בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צריך להיות ירושלמי כדי להבין

במאי 1957 מכרה בית"ר ירושלים משחק באיצטדיון ימק"א להפועל חדרה, כדי לסכל את עלייתה של הפועל ירושלים לליגה הלאומית; באלבום "אני אוהב אותך בית"ר" כתוב אחרת, אבל את חיים ברעם הוא לא ישכנע. הלהט הזה, שבו מתקיים ויכוח על משחק מלפני בדיוק 50 שנה, הוא התמצית של הירושלמיות וגם סוד הקסם של האלבום הזה

תגובות

אני אוהב אותך בית"ר: תולדות בית"ר ירושלים רון עמיקם, מאיר גבאי ורוני דיאון. עורך: דורון עוז. הוצאת מדיה, 278 עמ', 41 שקלים

אפשר לפטור די בקלות את הספר המהודר והיפהפה הזה כספק אלבום ניצחון, ספק ספר זיכרון, שבעצם נועד לרומם, לשבח, לקלס ולהאדיר את שמו של הבעלים של בית"ר ירושלים, ארקדי גאידמק; אבל זוהי מלאכה קלה מדי. אחרי שהתגברתי על הרתיעה הטבעית משפע הצהבת שחילחלה לכל עמוד בספר, נשביתי בקסמו, במידה ידועה.

כל גיבורי ילדותי, שאותם תיארתי באיבה מהולה ביראת כבוד בספרי "אדום-צהוב-שחור", צפו ועלו מתוך הטקסטים, התמונות, הגלופות ובעיקר קטעי העיתונות, שאותם שיננתי בעל פה בנעורי ולפתע קרמו עור וגידים והפכו את ביעותי הלילה לכרוניקה של סוף ידוע מראש. יש משהו ביזארי בקריאת חומר היסטורי שנכתב על ידי דוברי המחנה הצהוב, האחר. זה כאילו לקרוא שוב את כיפה אדומה ולהיווכח שדווקא הזאב הרע הוא הגיבור החיובי של הסיפור, או לקרוא שבחים על הגמד הרשע שהרדים את הנסיכה לעשרות שנים.

תוך כדי קריאה נזכרתי, מוקסם ומסויט בעת ובעונה אחת, בסרטו של ג'ורג' א. רומרו, "ליל המתים החיים". המתים ואלה שנותרו בחיים, שאותם זכרתי משחר ילדותי (עוטים על גופם הכבד-משהו את החולצה הלבנה של בית"ר ירושלים עם סמל האצ"ל: ארץ ישראל השלמה, הרובה והססמה "רק כך"), יצאו מבתי העלמין, בתי האבות ותהום הנשייה בשולי מחוזות הזיכרון וביעתו מחדש את עולמי. צריך להיות ירושלמי כדי להבין מדוע ההתנסות הזאת היתה לא רק מפחידה אלא גם מענגת.

שלושת הכותבים וצוות עוזריהם עשו מלאכה סיזיפית ומוצלחת מאוד. הם אנשים שונים מאוד זה מזה, והעובדה הזאת תרמה רבות לאיכותו של הספר, ולסקרנות שהוא יעורר בקרב ציבור הקוראים, לא רק אוהדי בית"ר המושבעים. מאיר גבאי, בן 77, הוא אולי הירושלמי האולטימטיבי: יליד העיר, בן למשפחה ספרדית מיוחסת, נעים הליכות, מנומס, מסורתי מבלי להיות דתי, בית"רי עד לשורשי השיער. הוא תיעד בספר את קורות הקבוצה בשנים 1936-1964, שאת רובן סיקר בעיתוני ספורט שונים, בעיקר ב"חדשות הספורט". כאיש בית"ר הוא שנא בכל לבו את הפועל ירושלים אבל תמיד ידע להסוות את העובדה הזאת, בעיקר בעידן הדכאני של שלטון מפא"י בירושלים ובמדינה.

תרומתו של גבאי לספר אדירה וייחודית: הוא העלה באוב את כל שחקני בית"ר הגדולים, וגם את אלה שהוא האדיר בעיתונים על לא עוול בכפם: שמעון שטרן, אהרן חסון, יחזקאל ישראל, סימון אלפסי, אשר בירנבלום, ציון שלום, יוסף סיאני ויששכר בן אליהו. כמה מהפרקים שכתב היו משעשעים בעיקר מנקודת ראות פסיכולוגית.

כך למשל, במאי 1957 "מכרה" בית"ר משחק באיצטדיון ימק"א להפועל חדרה, כדי לסכל את עלייתה של הפועל ירושלים לליגה הלאומית; היא הפסידה 3:1 בצורה כה בוטה, עד שקהל אוהדי בית"ר חבר לכמה אנשי הפועל כדי לפרוץ למגרש ולהפסיק את המשחק. אחי עוזי ואני היינו במשחק, וכבר אז ניסה גבאי לטהר את השרץ והמציא סיפור שהקהל פרץ למגרש בגלל מטבעות כסף שפוזרו על ידי אנשי הפועל. זה היה כזב אז, ונשאר כזב עד היום. על רקע היריבות הפוליטית והספורטיבית שאיפיינה את הימים ההם, גבאי חש צורך נפשי להפריך אותו, ואני חש אותו צורך נפשי לאשש אותו עד היום. הלהט שבו מתקיים ויכוח על משחק מלפני בדיוק 50 שנה הוא התמצית של הירושלמיות; קיומו וחיוניותו רק מעצימים את הטרגדיה של היעלמותה של קבוצת הפועל מנוף היריבות העירוניות, אחרי שירדה העונה לליגה השלישית.

הכותב השני, רוני דיאון, בן 57, נולד אף הוא בירושלים, ואביו, שלמה דיאון, היה אחד מאושיות הממסד של מפא"י בעיר: האב כיהן כיו"ר ועד עובדי הדואר וגם יו"ר הפועל בשנות ה-60. דיאון עצמו הוא איש הפועל במקור, אבל גם אוהב ירושלים ואוהב כדורגל, לאו דווקא בסדר הזה. למרבה האירוניה, דווקא גבאי הבית"רי נאלץ לתאר את השנים שבהן איבדה בית"ר את הבכורה להפועל, ואילו דיאון האדום למחצה גולל את סיפור החזרת העטרה ליושנה החל ב-1976.

כמו גבאי, גם דיאון נחשב, ובצדק, למתעד בכיר של הכדורגל הירושלמי. שניהם מתארים את השנים שבהן היתה הפועל הקבוצה הדומיננטית בעיר (1956-1974) בצורה שונה, אבל ממוסמכת ומרתקת. קשה לי לתאר את ירושלים בלי גבאי ודיאון, ונוכחותם החזקה בספר מעצימה מאוד את רישומו על הקוראים.

הכותב השלישי, רון עמיקם, בן 43, נולד באורוגוואי וחי בכלל בפתח תקוה; הוא אולי נצר למשפחה הלוחמת, אבל היריבות הפוליטית-ספורטיבית בירושלים די זרה לו. הוא תיעד במקצועיות רבה את השנים 1986-2007. עמיקם, בעצמו אוהד מכבי יפו ז"ל, ליווה את בית"ר ככתב "מעריב" בעיקר בשנותיה הגדולות. כתיבתו נקייה מכל התסביכים הנובעים מעידן בן-גוריון ואחר כך מעידן בגין, ומההשלכות של היריבויות ההיסטוריות האלה על שתי האגודות הבכירות בעיר. עמיקם עקב אחרי כל האליפויות של בית"ר, ארבע במספר מאז 1987, והוא מבין היטב שהיא נהפכה מנדבך חשוב בתרבות העירונית בירושלים לקבוצה של המדינה, על כל הכרוך בכך בעבור הקבוצה ובעבור המדינה.

השילוב של שלושת הכותבים הוא מבריק, והעורך דורון עוז הצליח ליצור בספר האחדה גרפית וסגנונית, ובמידה מסוימת גם קונצפטואלית. אם לקראת סוף הספר חשים יותר ברוחו של גאידמק מאשר במורשת של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, אין זו אשמת העורך או הכותבים. המציאות החומרנית והדוחה זחלה לדפי הספר באין מכלים, מכיוון שגם האדרת העבר לא הצליחה להדוף את השפעת פורענויות ההווה. עוז, שכתב את הפרק העוסק ביריבות העירונית, השתדל לשמור על אובייקטיביות כמעט מוחלטת, ובכך הוא רק מקנה כבוד לספר שיש לו בכל זאת גם מגמות שיווקיות ותעמולתיות.

הספר משובץ טבלאות, אזכור שחקני העבר ותרומתם לקבוצה, שירים והימנונים בית"ריים וגם שפע מרנין של תצלומים מרהיבים. לזכותם של הגרפיקאים יש לומר, שגם תמונות מהוהות בשחור-לבן משנות ה-40 וה-50 זכו לעדנה בספר, והטיפול בהן מקצועי לעילא. לדעתי, היה מקום לפרספקטיבה פוליטית יותר מעמיקה, בעיקר בנוגע לשנות ה-50. היא נדחקה למקום שולי מאוד, בצד המלל התעמולתי שמזכיר את העיתון "חרות" מאותם ימים.

אבל גם הביקורת הזאת, אין בה כדי לגמד את הספר שישמח כל קורא בית"רי או קורא נייטרלי, ויעורר קנאה והערכה גם בקרב אוהדי הפועל. המסע במנהרת הזמן עד לימינו אלה מענג הרבה יותר ממשחקי הכדורגל שראינו השנה בליגת העל.

ספרו של חיים ברעם, "אדום-צהוב-שחור", ראה אור בספריית מעריב



מכבי ת"א מתארחת בימק"א, אביב 1979. למטה: אורי מלמיליאן (תצלומים מתוך הספר)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו