בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אגדת דוד אפלבאום

כיצד הפך דוד אפלבאום למפקד האגדי של המחתרת הרוויזיוניסטית בגטו ורשה ולגיבורו של נשיא פולין, אף על פי ששמו אינו מופיע בשום עדות של לוחמי המחתרות ואישי הציבור בגטו?

תגובות

נשיא פולין, לך קצ'ינסקי, בא לביקור ממלכתי בישראל בספטמבר 2006. אחד העניינים שנדונו בפגישותיו כאן היה הקמת אנדרטה לזכר "האיגוד הצבאי היהודי" (אצ"י) של הרוויזיוניסטים, שהשתתף בלחימה במרד גטו ורשה. אף על פי שאצ"י פעל לצד הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), לעתים קרובות התעלמו ממנו בתיאור ההיסטורי, וגם במקרים שהוזכר, הוא הוצג בדרך כלל בצורה מעוותת.

אצ"י נעשה חלק מסדר היום של נשיא פולין, בעיקר הודות למאמציו של השר לשעבר משה ארנס. אחרי פרישתו מהפוליטיקה ומהאווירונאוטיקה, הפנה ארנס את תשומת לבו לחקר סיפורה של המחתרת הרוויזיוניסטית. הוא כתב כמה מאמרים על אצ"י, שהתפרסמו ב"יד ושם - קובץ מחקרים", ב"הארץ" ובמקומות אחרים.

הנשיא קצ'ינסקי הפגין עניין אישי, והכריז: "מפקד אצ"י, דוד מוריץ אפלבאום, הוא הגיבור שלי". ב-2004, כשכיהן עדיין כראש העיר ורשה, דאג קצ'ינסקי לכך שאחת הכיכרות בעיר, ברובע וולה, תיקרא על שמו של אפלבאום. הנשיא הביע תקווה שלוח זיכרון לאצ"י יותקן סוף-סוף באתר, שבו ניצבה בעבר כיכר מוראנובסקי. כיום, בגלל ההרס במלחמה והשיקום שבא אחריה, אין כל זכר למקום שבו שכנה מפקדת אצ"י, ושבו ניהלה מאבק ממושך ועקוב מדם נגד הגרמנים וגרוריהם. אולם, לפני שתתקבל החלטה כלשהי, על האחראים להעריך בקפדנות את הנראטיב של הארגון.

בין השאלות המעניינות ביותר היא השאלה כיצד להתייחס לסיפורו של דוד מוריץ (מיאצ'סלב או מייטק) אפלבאום, שלפחות כפי שהדברים עומדים כרגע, אמור לתפוס מקום של כבוד באתר הזיכרון המתוכנן. אולם ישנן כמה שאלות רציניות שצריך להשיב עליהן, לפני ששמו של אפלבאום ייחרת במקום (הוא כבר מופיע על אחת מסדרה של אבני זיכרון בשטח הגטו לשעבר).

שמו של אפלבאום מופיע בפולין פעם אחר פעם בפרסומים מדעיים, באנציקלופדיות, בעיתונות האינטלקטואלית והעממית ובאינטרנט ("ויקיפדיה" הפופולרית היא דוגמה טובה במיוחד). שמו של אפלבאום מופיע גם בישראל (אם כי לעתים פחות תכופות), בפרסומים מדעיים וגם בפרסומים עממיים. הוא מופיע, למשל, בתמונת אלבום גדולה שפירסם קיבוץ לוחמי הגטאות לקראת יום השנה ה-60 של המרד.

דמותו של אפלבאום הוצגה בצורה הנרחבת ביותר בספר שיצא לאור בצרפת בשנת 2000, מאת הרופא הפאריסאי יליד ורשה, מריאן אפלבאום. מוזר לגלות, כי מחבר הספר הזה (שתורגם גם לעברית ופורסם על ידי יד ושם), הטוען שהוא קרוב משפחה של דוד אפלבאום, אינו מספק למעשה שום מידע ביוגרפי עליו. כל מה שאנו למדים הוא שאפלבאום (שכינויו "קובאל"), היה תוצר של המעמד הבינוני, "ספוג תרבות פולנית", ושב-1939 היה בן 38. אין ספק שסיפורו של אפלבאום, המועלה על נס כגיבור גדול גם על ידי פולנים וגם על ידי יהודים, מצדיק עיון נוסף.

לרוע המזל, קל לומר זאת מאשר לעשות. רוב המורדים, אנשי אצ"י, ובהם המפקדים, נספו בזמן המרד או מיד אחריו, כשהיו בחלק של ורשה המכונה "הצד הארי". הדיווחים שכתבו הניצולים מעטים, ולעתים קרובות אינם מדויקים. העובדה שאת אצ"י הקימו הרוויזיוניסטים - מחוץ למסגרות המחתרתיות, הצבאיות והפוליטיות של היהודים (אי"ל והוועד היהודי הלאומי) - מנעה ממנו ליצור קשרים עם ה"ארמיה קראיובה" ("צבא המולדת") ועם הדלגטורה, שייצגה את ממשלת פולין הגולה. מסיבה זאת, חיפושים אחר מידע על קבוצה זאת בארכיוני תנועות המחתרת הפולניות מעלים חרס.

ההיסטוריה של אצ"י נכתבה על פי דיווחיהם של פולנים שהיו "אחים לנשק" של הרוויזיוניסטים, וכן כמה יהודים שטענו שהיו חברי אצ"י. מי שעשה תחילה שימוש נרחב בחומר הזה היה חיים לזר, מחבר הספר הראשון על אצ"י, שיצא לאור ב-1963 (בעזרתה המיומנת של אשתו, חיה לזר, שנסעה לפולין ב-1962 כדי לחפש עקבות של אצ"י). ביומנו כתב חיים, שחיה היא שגילתה את זהותו של מפקד אצ"י, אחרי שריאיינה פולנים שהציגו את עצמם כתומכים ומעודדים של הארגון. באחרונה הסתמכו גם מריאן אפלבאום ומשה ארנס על התיעוד הזה (ראו מסגרת). היסטוריונים ועיתונאים פולנים, מכל גוני הקשת הפוליטית, כגון מאצ'יק קלדז'יק וסטפן בראטקובסקי, העלו על הכתב תיאורים נלהבים של "אחוות הנשק" הפולנית-יהודית, בהסתמך על אותן העדויות. אולם אף אחד מהם לא עשה מאמץ לספק הערכה ביקורתית של העדויות הללו.

למרבה הצער, אמינותו של הרוב המכריע של הדיווחים הפולניים, שזכו לציטוטים נרחבים, היתה מפוקפקת, בלשון המעטה. וזה לא נובע רק מן ההקשר שבו נוצרו הדיווחים האלה, אלא גם מהזמן והמקום שבו פורסמו, וממהותו של סדר היום שלקידומו ניצלו אותם. בשלהי שנות השישים נעשה בהם שימוש נרחב במסע אנטישמי שסחף את פולין, במטרה "להוכיח" שבזמן "הפתרון הסופי" עמדה החברה הפולנית לצדם של יהודי פולין.

שאלה נוספת מעוררים הקשרים בין כמה מהמחברים האלה לבין המשטרה החשאית הקומוניסטית. מכל מקום, הספקות הרציניים ביותר בנוגע לאמיתותן של עדויות אלו נמצאים במסמכים עצמם, הרוויים סתירות גסות, וגם טיעונים אבסורדיים. למרבה הצער, החומר הזה חדר לשיג ושיח המדעי ונשאר שם, וכך עיוות את הנראטיב של אצ"י.

סיפורו של אפלבאום מופיע בצורה בלעדית בדיווחים של הנריק איוונסקי ושל מקורביו. איוונסקי, יליד 1903, שהכינוי שלו היה "ביסטרי", טען שהיה קצין ביחידת מחתרת פולנית שנקראה KB ("קורפוס הביטחון"). איוונסקי, שמת ב-1978, צמח בפולין הקומוניסטית למעמד של גיבור לאומי וסמל חי לסולידריות הפולנית-יהודית בזמן הכיבוש הגרמני. ברנרד מארק, המנהל הוותיק של המכון היהודי ההיסטורי בוורשה, מילא תפקיד מרכזי בעיצוב דמותו של איוונסקי כדמות שהיתה לאגדה, וצייד אותו בשורה של תצהירים המעידים על אמיתות סיפורו. על סמך הערכה שמארק התבקש לספק, וגם על בסיס מסמכים אחרים שמוצאם מפוקפק, הוענק לאיוונסקי ב-1963 צלב הכסף Virtuti Militari, אחד מעיטורי ההצטיינות הגבוהים ביותר בפולין. לאחר מכן, ב-1964, הכירו ביד ושם באיוונסקי כאחד מחסידי אומות העולם הראשונים.

שום חסיד אומות העולם בפולין לא קיבל תשומת לב רבה כל כך מאמצעי התקשורת. אישור לכך מספק הדיווח של ה"ניו יורק טיימס" על טקס הענקת הפרסים, שנערך בשגרירות ישראל בוורשה בנובמבר 1966. בכתבה מופיע איוונסקי כגיבור העיקרי, והוא מאפיל על פולנים אחרים שקיבלו תוארי כבוד, בהם ולדיסלב בארטושבסקי ואירנה סנדלר (חברים ראויים לשבח של "קבוצת זיגוטה" המחתרתית, שהוקמה במיוחד כדי לסייע ליהודים). בדו"ח שהופיע בשבועון הפולני רב-ההשפעה "פוליטיקה", סנדלר ובארטושבסקי לא הוזכרו כלל.

ברבות השנים חיפשו את איוונסקי עיתונאים זרים, בהם הכתב האמריקאי דן קורצמן, מחברו של ספר פופולרי על המרד, שנקרא The Bravest Battle"" (1976). אפילו מנחם בגין, כשהיה ראש ממשלת ישראל, גילה עניין בגורלו של "ביסטרי", שהיה מצוי, כך נאמר, במצוקה כלכלית קשה. אולם המסמכים הנמצאים במכון הזיכרון הלאומי של פולין (IPN) חושפים איוונסקי שונה לגמרי. הקשיש הזה, החלוש לכאורה, פעל בתחילת שנות השישים כמודיע של השלטונות בתוך המכון היהודי ההיסטורי. לפי התיעוד ביד ושם, הפסיק הג'וינט בשקט את תשלומי הסיוע ההומניטרי לאיוונסקי, משום שהשתכנעו כי ב-1968 היה מעורב בתעמולה אנטי-ציונית.

האזכור הראשון של אפלבאום מופיע בדיווח מקיף שחיבר איוונסקי, שהופקד במכון היהודי ההיסטורי ב-1948. המסמך הנוטריוני מכיל תיאור מפורט של מגעיו לכאורה של "ביסטרי" עם היהודים, בתקופה שבין 1939 ל-1943. אפלבאום עוד לא הופיע במסמך הזה כמפקד אצ"י, אלא רק כאחד החברים בארגון מחתרת יהודי חסר שם בגטו ורשה. לדברי איוונסקי, נשק ותחמושת הועברו בתעלות הביוב ברחוב זלוטה 49, וברחוב שליסקה, מול רחוב קומיטטובה: "בצד היהודי קלטו את האספקה פדרבוש ברוך, סבל שהיה מפקד מחלקה בצבא הפולני, חיים גולדברג, מוריץ אפלבאום, סובלסון הנריק ואחרים".

מעניין עוד יותר האזכור השני, שבו נאמר: "אחרי התמוטטות המרד היהודי, עזבו היהודים את הגטו דרך מנהרה מהכנסייה ברחוב לשנו אל הבתים בצד הארי... לבקשתו של מאיור אפלבאום מייצ'סלב, חולצו גם שני צנחנים סובייטים". אין במסמך כל אזכור נוסף של אפלבאום.

מרכיבים חדשים בביוגרפיה של אפלבאום הציג ולדיסלב זיידלר-זארסקי, שבסוף שנות החמישים כתב מאמר שכותרתו "מסע הרפתקאות בגטו. קטע מהמאבק בכיכר מוראנובסקי". המאמר פורסם בביטאון של ארגון החיילים המשוחררים ZBOWiD ("איחוד הלוחמים למען חופש ודמוקרטיה"). נושא הסיפור הזה, שעד מהרה זכה למעמד מקודש, היה "קרב" הגבורה שניהלה יחידתו של איוונסקי. איוונסקי ואנשיו, כך נטען, נכנסו לגטו ב-27 באפריל 1943 (שבוע לאחר תחילת המרד) כדי לחזק את ידיהם של לוחמי אצ"י בפיקודו של אפלבאום, ונלחמו נגד הגרמנים בכיכר מוראנובסקי. עוד נטען כי בקרב, שנמשך כמה שעות, איבד איוונסקי את אחד מבניו ואת אחיו. זארסקי, שהציג את עצמו כ"שליש" של איוונסקי, תיאר שיחה עם אפלבאום, שנפצע פצעי מוות:

"מדוע אתה לא הולך, מייטק?"

"אתה רואה שאני פצוע, אבל כל עוד הראש שלי עובד, אני מוכרח להישאר כאן. האנשים שלי כאן, ואני לא יכול לעזוב אותם".

מוזר, אבל בעדות שמסר איוונסקי ב-1948 אין שום אזכור של "קרב" ב-27 באפריל, אין שום אזכור של אובדן בני משפחה, שום דבר על מותו של אפלבאום ושום דבר על זארסקי. גם בדיווחי המחתרת מאותה התקופה אין שום אזכור של התנגשות כזאת (ואפילו לא אזכור של איוונסקי עצמו). התיאור של זארסקי מנוגד גם לתיאורו של גנרל האס-אס יורגן שטרופ, שפיקד על דיכוי המרד.

מעניין עוד יותר הוא הראיון הארוך של איוונסקי בעיתון "Prawo i Zycie" (מ-4 בדצמבר 1966). המראיין העיר, כי היחידה של איוונסקי פעלה בקרבת המקום שבו הובקעה חומת הגטו, ב-19 באפריל 1943, על ידי יחידת Kedyw מוורשה (כוח של "ארמיה קראיובה") בפיקודו של יוזף חוואצקי (הפעולה המשמעותית ביותר של "ארמיה קראיובה" למען מורדי הגטו). על כך השיב איוונסקי: "אנחנו נלחמנו קצת יותר זמן וביום אחר. זה היה 27 באפריל 1943. היחידות של 'האיגוד הצבאי היהודי' בפיקודו של 'קובאל' האגדי, או מאוריצי, היו במצב קשה ביותר".

ברור שהסיפור על אפלבאום היה נחוץ כדי לאמת את דיווחו של איוונסקי עצמו. ראוי לציין כי ל"מפקד הקבוצה היהודית הלוחמת דוד אפלבאום" הוענק אחר מותו "צלב גרונוולד" בדרגה שלישית, באותו הטקס שבו קיבל איוונסקי את ה-Militari Virtuti שלו.

סיפורו של איוונסקי מצוטט בספרו של לזר, "מצדה של ורשה":

"באחד מימי נובמבר 1939 הגיעו אלי, לבית החולים על שם סטניסלאב הקדוש, ארבעה בחורים יהודים, קצינים בצבא הפולני: דוד מוריץ אפלבאום, בדרגת סגן, הנריק ליפשיץ, סגן משנה, ביאלוסקורה, מגיסטר למשפטים, וקלמן מנדלסון. את אפלבאום הכרתי היטב, הוא נלחם בגדודי בשעת המצור על ורשה והצטיין באומץ לבו ובמעשי גבורתו הרבים.

"'קפיטן איוונסקי' - פונה אלי הסגן לשעבר, 'אין אנו מוכנים להתייצב ב'אופלאג' (אופיצרן לאגר) לפי הצו הגרמני. עזור לנו לארגן את הנוער היהודי'".

איוונסקי, אחרי שהורה לבני שיחו שמכאן ואילך עליהם לפנות אליו רק בכינוי "ביסטרי", לא רק הורה להם להתכונן לקרב, אלא גם העניק לכל אחד מהם אקדח ויס, בשמו של ארגון המחתרת KB.

מכל מקום, בדיווח של איוונסקי מ-1948, אף אחד מ"הקצינים" שתוארו בראיון הזה אינו מוזכר כלל. יותר מזה, אין שם שום אזכור של פגישת מייסדי אצ"י.

הנריק איוונסקי ו"טבעת הקשר". ב-1964 הכיר בו יד ושם כאחד מחסידי אומות העולם הראשונים
בשנות השבעים והשמונים הופיעה גרסה חדשה של "חייו" של אפלבאום. הפעם היא הופיעה ב"זיכרונותיו" של קאז'ימייז' מדנובסקי (לשעבר קלמן או קאלמה מנדלסון, יליד 1902), שהציג את עצמו כ"קצין האחרון של אצ"י ששרד". הטקסטים הללו פורסמו בעיתונים בעלי אופי לאומני-ריאקציוני ברור, כגון Argumenty (1973) ו-Rzeczywistosc (1983). הדיווח הראשון של מנדלסון על אצ"י הועלה על הכתב רק ב-1959. מובן מאליו שעדותו של מנדלסון, כביכול זאת של עד הראייה היהודי היחיד, היתה חיונית כדי לאשש את אמיתות הטענות של "חבריו לנשק" הפולנים. אולם, שמו של מנדלסון מעולם לא הוזכר בשום עדות של לוחמי אצ"י שנשארו בחיים.

בנקודה זאת יש להדגיש, שערעור סיפורם של אפלבאום ותומכיו הפולנים אינו גורע במאומה מהגבורה של אצ"י. אדרבה, למען האמת מחתרת אצ"י נלחמה בגבורה ומילאה תפקיד מרכזי במרד גטו ורשה. לרוע המזל, אחרי דיכוי ההתקוממות נגזר על אצ"י לטבוע במימי נהר לית'.

ראיה למחיקה במזיד של הרוויזיוניסטים מזכר המרד מופיעה בשני מכתבים של היסטוריון הגטו, עמנואל רינגלבלום, כאשר הסתתר בוורשה. ב-13 בדצמבר 1943 כתב רינגלבלום לאדולף ברמן (מראשי מפלגת פועלי ציון שמאל): "קיבלתי את רשימת החברים של הפירמה [אי"ל]. יש לי מידע ביוגרפי על קבוצות שלמות של אנשים", ובה בעת שאל: "מדוע אין שום מידע על אצ"י?... הרי זכר שלהם צריך להישאר, אפילו אם הם לא סימפתיים בעינינו".

מעניין עוד יותר הוא המכתב השני, שבו כתב רינגלבלום ב-23 בדצמבר 1943: "אשר לרוויזיוניסטים, אין לי שום מידע. ב-ט' [מחנה הריכוז טראווניקי, ליד לובלין] דיברתי עם מר צוויקובסקי... אני יודע רק שני שמות: רודאלסקי ופרנקלובסקי. האחרון (ברונטי) היה מנהל הפירמה. צריך למצוא אותם, או את אחד מעמיתיהם".

בהתכתבויות שלו השתמש רינגלבלום בשמות קוד. השם "צוויקובסקי" שימש להסתרת זהותו של עורך הדין הרוויזיוניסט דוד שולמן, חבר אצ"י. בימי המרד הראשונים הוא נלקח, כמו רינגלבלום, לטראווניקי. רינגלבלום, אחד האנשים בעלי הידיעות הטובות ביותר על מה שמתרחש בגטו, מציין אחרי התייעצות עם אחד מחברי אצ"י את שמותיהם של שני מפקדים אמיתיים של אצ"י: ליאון רודאל ופאוול פרנקל. אין במכתביו ולו גם מלה אחת על אפלבאום.

ליאון (אריה/לייב) רודאל (יליד 1913) היה עיתונאי ידוע. הוא נספה כנראה ב-20 באפריל 1943. פאוול פרנקל היה פעיל בבית"ר לפני המלחמה. דו"ח של המחתרת הפולנית מ-19 ביוני 1943 מציין כי הוא קיפח את חייו בבניין ברחוב גז'יבובסקה 11. שמותיהם של פרנקל ורודאל כמפקדי אצ"י מופיעים שוב ושוב בדיווחים הראשונים של חברי אצ"י שנשארו בחיים. חשובים במיוחד הם הזיכרונות של הרופא-הפסיכיאטר דוד וודובינסקי, שעבד בבית החולים היהודי "צ'יסטה" בוורשה.

וודובינסקי היה אחד ממנהיגי המפלגה הרוויזיוניסטית בפולין שלפני המלחמה. אף כי הזיכרונות שלו, And We Are Not Saved"", התפרסמו רק ב-1963 (ובעברית, "אנחנו לא נושענו", ב-1970), החלקים הנוגעים לאצ"י פורסמו כמעט מיד לאחר המלחמה. וודובינסקי ציין שהיה ראש הוועד הפוליטי של אצ"י, שבו היו חברים גם ד"ר מיכל סטריקובסקי ורודאל. המפקד הצבאי היה פאוול פרנקל ("אחת הדמויות הנאות ביותר, הישרות ביותר והצנועות ביותר שפגשתי אי-פעם בתקופת פעילותי הפוליטית הארוכה"). בדומה לכך, בספרון שנקרא "האמת על המרד בגטו ורשה", שפורסם מיד לאחר המלחמה, כתב אדם הלפרין, אחד המורדים, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, על פרנקל כמפקד אצ"י. לא וודובינסקי ולא הלפרין הזכירו אי-פעם את שמו של אפלבאום. למעשה, השם הזה אינו מופיע באף אחד מהחומרים האוטוביוגרפיים על גטו ורשה, להוציא את אלה המפגינים סימנים ברורים לכך שנכתבו בהשפעת ספרו של חיים לזר על אצ"י.

יתר על כן, אפלבאום אינו מוזכר אף באחד מהדיווחים של חברי הארגון היריב, אי"ל. בזיכרונות שכתב סגן המפקד, יצחק "אנטק" צוקרמן, מופיע רק שמו של פרנקל. בעדות משנת 1952, השמורה במכון היהודי ההיסטורי, דיבר המנהיג הבונדיסטי מארק אדלמן, המפקד החי האחרון של אי"ל, שהיה לו עבר ארוך של התבטאויות סרקסטיות ומשפילות כלפי אצ"י, רק על "פאוול" (פרנקל) כמפקד המחתרת הרוויזיוניסטית. ולבסוף, אפלבאום אינו מוזכר בדיווח של הפולני היחיד שלדברי מקורות ב"ארמיה קראיובה" קיים באמת מגעים עם אצ"י - יאנוש קטלינג-שמלי מארגון המחתרת PLAN. מצד שני, במסמך מ-1948 שצוטט קודם לכן, מוזכר "פאוול" פעמיים.

חיפוש שקדני בארכיונים של יד ושם, של מכון ז'בוטינסקי, של קיבוץ לוחמי הגטאות ושל מוסדות פולניים שונים אינו חושף מאומה על אפלבאום. עד כה נמצא רק רישום של "מיאצ'סלב אפלבאום" במדריך הטלפונים של ורשה מ-1938, אבל החיפושים נמשכים.

בינתיים, המבקרים ביד ושם יכולים לראות את השריד היחיד של אצ"י: טבעת הקשר של איוונסקי. סופה שהגיעה לתצוגה הודות לד"ר שרה אוסצקי-לזר, בתם של חיה וחיים לזר המנוחים. הלזרים קיבלו את הטבעת מאיוונסקי, שהחליט לשלוח אותה לישראל כשהאמין שסופו קרב.

סיפורה של הטבעת, לרבות הסימנים החרותים עליה, מתואר בדפי הספר של חיים לזר ובמאמרים שכתבה חיה לזר. בכתבה משנת 1966 שהתפרסמה ביומון הפולני Zycie Warszawy"", נדון גם עניין הטבעת באריכות:

"כשהיינו עדיין בשגרירות ישראל [בטקס שבו קיבל איוונסקי את העיטור מיד ושם] שמתי לב לטבעת מוזרה על אצבעו של פאן הנריק", כתב העיתונאי, אנדז'יי טביאשב. "כעבור זמן מה ביקרתי את האיוונסקים בביתם, ושאלתי מיד על טבעת הזהב הזאת: 'היו שתי טבעות כאלה בזמן הכיבוש. לי היתה טבעת אחת, ולמוריץ אפלבאום, מפקד אצ"י, היתה הטבעת השנייה. הן שימשו ליצירת קשר'".

אין זה מפתיע שלא היה כל זכר למזכרת הזאת בעדותו של איוונסקי מ-1948. היא מופיעה בפעם הראשונה בדיווח של קלמן מנדלסון מנובמבר 1959: "הסמלים שלנו היו שתי טבעות זהות, ברשותם של מייטק ו'ביסטרי'". בהתחשב במה שאנו יודעים כיום, האותנטיות של הטבעת הזאת חייבת לעמוד בסימן שאלה. בינתיים, קבוצה משיחית יהודית-נוצרית בוויסקונסין מציעה למכירה באינטרנט עותקים של הטבעת תמורת 350-450 דולר.

יש לעודד יוזמות, מאוחרות ככל שיהיו, להכיר בגבורתו של אצ"י, אולם האדרתם של אפלבאום "האגדי" ושל "חבריו לנשק" הפולנים אינה משרתת את המטרה הזאת. אם בכלל, היא מחזקת את אמינות הטיעונים של אלה המשמיצים ומבזים אותה. הגיע הזמן שהמנהיגים האמיתיים של אצ"י, יחד עם הגברים והנשים האמיצים שעליהם פיקדו, יקבלו את המקום המגיע להם בפנתיאון הגיבורים של גטו ורשה. ערעור האגדה של איוונסקי ואנשיו יוכל רק לקדם את המפעל החשוב הזה.* ______________________________________________________

ד"ר דריוש ליביונקה הוא היסטוריון הקשור באקדמיה הפולנית למדעים ובסניף לובלין של מכון הזיכרון הלאומי של פולין; ד"ר לורנס ויינבאום הוא מרצה להיסטוריה במכללת יהודה ושומרון באריאל. המחברים כותבים ספר על הנראטיב של "האיגוד הצבאי היהודי", וקיבלו מענק ממכון ז'בוטינסקי בתל אביב.



חיילים גרמנים מפגיזים את כיכר מוראנובסקי בגטו ורשה. פה שכנה המפקדה של המחתרת הרוויזיוניסטית


לוח זיכרון בוורשה המנציח את פאוול פרנקל ודוד אפלבאום. לפי העדויות, לצד פרנקל פעל ליאון רודאל, לא אפלבאום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו