בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העמותה עלולה לפגוע ברגשות הציבור

חוק רשם העמותות מאפשר לעשות שימוש במשרד הרשם ככלי לפסילה של גופים שקיומם אינו נוח לשלטון - כך מתברר במחקר שבדק את שש שנות פעילותו של עו"ד עמירם בוגט בתפקיד הרשם. בין הנפסלים - עמותה לסולידריות בין העם בישראל לעם בעיראק, שבה חברים סמי מיכאל וששון סומך, ארגון פמיניסטי ערבי והאגודה למלחמה בסרטן הפלשתינית

תגובות

במאה האחרונה עברו שני החוקים המרכזיים שמסדירים את אופן התאגדותם של גופים ציבוריים ופרטיים בישראל גלגולים שונים ומשונים. בחוק האגודות העותמני מ-1909, נקבע שדי בהודעה של אגודה על קיומה כדי לחייב את הרשם לרשום אותה. לעומת זאת, פקודת החברות של המנדט הבריטי מ-1929, העניקה לרשם החברות שיקול דעת מוחלט לסרב לרשום חברה.

המחוקק הישראלי הפך את היוצרות. ב-1980, אושר חוק העמותות שהעניק לרשם סמכות נרחבת למנוע רישום עמותות, וב-1999 אושר חוק החברות, שצימצם את שיקול דעתו של הרשם כך שהוא יכול לסרב לרשום חברה רק אם מטרותיה נוגדות את החוק. במלים אחרות, המחוקק הישראלי העניק סמכויות לפקיד ממשלתי לפסול גופים מסיבות רעיוניות, אך לא מסיבות כלכליות.

אופי הסמכויות שמעניק החוק לרשם העמותות, והמבחן של סמכויות אלה כפי שבא לביטוי בשש שנות כהונתו של עורך הדין עמירם בוגט (1997-2003), נבחנים בסקירה שמפרסמת בימים אלה תוכנית המשפט בשירות הקהילה באוניברסיטת תל אביב. המסמך, שחובר על ידי עו"ד מיכל אהרוני ביוזמת ד"ר נטע זיו, מנהלת הקליניקות המשפטיות באוניברסיטה, מתבסס על דו"חות הרשם, על ספרות מחקרית ועל שאלונים שמילאו כ-200 עמותות, שמקצתן הוקמו לפני כהונתו של בוגט ומקצתן במהלכה.

המדגם משקף תמונה חלקית בלבד, הואיל שרק מיעוט העמותות שאליהן נשלחו שאלונים מילאו אותם, ומהן רק מעטות היו דתיות וחרדיות, אף על פי שאלה היוו כמעט 50% מהעמותות שהיו רשומות באותה עת.

התערבות פוליטית

התזה המרכזית של החיבור גורסת שבוגט, מינוי פוליטי של ממשלת הליכוד, השתמש בסמכויות החוק ואף הרחיב אותן מעבר לאלה המוגדרות בו, ממניעים פוליטיים-אידיאולוגיים. "ההתערבות הפוליטית של הרשם כוונה למספר מצומצם של ארגונים, רובם ערביים או כאלה המזוהים עם שמאל רדיקלי", אומרת אהרוני. בבחינת החלטותיו לא נמצאה ולו אחת שכוונה נגד גופים המזוהים עם הצד השני של המתרס הפוליטי, היא אומרת.

אמנם רק מיעוט העמותות - 18% במגזר הערבי ו-11% ביהודי - התלוננו בשאלונים על התנכלות או מעורבות יתר מצד הרשם, ובוגט סירב לרשום רק שיעור מזערי מהגופים שפנו אליו בכל שנה, אבל אהרוני מודאגת מעצם יכולתו של הרשם לפסול עמותות ממניעים רעיוניים בצורה שלדעתה מסכנת את חופש ההתאגדות, וזאת במיוחד לנוכח המאמצים המתמשכים של פוליטיקאים מכל גוני הקשת להרחיב בחוק את סמכויות הרשם.

המאמצים אמנם נועדו בעיקר לאפשר לרשם פיקוח הדוק יותר על המספר ההולך וגדל של עמותות, שחלקן מקבלות לידיהן תפקידים שפעם היו בידי המדינה, אלא שאהרוני סבורה שהשימוש שעשה בוגט בחוק צריך לשמש תמרור אזהרה לכך שסמכויות שנועדו להבטיח מינהל תקין עלולות להפוך לכלי פוליטי. היא מכוונת את חציה גם לשמאל הפוליטי, בטענה שהצעות שהגישו חברי כנסת המזוהים עם השמאל לתיקון חוק העמותות בעשור האחרון מראות בבירור שהם מזהים בחוק כלי במלחמתם בחרדים, ואינם רואים בו התערבות חודרנית של השלטון ביחסים שבין המדינה לאזרחיה.

פרופ' מנחם הופנונג, מהאוניברסיטה העברית, סבור שלידתו של החוק בסוף שנות ה-70 נבעה ממניעים פוליטיים - למנוע התארגנויות ישראליות התומכות במטרות אש"ף. אבל במהלך השנים, דבקה בחוק תדמית מינהלתית אפרורית, והוא נשכח מעיני הציבור עד כהונתו של בוגט, שכמה מהחלטותיו הניבו כותרות מרעישות.

החוק מאפשר לא לרשום עמותה "אם מטרה ממטרותיה שוללת את קיומה של מדינת ישראל או את אופיה הדמוקרטי, או אם יש יסוד סביר למסקנה שהעמותה תשמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות". המבחן הראשון של סעיף זה הגיע ב-1993, כשהרשמת לאה ענתבי סירבה לרשום עמותה של בנימין כהנא בשם "ישיבת הרעיון היהודי - כפר תפוח", בטענה שקיים יסוד סביר להניח שתשמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות.

בוגט נכנס לתפקידו בסוף 1997, עם רוח גבית ממבקר המדינה, שהמליץ להדק את הפיקוח על העמותות. אחד מצעדיו הראשונים היה הקמתה של מחלקת פיקוח ובקרה שתפקידה העיקרי הוא להעניק אישורי ניהול תקין לעמותות כתנאי למימון ממשלתי. האישור הפך לתו תקן שבו משתמשות גם קרנות פרטיות כדי להחליט אם לממן עמותות. הדרישות שהציב בוגט התקבלו בהלם והתנגדות גם מצד עמותות שלא היה להן מה להסתיר, אבל התקשו לעמוד בתנאים בשל משאביהן המוגבלים והדרישות למסירת קבלות, רישומים, פרוטוקולים, דיווחים וכו'.

דרישותיו של בוגט לא הצטמצמו לתקינות מינהלתית. אהרוני מצאה שבמשך שש שנים סירב לרשום 43 עמותות, מתוך 54 עמותות בסך הכל שרישומן סורב ב-23 שנות קיומו של החוק. בוגט הפעיל את סמכותו גם בתחומים שאינם פוליטיים. הוא סירב, למשל, לרשום עמותה של מנהלי בתי חולים ויצרנית תרופות, כי חשד שבהקמתה יש משום הפרת חוק ההגבלים העסקיים. עמותות אחרות נפסלו בשל חשד לתרמית.

אחד הסירובים המתוקשרים יותר היה לרישומה ב-1998 של "העמותה לסולידריות בין העם בישראל לעם בעיראק", שאותה ביקשו להקים הסופרים סמי מיכאל ושמעון בלס, הפרופסורים שמואל מורה, ששון סומך, יהודה שנהב ואחרים. העמותה שמה לה למטרה "לקיים קשרים עם גולים עיראקים וליזום פעולות לצירוף העם בעיראק לתהליך השלום", אבל בוגט כתב כי "יש יותר מיסוד סביר להניח שהעמותה תשמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות", משום שהיא תיצור קשר עם אזרחים עיראקים, "דבר שעלול לגרום למסירה רשלנית של ידיעות העלולות להועיל לאויב העיראקי". גם השם, כתב בוגט, יפגע קשות ברגשי הציבור בהיות עיראק מדינת אויב מיליטנטית. מייסדי העמותה אמנם חשבו שטענותיו מופרכות, אבל לא עתרו נגדן לבג"ץ, בטענה שחסרו להם משאבים נפשיים וכספיים.

בוגט גם סירב לרשום את "העדה הרוסית", עמותה שביקשה לסייע ל-250 אלף יוצאי רוסיה לא-יהודים וליצור קהילה אתנית רוסית שתשתלב בחברה הישראלית. הוא טען שהעמותה רוצה אוטונומיה בתוך ישראל ותפגע באופיה היהודי של המדינה. גם "המרכז לקידום הפליטים האפריקאים" נתקל בחשדנות. משרד הרשם שאל שאלות באשר למדינות המקור של הפליטים, ותבע שתסייע רק לפליטים שנמצאים בישראל באופן חוקי. בעקבות מחאה של עורכת דין מטעם העמותה, התרצה הרשם ואישר את רישום העמותה.

ערבים בהמתנה

הטיפול בעמותות ערביות הועבר בימי בוגט לעורך דין בשם רמי גולדשטיין, שנבחר במכרז. בין תנאי המכרז היו שירות צבאי ושליטה בערבית. אהרוני מציינת שהרשם הנוכחי, עו"ד ירון קידר, שינה את המדיניות כלפי עמותות ערביות והוא מעסיק עורך דין ערבי ומתכוון לקבל לעבודה גם רואי חשבון ערביים.

החוק מעניק לרשם סמכות לפסול עמותה בשל שמה, וכך סירב בוגט לרשום את "האגודה למלחמה בסרטן הפלשתינית", בטענה שהשם עלול להטעות את הציבור שיחשוב כי העמותה קשורה לרשות הפלשתינית, בעוד שבפועל מחצית מייסדיה הם תושבי מזרח ירושלים. גם "העמותה להגנה על זכויות העקורים בישראל" סורבה, בין השאר בשל השימוש במלה "עקורים", וכך גם "המרכז למאבק בגזענות נגד החברה הפלשתינית בישראל". כדי להבטיח ולזרז את הרישום שינתה העמותה את שמה ל"מרכז למאבק בגזענות".

לא רק השם "פלשתיני" היה סדין אדום במשרד הרשם. עו"ד גולדשטיין סירב לרשום גם את "כייאן - ארגון פמיניסטי". הוא הסביר למייסדות שהשם עלול לפגוע ברגשות הציבור והציע לקרוא לארגון "כייאן - למען זכויות האשה". עוד כתב שידוע לו שחלק מהמייסדות מסוכסכות עם עמותת "סואר" שגם היא ארגון פמיניסטי, ולפיכך בשם המוצע עלולה להיות הטעיה. על כך ענתה לו העמותה שיחסיה עם ארגון אחר אינם מעניינו, והיא אינה רואה כיצד השימוש במושג "פמיניסטי" פוגע ברגשות הציבור. לבסוף, אחרי פנייה לתקשורת, נרשם הארגון בשם המקורי.

בעוד בוגט מייעל את מנגנון הרשם כך שזמן ההמתנה לרישום הופחת מחודשים לימים או שבועות בודדים, הרישום של עמותות ערביות עוכב לפעמים עד תקופה של שנתיים בשל בדיקות. לדברי מחליפו, קידר, הנוהל שהנהיג בוגט של בדיקות לכל עמותה ערבית בוטל, וכיום מתבצעות בדיקות רק כשקיים חשד שהארגון יעסוק בטרור או בהלבנת הון.

לפי החוק, לרשם גם מותר למנות חוקר שמוסמך לבדוק את התנהלות העמותות ולהמליץ על פירוקן. מינוי חוקר, אומרת אהרוני, הוא צעד קיצוני שנעשה בו שימוש מועט בלבד בעבר. אולם בוגט מינה עשרות חוקרים, דבר שזיכה אותו בשבחים מצד מבקר המדינה. באחד המקרים היותר מתוקשרים, מינה בוגט חוקר לעמותת עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל. בוגט נימק את החלטתו בטענות של חבר בהנהלת העמותה על אי סדרים כספיים וגם בכך שהארגון עסק בייעוץ משפטי בנושאי אפליה, בניגוד להתחייבותו להימנע מכך. ב-2004 ביטל שר הפנים אז אברהם פורז את מינוי החוקר.

בוגט גם שלח התראה לפני פירוק לעמותת "רוח המצפון", בטענה שהיא דוגלת בסרבנות. העמותה הכחישה ובסופו של דבר ביטל היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז את ההליך בטענה שלא היו ראיות לכך שהארגון הטיף לסרבנות.

בשנים 1998-2001 מחק הרשם 10,500 עמותות שלא הגישו דו"חות ונחשבו כמי שאינן פעילות. כמעט 60% מהן היו ערביות, וחלקן הגדול כלל לא קיבלו התראה על מחיקתן, כותבת אהרוני. אהרוני משבחת את בוגט על שיתוף פעולה מלא עם המחקר ומספרת כי סירב להצעתה להגיב למסמך שחיברה. בוגט גם סירב להגיב ל"הארץ" לצורך כתבה זו.



בוגט. המלה "פלשתיני" בשם עמותה היתה סדין אדום בעבורו


אהרוני. מה עם חופש ההתאגדות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו