בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תשכחי את פאריס

"לבבות" של אלן רנה הוא סרט מצחיק, עצוב, חכם, מבריק ובעיקר מרגש, והרגש מפעפע ממנו ברכות

תגובות

שש נפשות מחפשות אהבה בסרטו החדש של הבמאי הצרפתי אלן רנה, "לבבות". 14 שנים אחרי "מעשנת/לא מעשנת" חוזר רנה לעשות סרט על פי מחזה של המחזאי הבריטי אלן אייקבורן (שנושא במקור את השם הנפלא "פחדים פרטיים במקומות ציבוריים"). התוצאה היא סרט צלול כבדולח מבחינת המחשבה הקולנועית המניעה אותו, סגנון הצילום המאפיין אותו והדיוק שבו הוא מתעד את נימי הרגש המפותלים של ששת גיבוריו.

כמעט אין עוד במאי בקולנוע המודרני שהקריירה הארוכה שלו עברה מסלול כה מרתק כמו זה של רנה (שביום ראשון השבוע מלאו לו 85). מהקולנוע התיעודי - ובכלל זה "לילה וערפל" מ-1955, שסימן את תחילתו של השיח הקולנועי על זיכרון השואה - עבר רנה בסוף שנות ה-50 ליצירת סרטים עלילתיים, שהראשונים שבהם, "הירושימה אהובתי" ב-1959 ו"אשתקד במריינבד" ב-1961, נחשבים עד היום פורצי דרך, חלק מן המהפכה בשפת הקולנוע שהתרחשה באותן שנים.

לאחר מכן עבר רנה ל"מוריאל" ו"המלחמה נגמרה", "פרובידנס", "הדוד מאמריקה" וסרטים נוספים, והחל בשנות ה-80, בסרטים כגון "החיים הם רומן" מ-1983, "מלו" מ-1986 ו"מעשנת/לא מעשנת" מ-1993, הוא מתמקד יותר ויותר באהבתו להיבטים המלאכותיים של אמנות הקולנוע. הוא נשען על מקורות תיאטרוניים ועושה שימוש בקומיקס - אחת מאהבותיו הגדולות ביותר - ובמוסכמות של הסרט המוסיקלי. שני סרטיו האחרונים, "החיים הם שיר" ו"לא על השפתיים", השתייכו בדרכם הייחודית לז'אנר הזה. רנה יוצר קולנוע של ניגודים שמשתלבים לשיח דיאלקטי מהמורכבים והמלהיבים ביותר שידעה אמנות הקולנוע. כל זה בא לידי ביטוי פעם נוספת ב"לבבות".

אבל מעבר לממד התיאורטי, שהופך את "לבבות" לאחת היצירות הקולנועיות העשירות ביותר שנראו זה זמן רב, סרטו החדש הוא יצירה שפונה אל הצופים בכוח היופי, העדינות והרגש העולים ממנה.

בפאריס של חוץ ופנים, שצולמה כולה באולפן, עוקב הסרט אחר סיפורם של תיירי (אנדרה דיסולייה), מתווך דירות, ומזכירתו שרלוט (סבין אזמה), שמשאילה למעבידה קלטות וידיאו של תוכניות דת מוסיקליות (שעליהן היא מקליטה גם דברים נוספים, החושפים פן מפתיע באישיותה הצנועה לכאורה); ניקול (לאורה מורנטה) ודן (למברט וילסון) המאורסים ומחפשים דירה להתגורר בה, אבל ברור שיחסיהם מתקרבים לסף משבר; גאל (איזבל קארה), אחותו של תיירי המתגוררת עמו, שיוצאת לסדרה של פגישות עיוורות כשפרח בצבע ארגמן בוהק נעוץ בדש בגדה; וליונל (פייר ארדיטי), בעל בר במלון, ששוכר את שרלוט להשגיח על אביו הקשיש הנרגן ארתור, שמתעלל בכל המטפלות שבנו הסבלני מספק לו (את ארתור, שאת פניו לא רואים בסרט ורק שומעים את קולו, מגלם השחקן הוותיק קלוד ריש).

"לבבות", איזה שם פשוט ויפה, מצדיע למלאכותיות החיים ולאותנטיות של הרגש הפועם בהם. העלילה מורכבת מסדרה של סצינות קצרות, שמחוברות זו לזו בפתותי שלג שנופלים על פאריס הקולנועית הזאת, המתועדת להפליא במצלמתו של אריק גוטייה. זו מעניקה לעיר מראה שונה מזה שרואים לרוב בסרטים צרפתיים (השלג נופל בסרט לא רק ברחובותיה של פאריס, אלא לפעמים גם בתוך דירותיה).

בצבעיו, מראותיו, השתקפויותיו והאופן שבו רנה מחלק את הבד הקולנועי למשטחים שונים, המפרידים בין הדמויות וגם מאחדים ביניהן, מזכיר "לבבות" לעתים את "פלייטיים", סרטו של ז'אק טאטי, שאף הוא עסק בבדידות וניכור בתמהיל ייחודי של הומור ומלנכוליה. "לבבות" פועל מול המציאות וניתק ממנה; הוא כל כולו קולנוע וגם כל כולו תיאטרון, וכמו סרטים קודמים של רנה הוא פועל בטריטוריה אחרת לחלוטין, שמאחדת בין שני אלה וגם נפרדת מהם.

העיצוב האמנותי של הסרט הוא מופת של עשייה קולנועית: במשרדו של תיירי, שמשקיף אל הרחוב דרך חלונות זכוכית גדולים; בבר של ליונל, שצבעיו הבוהקים בקרירות הצבעונית המאפיינת את רוב הסרט; או בדירה של תיירי וגאל, שדיוקן חמור סבר של גבר כלשהו משקיף בו עליהם מהקיר. תנועות המצלמה האלגנטיות מחברות הכל לאחדות צורנית אחת שמייצגת את הזרימה בין הגיבורים ומסמלת את מה שמבדיל ביניהם.

"לבבות" מתאים את יצירתו של אייקבורן הבריטי, בעזרת התסריטאי ז'אן-מישל ריבס, להוויה הצרפתית. מאז ומעולם נהג רנה להסתמך ביצירתו על סופרים ומחזאים: מרגריט דיראס או אלן רוב גרייה, שכתבו את שני סרטיו העלילתיים הראשונים, ומאוחר יותר המחזאים הבריטים דייוויד מרסר (שכתב את "פרובידנס") ודניס פוטר (שבהשראתו נוצר "החיים הם שיר"). ההסתמכות הזאת היא יותר משיתוף פעולה סטנדרטי; זהו סוג של עיבוד, שבו יצירתו של האחד מתנגשת בזו של האחר ויוצרת מהות דיאלקטית חדשה המורכבת משתיהן.

"לבבות" הוא סרט מצחיק, עצוב, חכם, מבריק ובעיקר מרגש, והרגש מפעפע ממנו ברכות; כמעט בלי שיבחינו כיצד זה קורה, הוא עוטף ומלטף את הצופים. בסרטו נעזר רנה בצוות שחקנים נפלא שעם רובם כבר עבד בעבר. בולטים במיוחד אנדרה דיסולייה, פייר ארדיטי וסבין אזמה, שנונה ומדויקת להפליא באופן שבו היא חושפת את פניה השונים של שרלוט. מי שאוהבים קולנוע יאהבו את "לבבות".

"לבבות". בימוי: אלן רנה; תסריט: ז'אן-מישל ריבס, על פי מחזה מאת אלן אייקבורן; צילום: אריק גוטייה; שחקנים: אנדרה דיסולייה, סבין אזמה, פייר ארדיטי, למברט וילסון, איזבל קארה, לאורה מורנטה, קלוד ריש

לביקורות סרטים נוספות



למברט וילסון ואיזבל קארה ב"לבבות". הסרט פועל מול המציאות וניתק ממנה; הוא כל כולו קולנוע וגם כל כולו תיאטרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו