בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבמאי התיעודי הוא לא אלוהים

"הטענה שלא ביימתי יותר סרטים עלילתיים בגלל תסביך שקשור באבי היא קשקוש מוחלט", אומר מרסל אופולס, אורח פסטיבל "קולנוע דרום" בנתיבות. אופולס אמנם מאמין שהמציא סוג חדש של קולנוע דוקומנטרי בסרט "הצער והחמלה", אבל ממרומי גיל 80 מתחרט שהתעמק בתחום התיעודי בלבד

תגובות

"עשיית סרט דוקומנטרי פירושה התערבות", אומר הבמאי מרסל אופולס, המבקר בישראל כאורח פסטיבל "קולנוע דרום", שנפתח במוצאי שבת ומתקיים בפעם השישית ביוזמת המחלקה לקולנוע וטלוויזיה של המכללה האקדמית ספיר וגופים נוספים. אופולס, בן 80, אינו מאמין באובייקטיוויות; העיסוק בשאלה מה מותר ומה אסור לבמאי לעשות ביחס למציאות שהוא מתעד בסרט נראה לו מיותר. עם זאת, התעקשותו להתערב במציאות שהציג בכמה מסרטיו גרמה לו להתנגש חזיתית עם גופים שהזמינו את סרטיו, ואף העלתה את חמתם של כמה ממבקריו. יותר מכל הוא מתנגד לעשייה קולנועית תיעודית, שבה הבמאי משמש כמעין אל. השליטה האבסולוטית במציאות המתוארת בסרט שמורה ליוצרו של הסרט העלילתי, הוא אומר.

הפגישה עם אופולס מתקיימת בקונסרבטוריון של נתיבות, זמן קצר לפני פתיחת רטרוספקטיווה מסרטיו. בשנים הקודמות התקיים הפסטיבל בסינמטק של שדרות. השנה, בשל מתקפות הקסאמים, הפסטיבל הועתק לנתיבות. הרטרוספקטיווה נפתחה בסרט "ימי נובמבר" מ-1991, שעוסק בקריסתה של מזרח גרמניה ("סרטי האנטי קומוניסטי הישיר היחיד", אומר אופולס). כן יוקרנו "חזרה לאמריקה" מ-1971, שבו אופולס מתחקה אחר המשבר שפקד את ארצות הברית באותה תקופה; "זכרון הצדק" מ-1976, סרט שעורר מחלוקת מכיוון שהשווה בין פשעי הנאצים, מעשיהם של הצרפתים באלג'יר ופעילותה של אמריקה בווייטנאם; "הצרות שראינו", סרטו האחרון מ-1994, שבו דן בעבודתם של כתבים בזמן המלחמה בבלקן; וכמובן, שני סרטיו הידועים ביותר: "מלון טרמינוס", שזיכה אותו באוסקר לסרט הזר ב-1988, ו"הצער והחמלה" מ-1969, שזכור בין השאר כסרט שאליו וודי אלן לקח את דיאן קיטון בדייט הראשון שלהם בסרטו "הרומן שלי עם אנני".

אחת ההפתעות בשיחה עם אופולס היא הגילוי שלא יזם בעצמו את רוב סרטיו, כולל "הצער והחמלה", שעסק בכיבוש הגרמני בצרפת במלחמת העולם השנייה. הסרט הציב מול המיתוס של המחתרת האנטי-גרמנית את תיאור שיתוף הפעולה בין המשטר והעם הצרפתיים לבין הכובש הנאצי. "הניסיון למצוא חיבור בין הנושאים של סרטי לילדותי כפליט יהודי במישור פרוידיאני - מופרך לחלוטין", צוחק אופולס. "זהו אחד הדברים היחידים שמשותפים לקריירה שלי ושל אבי; שנינו מעולם לא בחרנו אילו סרטים לעשות".

הבריחה מגרמניה

אופולס, שנולד בפרנקפורט שבגרמניה ב-1927, הוא בנם של במאי הקולנוע היהודי מקס אופולס והשחקנית הגרמנייה הילדה ואל. אופולס האב, שנחשב על ידי רבים לאחד הבמאים הגדולים בתולדות הקולנוע העלילתי, זכה להצלחה הגדולה ביותר בגרמניה. ב-1940 נמלטה המשפחה לצרפת דרך הרי הפירינאים (אופולס מתגורר כיום בבית סמוך למקום שבו המשפחה חצתה את הגבול אל החופש).

משם עברה המשפחה להוליווד והאב ביים כמה סרטים שלא זכו להצלחה קופתית, אך נחשבים לקלאסיקה קולנועית ("מכתב מאשה אלמונית" מ-1948, "לכודה" מ-1949). משם חזרו לצרפת, שבה ביים אופולס בשנות ה-50 כמה מסרטיו הנודעים ביותר: "המעגל" מ-1950, "עגיליה של מאדאם דה" מ-1953 ו"לולה מונטז", סרטו האחרון מ-1955, שמבקר הקולנוע האמריקאי אנדרו סאריס הגדיר כסרט הגדול ביותר אי פעם. האב מת ב-1957 מהתקף לב. בן 54 במותו.

חייבים להתעניין באחר

"מכיוון ש'הצער והחמלה' זכה להצלחה בינלאומית גדולה כל כך, אנשים החלו להזמין ממני סרטים תיעודיים ארוכים. הם הבינו שסרט תיעודי הוא עניין מסובך", אומר אופולס. "הסרט היחיד כמעט שיזמתי הוא 'הצרות שראינו' והוא נכשל לחלוטין, אולי זה לא היה רעיון טוב", הוא צוחק שנית.

"אני חושב שב'הצער והחמלה' המצאתי סוג חדש של קולנוע דוקומנטרי. באותה תקופה מרבית הסרטים התיעודיים היו שמרניים מאוד באופיים ובסגנונם, ולכן במאים רבים לא אהבו את סוג העשייה הקולנועית הזאת. אבי לא אהב סרטים דוקומנטריים, היצ'קוק לא אהב אותם וגם לא פרנסואה טריפו, שהיה חבר טוב שלי.

"בהיסטוריה הרחוקה של הסרט הדוקומנטרי נעשו אמנם דברים נפלאים, אך בתקופה שבה התחלתי לביים את 'הצער והחמלה', הקולנוע התיעודי היה בקיבעון צורני. ב'הצער והחמלה' עשיתי דברים שלא נעשו עד אז בתחום הסרט הדוקומנטרי בכל הנוגע לשילוב בין ראיונות לקטעי ארכיון, כמו ההכללה של עצמי כמראיין בסרט. אולי החידוש הגדול ביותר בסרטי היה שנמנעתי מהקריינות המסורתית שהביאה את קולו של הבמאי, כאילו היה קולו של אלוהים, לסרטים התיעודיים. התעורר ויכוח מטופש על אובייקטיוויות וסובייקטיוויות, ואיך הבמאי יכול להביע את השקפת עולמו אם הוא לא משמיע את קולו בסרט. הוכחתי שאפשר להביע ראיית עולם כיוצר דרך אופן הצגת האחר. אם חייבים לעשות סרטים דוקומנטריים, חייבים להתעניין באחר".

מה דעתך על סרטיו של מייקל מור ועל מה שהם מייצגים?

"איני אוהב במיוחד את 'פרנהייט 11/9' כי לדעתי הוא בעיקרו תעמולה אנטי-ממסדית. 5% מפרס דקל הזהב שהוענק לו בפסטיבל קאן ניתנו לו בזכות מייקל מור וכל השאר בזכות היותו סרט אנטי-אמריקאי. אבל אני אוהב את הנחישות של מור, את הבוטות שלו, את האופן שבו הוא דוחף את עצמו לסרטיו; את העובדה שהוא יוצר קולנוע תיעודי שאני מגדיר כהתערבות במציאות שמתוארת בסרט. זה הרבה יותר כן, מעניין ומשמעותי מאותם סרטים שבהם הבמאי ניצב במרחק מההתרחשויות".

האם "הצער והחמלה" ומאוחר יותר "מלון טרמינוס", שינו משהו באופן שבו צרפת מתייחסת לעברה בתקופת הכיבוש הגרמני?

"אני חושב שכן, אבל לא באופן פרמננטי. זה בא לביטוי, למשל, בנאומו של מיטראן כאשר עלה לשלטון, ובו הודה באחריותה של צרפת לשואת יהודיה. טריפו, למשל, הצביע למיטראן רק כי הסכים להקרין את 'הצער והחמלה' בטלוויזיה", צוחק אופולס. "גיליתי שמיטראן אולץ להציג את הסרט, אך שנא אותו".

האם אתה מסכים שהנושא המרכזי של כל סרטיך הוא אחריותו של הפרט בתוך ההיסטוריה?

"כן. בסרטי אינני מתכוון ללמד. אחרים יכולים אולי להשתמש בסרטי כדי ללמד, אבל אני עצמי אינני מורה. הדבר החשוב לי ביותר ביצירת סרט הוא תיאום בין תוכן לצורה, שישקף בצורה הולמת את מקומו של הסיפור שאני מציג בסרט בהיסטוריה. תפקידו העיקרי של יוצר הסרטים התיעודיים הוא לגלות את שאינו יודע, להפתיע את עצמו כך שיוכל להפתיע גם את הצופים".

מה למדת על הטבע האנושי במשך עשיית סרטיך?

"אני חושב שפעם הייתי אידיאליסט, וכיום אני יותר ויותר פסימי לגבי הטבע האנושי. אני פסימי לגבי המתרחש במזרח התיכון. אני מודע יותר ויותר ליכולתו הבלתי נלאית כמעט של האדם לגרום סבל לזולתו, גם אם היה פעם קורבן בעצמו".

האם חשבת אי פעם לעשות סרט על האזור הזה?

"במשך שנים ניסיתי לשכנע את הבי-בי-סי לעשות סרט על ישראל. רציתי להתמקד בתולדות מלון המלך דויד בירושלים ורשימת האורחים ששהו בו, כולל אנואר סאדאת, אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון".

ביימת רק שני סרטים עלילתיים - הקומדיה "קליפת בננה" ב-1963 ומותחן בכיכובו של אדי קונסטנטין ב-1965. האם אתה מתחרט שלא ביימת יותר סרטים עלילתיים?

"ביימתי שניים וחצי סרטים עלילתיים", מתקן אופולס. "ביימתי גם פרק בסרט 'אהבה בגיל 20' ב-1962, שפרק נוסף שלה ביים טריפו. האם אני מתחרט? כמובן. לא בחרתי להיות במאי דוקומנטרי. הגעתי לעשייה הקולנועית הזאת בגלל כישלון הסרט עם קונסטנטין. יש הטוענים שלא ביימתי יותר סרטים עלילתיים בגלל תסביך שקשור באבי, אבל זהו קשקוש מוחלט. ככה זה יצא. יותר מכל הייתי רוצה לעשות סרט עם ג'ורג' קלוני", הוא אומר ושוב פורץ בצחוק גדול.

נולדת בגרמניה, גדלת בארצות הברית, אתה חי ועובד בצרפת. כיצד אתה מגדיר את עצמך מבחינה לאומית?

"על פי הדרכונים שלי: צרפתי ואמריקאי, ומובן שאני מגדיר את עצמי כיהודי", הוא מוסיף בכמעט-לחישה.



אופולס: "הניסיון למצוא חיבור בין הנושאים של סרטי לילדותי כפליט יהודי במישור פרוידיאני - מופרך לחלוטין"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו