורף לחלוטין.

טרנטינו לא רק כתב, ביים והפיק את הסרט - שבדומה לסרטים משנות ה-60 וה-70 משתמש במכוניות אמיתיות, ולא נעזר בתחבולות מחשב - אלא גם צילם אותו. בסופו של דבר, זה סרטו הזניח ביותר עד כה, יצירה טריוויאלית יותר מ"כלבי אשמורת", "ספרות זולה", "ג'קי בראון" ו"להרוג את ביל" על שני חלקיו, אף שגם הוא עוסק בקשר שבין פעולה למוות, קשר שהוא אחד מיסודותיה של התרבות הפופולרית האמריקאית. ועדיין, הווירטואוזיות של טרנטינו ניכרת גם כאן - הן כתסריטאי, במיוחד ככותב דיאלוגים, והן כבמאי.

בדומה ל"ג'קי בראון" ו"להרוג את ביל", נשים, הרבה נשים, עומדות במרכז סרטו החדש של טרנטינו. "אני אוהב נשים", הוא אומר. "יש לי הרגשה שאני מבין אותן. יש לי חברים גברים, אבל אני יותר ויותר מבלה בחברת נשים; אני אוהב את הקשר ביניהן, את הסולידריות שמתהווה ביניהן.

"בשנים האחרונות התחלתי להקשיב לשיחות של נשים ולתעד בזיכרוני את כל מה שהן אומרות. זה מה שאני עושה כתסריטאי; אני מקשיב וזוכר. כשכתבתי את התסריט של 'חסין מוות', עם כל הנשים שמופיעות בו, גיליתי בהדרגה, שכל אחת מהן היא דמות בפני עצמה. התאהבתי בכל אחת מהן. היה לי חשוב מאוד שהן ידברו כפי שנשים צעירות מדברות היום, לא כפי שאני זוכר שנשים צעירות דיברו פעם. 'חסין מוות' אינו סרט שעוסק בזיכרון שלי על איך נשים צעירות דיברו כשאני הייתי צעיר. הוא סרט שמתרחש לחלוטין בהווה".

שריטות וקפיצות מכוונות

יש כאן פרדוקס. עלילת הסרט מתרחשת אמנם בהווה, אך הסרט עצמו נראה כאילו נוצר בשנות ה-70, ואף יותר מזה - כאילו הגיח אלינו משנות ה-70: הוא מלא שריטות מכוונות, כאילו הוקרן כבר מאות פעמים, ולא בנסיבות הקפדניות ביותר, ויש בו קפיצות מכוונות, כאילו נקרע וחובר שלא כהלכה. באחד הרגעים האפקטיוויים ביותר בסרט מבחינה חזותית, צבעיו אפילו מתחלפים לשחור-לבן והצבע חוזר רק אחרי זמן קצר.

ההרגשה היא שהסרט מתרחש במקביל בשני מישורי זמן שונים, בהווה ובעבר, והדבר מתקשר עם האופן שבו טרנטינו שיחק עם מושג הזמן הקולנועי, ההולך קדימה ואחורה ולעתים מתקיים במקביל, גם בסרטיו הקודמים.

טרנטינו מסכים, אך אומר שמבחינת השימוש בזמן, "חסין מוות" שונה מסרטיו הקודמים. "שלושת סרטי הראשונים, 'כלבי אשמורת', 'ספרות זולה' ו'ג'קי בראון', פעלו בתוך מה שאני מכנה 'העולם האמיתי', ולכן האופן שבו השתמשתי בזמן, גם אם שיחקתי בו, היה כפוף במידה מסוימת לחוקי העולם הזה. ב'להרוג את ביל' ניתקתי מהעולם האמיתי, וב'חסין מוות' אף יותר מזה, כך שיכולתי ללכת רחוק עוד יותר.

"רציתי ש'חסין מוות' ייראה כמו סרט משנות ה-70 מבלי שיהיה סרט משנות ה-70. לא רציתי שהדמויות שלי יהיו לכודות בעבר מבחינת הלבוש או התסרוקות, כי מה שקורה לרוב במקרים כאלה הוא שהסממנים התקופתיים מסיטים את תשומת הלב מהעיקר. רציתי שהסרט יהיה כמעט נייטרלי מבחינת הזמן שבו הוא מתרחש".

האם בסרטך אתה מנסה לזכות את הסרטים משנות ה-60 וה-70 בהערכה מחודשת, כמו זו שזכו לה סרטי ה-B וסרטי הז'אנר האמריקאיים בכלל בסוף שנות ה-60?

"כן", עונה טרנטינו בנחישות, "ואני אפילו כועס על אנדרו סאריס (מבקר הקולנוע שייבא עם עמיתיו מצרפת לארצות הברית את תיאוריית האוטר, שראתה בבמאי ההוליוודי יוצר במלוא מובן המלה - א"ק), על שהוא לא המשיך את עבודתו החשובה מעבר לקולנוע ההוליוודי הקלאסי. אני יוצר סרטי ז'אנר. שני סרטי הראשונים היו סרטי גנגסטרים. 'להרוג את ביל' הוא סרט הקונג פו שלי, וב'חסין מוות' אני משלב בין שני ז'אנרים: הז'אנר המכונה 'Slasher Movies', כלומר סרטי רוצחים שמתנפלים לרוב על צעירים שמרביתם הם נשים צעירות, וסרטים של מרדפי המכוניות. אני משתמש במוסכמות של הז'אנרים האלה וגם פועל נגדם מבחינת השימוש שאני עושה בהם, כך שהתוצאה גם נאמנה למסורת וגם מפרקת אותה.

"אני מאמין שכל סרט הוא סרט ז'אנר", הוא מוסיף, "אפילו סרט של אינגמר ברגמן או וודי אלן, שהם ז'אנרים בפני עצמם". או סרט של קוונטין טרנטינו, אני מוסיף לעצמי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ